"בנימין נתניהו, עבור בוחריו, הוא בדיוק כמו פוליסת הביטוח שלנו. אנחנו שונאים את חברת הביטוח, לא מאמינים לאף מילה של הסוכן, יודעים שמאחורי המילים היפות לא מסתתר דבר ושברגע האמת, כשנצטרך אותם, הם לא יהיו שם בשבילנו. ובכל זאת – נעשה ביטוח. נקנה את הפוליסה. ביבי הוא פוליסת הביטוח של בוחריו. וכשהם צריכים להחליט בין 'ביטוח ביבי' לביטוח בוז'י/לבני/לפיד וכן הלאה – גם אם יתלבטו, ברגע האחרון הם יעדיפו את הפוליסה המוכרת. בכל זאת, מדובר בביטוח חיים".
(הדובר: ח"כ, שר וחבר מרכז ותיק ובכיר בליכוד)

שש פעמים במהלך 20 השנים האחרונות התמודד בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה. הוא ניצח שלוש מערכות – ב־96' את שמעון פרס, בבחירות אישיות, ב־2013 כראש הליכוד מול שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד, וב־2015 את יצחק (בוז'י) הרצוג. שלוש פעמים הוא הפסיד – ב־1999 הובס מול אהוד ברק בבחירות אישיות, ב־2006 התרסק וריסק את הליכוד מול אהוד אולמרט, וב־2009 הפסיד לציפי לבני, אבל זכה בכל זאת להרכיב ממשלה ולכהן בראשותה.

בכל שש הפעמים האלה, עובד חוגי הצביע נתניהו. בלי היסוס, בלי התלבטות, בלי לפזול שמאלה או אפילו ימינה. ב־19 השנים שחלפו בין ההצבעה הראשונה לשישית, פגה ההתלהבות, דהתה ההערצה, נחלש הביטחון וגברו מאוד סימני השאלה וסממני האכזבה – אבל חוגי לא היסס. ביבי ואין בלתו. ב־2005 היה אחד מהמעטים שהעניקו לנתניהו ולליכוד את התוצאה הגרועה בתולדותיו – 12 מנדטים בלבד. בבחירות הבאות, שיהיו מתי שיהיו, הוא יצביע שוב נתניהו. אלא אם כן…

| אלא אם כן מה, עובד?
"אלא אם כן יבוא מישהו אחר".

| כמו?
"גדעון סער, למשל".

| ואם לא?
"אז נתניהו. אין ברירה".

תורת הקיפוח

ליאור חורב, יועץ פוליטי:

"נתניהו הוא עבור רבים בישראל ה'אנדרדוג' של החברה – בתחושה גם אם לא במהות. ביבי מבטא עבור בוחריו את תחושת הקיפוח. הוא אמן ביצירת תחושת נרדפות, ולא במקרה מירי רגב מנסה לחקות אותו. ב־96' זה היה ביבי כנציגו של אגף שלם בעם ש'נרדף על ידי האבלים בכיכר רבין', ומאז זה לא השתנה. רק פשט ולבש צורה חדשה. היכולת הזאת נשלפת תמיד ברגע האמת, והיא מסוגלת לרוקן בבת אחת את כל המתחרים מכליהם.

"ביבי נשאר נציג המקופחים למרות שאף אחד לא חושב שהוא כזה. למרות שגם בוחריו יודעים שהוא האמא של כל האליטות, בצמרת האלפיון העליון, שם ממוקמים גם חבריו. גם בימין, אין איש רציונלי אחד שחושב שביבי הוא באמת ביטחוניסט, או 'חזק מול הערבים'. לפני חודש, גוף אמריקאי גדול ערך סקר עומק בקרב אלף איש. הציון שהוא מקבל מאנשי המרכז והימין בנושא הביטחוני הוא הנמוך ביותר מכל הציונים – נכשל! הוא יודע שככה זה, הוא בפאניקה מזה, ולכן אחד כמו נפתלי בנט גם נכנס בו בעניין הזה ללא הרף".

| ובכל זאת, בוחרים בו.

"כי אין לו אלטרנטיבה. ההצבעה לביבי היא הצבעת מחאה. לא הצבעה פוזיטיבית בעדו".

–

בחזרה לעובד חוגי. בן 55, אב לחמישה. הוא מגש הכסף שעליו ניתן השלטון לבנימין נתניהו.

חוגי נולד בתחילת שנות ה־60 בשכונת התקווה, אל תוך הקיפוח וההזנחה, בימים המפוארים של שלטון מפא"י והאשכנזים. בגיל 13 נפלט ממערכת החינוך והלך לשחק כדורגל. לא בבני יהודה, מול הבית, אלא בבית"ר תל אביב שהתאמנו במחוזות הקיפוח של כפר שלם. זאת הייתה הבחירה שלו. בחירת המחאה הראשונה. אז בית"ר הייתה כבר הכול חוץ מעוד מועדון כדורגל אחד.

ברבות השנים, בשכונה ומחוצה לה, היה חוגי יו"ר ועד השכונה, יו"ר מועצת הסניף המקומי וגם חבר מרכז, כמובן. בליכוד. תמיד בליכוד. ב־1981 הצביע בגין. אחר כך, שלוש פעמים שמיר. חוגי מתגעגע לשניהם. "אני אוהב את האנשים של פעם", הוא אומר. חברו הקרוב ביותר במפלגה היה ועודנו עוזי לנדאו (שפרש ממנה לבסוף). כך אני מוצא אותו, כשאנחנו נפגשים למחרת ליל הסדר, בשיחת "חג שמח" ו"מה שלומך" עם עוזי.

"אני זוכר שאמרתי לו פעם, כשעוד היה שר בליכוד: עוזי, בחייאת, אתה חייב קצת פוזה. מאבטחים, דאווין. אפילו נהג אין לך. הוא צחק עליי. חסרים אנשים כאלה. בגין, שמיר, עוזי", אומר לי האיש שמעולם לא בגד בהיפוך המוחלט שלהם, הלוא הוא ביבי נתניהו. עוד נחזור ל"תסמונת ברירת המחדל" הזו של עובד חוגי.

את ההצבעה לנתניהו ב־96' הוא זוכר כמו שזוכרים את הפעם הראשונה. "הסכמי אוסלו", הוא מסביר, "היו עבורי שבר אידיאולוגי. הרגשתי שהמדינה הולכת. הרי כולם יודעים שרבין ניצח בבחירות 92' בגלל הרצח של הלנה ראפ בבת ים. זה היה הרגע השחור של יצחק שמיר, ורבין בא להציל אותנו. כשהוא חתם עם ערפאת, הייתי בשוק. באותה תקופה הייתי מנהל עבודה של 50 פועלים ערבים מעזה. 49 מהם לא הפסיקו לקלל את רבין. אתה יודע למה? כי הוא הביא עליהם את ערפאת והחבורה המושחתת שלו מתוניס. כי עד אז היה להם טוב, נכנסו בלי בעיות לעבוד בישראל, פתאום הכול השתנה. וכל שמוק עם נשק, שקורא לעצמו שוטר פלסטיני, יכול לקחת מהם את הנשים שלהם באמצע הרחוב".

חוגי הצביע נתניהו כדי להציל את המדינה מידיהם של "פושעי אוסלו". הוא לא היה מהמתלהמים או "המשוגעים" כדבריו. הלך פה ושם להפגנות, לא לזו של כיכר ציון, אבל מעולם לא הניף שלטי "בוגד" לרבין. אוסלו מבחינתו היה אירוע אשכנזי, וביבי נתניהו היה האיש עם הפנס שהאיר את הדרך החשוכה וחשף את האמת.

"השמאל מתנשא, השמאל תמיד יחליט מה טוב לי. הוא ייתן לי להבין שאני לא מבין. אבל אני עובד חוגי, אני למדתי שמונה שנים, והשנה התשיעית נמשכת כבר כמעט 42 שנה. חוכמת הרחוב שלי שווה את החוכמה של המתנשאים. אנחנו, בני עדות המזרח, אנחנו כמו ערבים קצת. אנחנו מבינים אותם. אני עיראקי. אצלנו לא הייתה שואה, אבל אנחנו מבינים שהיא עלולה לחזור. השמאל רק חושב שהוא מבין", כך חוגי.

בגנות התקווה

ישיבת צוות הקמפיין של הליכוד הייתה מתוחה וסוערת. השנה היא 2009. אריאל שרון כבר שלוש שנים בתרדמת, יורשו בראשות הממשלה אהוד אולמרט נאלץ להתפטר בגלל חקירה משטרתית, ובנימין נתניהו מתמודד ראש בראש על ראשות הממשלה מול ציפי לבני, שרת החוץ והמנהיגה של המפלגה שהדיחה אותו מהשלטון, קדימה. בליכוד מריחים מהפך באוויר, אבל נתניהו לא רגוע. עשר שנים לפני, הוא הודח מהשלטון בבושת פנים על ידי מפלגת העבודה ואהוד ברק, ואחר כך הוריד את הליכוד לשפל של 12 מנדטים שלא היה כדוגמתו. כשאריק שרון על ערש דווי ואהוד אולמרט בדרך החוצה, נתניהו מרגיש שהגיע הרגע לקאמבק הגדול. והוא נרגש ועצבני.

סביב השולחן מתקבצת חבורה גדולה ומיוזעת של פוליטיקאים מקורבים ויועצי בחירות אמריקאים. יחד הם עוברים על המסרים בקמפיין המתוכנן. יש שם כל מה שנתניהו רוצה: פחד מהערבים, מחזבאללה, מחמאס, מאיראן. פחד, ייאוש, סכנה. נתניהו שוחה בחומר. תעיר אותו באמצע הלילה, והוא יספר לך על הסכנה משואה שנייה. ועל האיש היחיד שיכול למנוע אותה. הוא, כמובן. הוא לועג למסרים בצד השני. לבני מדברת על שלום, תקווה, פריחה, צמיחה. נתניהו יודע מה רוצים הבוחרים שלו. הוא בטוח בעצמו ובמסריו.

ואז זה קורה. אחד ממשתתפי הישיבה מציע שינוי קטן. לא לוותר חלילה על הפחד ועל איראן, אבל כן לשדר גם אלמנט של תקווה. hope. "הבוחרים, הוא אומר, מחפשים מנהיג שגם ייתן להם קרן אור, לא רק חזונות אפוקליפטיים".

נתניהו עוצר את הדיון. "hope", הוא אומר. מגלגל את המילה על לשונו, תחילה ברצינות תהומית, ואחר כך בצחוק מתגלגל והולך. הנוכחים מסביב לשולחן מצטרפים. כמו בטקס פגאני עתיק, מול המדורה, חוזרים על דברי ראש השבט. hope. hope. תנו להם hope, הם משתעשעים, מרכיבים ומפרקים את המילה, מעוותים אותה, עד שה־hope הופך ליידיש: חופ, חופ, בואו ניתן להם חופ, איזה תשדיר עם חופ, סיסמה של חופ. העם רוצה חופ. חה חה חה.

הסיפור הקטן הזה הוא בעצם הסיפור כולו. מערפאת 96' ועד המופתי של 2015, נתניהו פיצח את השיטה. אחד הפחדנים הגדולים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, בעיניי, יודע ש"אם לא נפחד כלל" – נאבד את משמעות החיים. הוא רואה את יריביו מנסים להפוך ציבור מפוחד, מבוהל, מיואש ושונא לקהל אופטימי ואמיץ ומלא בתקוות וביונים לבנות – ועושה בדיוק את ההפך.

נתניהו הוא הצדיק שיודע נפש בהמתו. הישראלי הממוצע, יודע נתניהו יותר מכל אחד אחר, זקוק למנת הרעל היומית, למנת השנאה והפחד, כדי להמשיך לחיות. רעל אנטי־ערבים, אנטי־שמאלנים, אנטי־תקשורת. אנטי־אובמה, אנטי־גויים בכלל. נתניהו מרעיל, כבר 20 שנה הוא מרעיל, כי הוא מבין שבחברה הישראלית הרעל הוא החמצן, ופחד המוות הוא מהות הקיום. הוא מתמרן בין טראומת השואה לשנאת הזר והערבי, הוא מבעיר את השטח כדי שיוכל להבטיח את כיבוי השריפה. הוא חלחל לתודעתם של מצביעיו שאם אין אני לי – ביבי לי. ישראל היום היא שלו. עד להודעה חדשה, או עד שחוגי ימצא אלטרנטיבה.

–

| עובד, מהן התכונות החיוביות ביותר של נתניהו?
"הוא רהוט, הוא פוליטיקאי מדהים ויש לו עור של פיל".

| זהו?
"תראה, כמו שכבר אמרתי, הוא רואה ומבין את הבעיה שלנו מצוין".

| אז למה לא הזכרת את זה כתכונה חיובית? זה הכי חשוב, לא?
"כי הבעיה שלי עם נתניהו היא שהוא חושב נכון ומדבר נכון, אבל לא הולך עד הסוף. אין לו ביצים להחליט ולבצע את מה שהוא מאמין בו. אריק שרון היה בולדוזר. הוא אמר ועשה. אני פסלתי אותו כשהחליט על האסון של ההתנתקות, אבל צריך להודות באמת. לביבי אין את זה".

| וככה חשבת תמיד?
"לא. דעתי הטובה עליו השתנתה עם השנים. אני אתן לך כדוגמה את גדעון סער. כתושב דרום תל אביב, הייתי מאלה שנלחמו בתופעת המסתננים הלא חוקיים. כשגדעון היה שר הפנים הוא טיפל בנושא, אבל היועצים המשפטיים שיגעו אותו. יום אחד דיברתי איתו על זה. אמרתי לו שחייבים לפעול. כמה ימים אחר כך הייתה פגישה בנושא של ועדת הפנים. גדעון הציע פעולה, ואז קם היועץ המשפטי של הוועדה ואמר שזה בלתי אפשרי. גדעון קטע אותו, דפק בעוצמה על השולחן, אני לא אשכח את זה, וצעק עליו: אתה לא תגיד לי שאי אפשר! תפקידך לומר לי איך לעשות את הדברים. וכך היה. הרעיון התקבל, והפעולה התבצעה. ואני אומר לך – הלוואי, הלוואי שככה הייתי רואה גם את ראש הממשלה.

"מצד שני", אומר חוגי, "אל תשכח שאצל נתניהו היו הכי מעט הרוגים בפיגועים".

| נו באמת, אתה עדיין אומר את זה אחרי כל מה שקורה עכשיו?
"זאת עובדה".

| 'צוק איתן' היה כישלון. תראה מה אולמרט עשה בלבנון ובסוריה, מול המבצע המוגבל הזה שהוביל נתניהו בעזה.
"צודק. לא מתווכח איתך".

| וגם על איראן הוא רק דיבר ודיבר, ובסוף לא פעל.
"צודק".

| ולמה זה?
"כי כולם מסביבו היו נגד. אשכנזי ודגן. לא היה לו אומץ. הוא השתפן. הוא לא בגין שצפצף על כל העולם והשמיד את הכור בעיראק".

| אז מה בעצם אתה אומר לי? שהאיש שהצבעת לו שש פעמים, וכנראה תצביע לו בפעם השביעית, הוא פשוט פחדן?
"לא רוצה לומר פחדן. הוא מזהה את הבעיה, אבל לא החלטי. לא פותר אותה באמת".

השבט אמר את דברו

איל ארד, יועץ פוליטי. יד ימינו של נתניהו עד בחירות 1996. לאחריהן הפך מתנגד חריף שלו.

"מצביעים לביבי מכמה סיבות:

"אלה שמחזיקים בזהות השבטית של ליכוד/ימין, שמרגישים מקופחים ומתוסכלים ממה שנראה להם כמו זלזול, התנשאות ושליטה של האליטות שמזוהות כ'שמאל' ולא סופרות אותם. פעם הרגש הזה היה בעיקרו עדתי. כיום, כשהעדתיות נחלשת, זה פחות ספרדי־אשכנזי וקצת יותר ימין־שמאל.

"אלה שמרגישים שהבעיה הגדולה ביותר שלנו היא האיום הערבי, ולכן רוצים מנהיג חזק שלא ייכנע וימכור את ישראל בזול. נתניהו, גם אם בנט וליברמן מכרסמים בו, הוא עדיין היחיד שמספק את הצורך הזה. ולא מדובר כאן על מומחיות ביטחונית, אלא על תפיסת עולם של הערבי כאיום וכאויב – ערבי באשר הוא.

"ואלה שמצביעים מחל מתוך הרגל ומייחסים פחות חשיבות לשאלה מי עומד בראשו".

–

עם קדנציה רביעית, וכאשר מתחריו הפוטנציאליים מתים (שרון), נכלאים (אולמרט) או סתם פורשים (סער) ומתלבטים (אשכנזי), נתניהו נראה מוכן מתמיד לעוד 20 שנות שלטון. האמת המתמטית קצת שונה. כבר אמרנו כאן שהפסיד שלוש מתוך שש מערכות. ונכון שהניצחון האחרון על הרצוג, נגד כל הסקרים והפרשנים, חיזק את הדימוי האימורטלי – אבל נכון גם שבניצחון המתוק הזה רק אחד מכל ארבעה ישראלים בחר בו – ושלושה העדיפו אחרים.

מהרבע שכן הצביעו, כמה באמת מאמינים לו? כמה עדיין קונים את מה שקנו הם או הוריהם לפני 20 שנה? כמה מצביעים ביבי מאהבת בנימין ולא משנאת האחרים? ועד כמה יכול מנהיג שמצביעיו בוחרים בו כמו בפוליסת הביטוח שלהם, לשרוד לאורך זמן?

"שאלתי נהג מונית למה הוא לא מצביע כחלון. והוא ענה: בוא נקצר ת'שיחה. אם ביבי נכנס אליי הביתה בלילה מהחלון ואונס את הבת שלי, אני מצביע לו". מתוך ראיון עם אתגר קרת, 'גלובס'

עובד חוגי, סוף דבר

בראיון איתו חוגי נזהר, ככל האפשר, בכבודו של הנבחר הנצחי שלו. אחרים מספרים לי שלא מזמן, אחרי עוד אירוע שבו התאכזבו נאמני־ביבי מהפער הגדל בין מילותיו למעשיו, אמר לו חוגי בפרצוף: "אני בוחר בך כי אין לי ברירה".

| נתניהו הוא ברירת מחדל?
עובד לא עונה.

| תצביע לו שוב?
"אני כרגע לא רואה מישהו שיכול להחליף אותו בליכוד. עם כל הכבוד, לא גלעד ארדן, לא ישראל כ"ץ".

| ומה עם מירי רגב?
"היא בסדר, אבל, איך אני אגיד לך את זה… היא לא ייצוגית מספיק. ביבי אלוף בלייצג אותנו. הוא נלחם למעננו בכל העולם, ובכל העולם מחזיקים ממנו".

| אז ביבי פעם שביעית?
"תראה, אם גדעון סער היה מתמודד, הייתי מצביע בשבילו. הוא עשה טעות כשפרש. זה לא נראה טוב. הוא גם שכח מה שאמר פעם אריאל שרון – שתמיד צריך להישאר על הגלגל. גדעון סער היה מקבל את הקול שלי. גם עוזי לנדאו. אבל שניהם אינם. כן, ביבי שוב. אין מה לעשות".

–

רגע אחרי שאנחנו לוחצים ידיים ונפרדים, עובד חוזר לרגע עם תובנה חדשה. "אתה יודע מה", הוא מחייך, "תביא לי את בן גוריון. בחיי. לא צוחק. אם בן גוריון כאן, אפילו אני מצביע לו".

לנדאו? סער? בן גוריון? – אני אומר לעצמי – ביבי כנראה יכול להירגע. הערבים ימשיכו לנוע בכמויות אדירות אל הקלפי, והמתחרים יהפכו יותר ויותר וירטואליים. לחיי הקדנציה החמישית.