עד שמתעסקים במחלוקת החלת הריבונות, מעניין למקד מבט במושג עצמו. המשפט הפותח להצגת הערך 'ריבונות' באנציקלופדיה בריטניקה קובע: "המושג ריבונות הוא אחד הרעיונות היותר שנויים במחלוקת במדע המדינה ובחוק הבינלאומי".
כבר בהתבוננות ראשונית באינטואיציות שלנו בנוגע למושג ריבונות, מתגלה פער בסיסי בין הריבונות כרעיון לבין דרכי התממשותו. במילונים מיוחסת לריבונות "עצמאות, אדנות ושליטה". בהשלכה מריבונות האל, המייצגת שלטון מוחלט חסר מגבלות, גם ריבונות הממלכה האנושית ביקשה עוד מימי העולם העתיק לשוות לעצמה דימוי של סמכות שלטונית עליונה, עצמאית ופורצת מגבלות.
עם התפתחות תודעת הלאומיות והמדינה המודרנית, עברה תפיסת הריבונות טרנספורמציה, הפכה להיות מגולמת באומה ומוגבלת בבסיסה על ידי מערכת החוק. במתח הבסיסי בין כוח שלטוני מוחלט לבין מוגבלות עקרונית של הריבון לחוק, מצוי עולם ומלואו בהתנהלות המדינה בענייניה הפנימיים. עם התפתחות החוק הבינלאומי הועצם המתח הזה והובא לביטוי גם בכל הקשור להגבלת חופש הפעולה הריבוני של מדינה עצמאית למול המדינות האחרות. עם הקמת האו"ם, ואיתו המגבלות החוקיות שהושתו על מדינות בזיקתן למדינות אחרות, מושג הריבונות הלך והתרחק מדימויו הקלאסי ככוח שלטוני פורץ מגבלות – עד שראוי לשאול אם בכלל נותר משהו ממשי בדימוי הריבונות של המדינה.
במתח הזה, בין כמיהה לגילום ריבונות מדינית ככוח שלטוני שמעל למגבלות, בגילוי עצמאות גם למול התנגדויות מבית ומחוץ, לבין תפיסת הריבונות המצומצמת שהכפיפה קבלת החלטות של מדינה לחוק ולהסכמת המדינות האחרות, מיטלטלת המחלוקת הישראלית בסוגיית הריבונות. זו תמצית המחלוקת בין בנימין נתניהו ותומכיו בהחלת הריבונות לבין בני גנץ וגבי אשכנזי הדורשים התניית המהלך בהסכמה אזורית ובינלאומית. שם נובעת המחלוקת – מגישת יסוד שונה בנוגע למידת העצמאות שנותרה בעידן החדש בידי מדינה ריבונית.
השאלה המעשית היא: למען מה מוכנה ויכולה מדינה לפעול בעצמאות, גם לנוכח התנגדות בינלאומית. במקום הזה עמד בן־גוריון בהכריזו על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל, בניגוד לעמדת האו"ם. בדצמבר 1949, בשעת התכנסות עצרת האו"ם לדיון על בעיית ירושלים, הכריז בכנסת: "אנו רואים חובה להצהיר שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל…".
באופן הזה תופס ראש הממשלה הנוכחי את גודל השעה בסוגיית החלת הריבונות. בעיניו, לישראל נקרתה הזדמנות שלא ברור אם תשוב, וזו השעה לגילומה של עצמאות מדינית שמעל למגבלות ולסיכונים. לא כך נראים הדברים בעיני אשכנזי וגנץ.
לא שנתניהו מתכחש למערכת האילוצים הבינלאומית, ולא שגנץ ואשכנזי ויתרו לחלוטין על שאיפת היסוד הלאומית לעצמאות, אלא שהם חלוקים ככל הנראה בנקודת המוצא להערכת המצב. אנשי עסקים, במיוחד בתחומי השקעות הון סיכון, מתנהלים בעבודת יומם בתודעת אי־ודאות והליכה אל הבלתי נודע. הם יודעים לספר כיצד הם מוכנים להעז בהשקעה בעלת סיכון גבוה, כאשר התשואה הצפויה גבוהה. מכאן מתחילה מחלוקת אסטרטגית רצינית: מן המקום שבו הדיון מתרחב מעבר לחישובי הסיכון, אל השאלה בשביל מה כדאי וראוי ליטול אותו. כאן טמונים שורשי המחלוקת הישראלית בסוגיית הריבונות, בשאלת ערך התשואה הצפויה בצעד זה ומידת חשיבותה של ריבונות לעתיד מדינת ישראל וחזונה.
אין מחלוקת שגם מדינה בעלת ריבונות נתונה לאילוצים בינלאומיים כבדי משקל. ובכל זאת, נותר משהו בציפייה האנושית ממנהיג מדינה, שבשעה הנכונה יעז לממש רגע הרואי של ניצוץ ריבוני.
–
- ממה מתעלמים הקצינים ? // על סיפוח ופרדיגמות // הטור של גרשון הכהן
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
- סיפוח? נו, שיהיה // על חרדים, השטחים וריבונות // הטור של דוב גרינבוים
