fbpx

כך נולד והשתרש הדימוי המפלצתי של הילד בתרבות

0

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה. כך כתב יהושע סובול באחד השירים שמופיעים במחזה 'קריזה' ב־1976. השיר, שנולד במקור כדי להדהד את מלחמת העשירים והעניים בחברה הישראלית דרך הצגה צינית של המתנה האלוהית שהוענקה לכל אחד מהצדדים ("לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף, ולכם הוא נותן ילדים"), הפך עם השנים להמנון דביק וצוהל של הורים המהופנטים למראה ילדיהם הקטנים בלי שום קשר למסר המחאתי. קשה שלא להבין את הסנטימנט ההורי הזה, שהרי אילולא היה מתמלא האדם ברגשות חיוביים כלפי אותו יצור קטן, רך וטהור, סביר להניח כי הצורך האנושי להתרבות לעולם לא היה מתממש. אלא שהתרבות הפופולרית חושפת פן נוסף בנוגע לאותם יצורים מושלמים לכאורה: הילדים הם גם בלתי צפויים, אגוצנטריים ואנרכיסטים מטבעם. יעידו על כך בקבוקים שמוטחים לרצפה באשמורת תיכונה או המיית צרחות בקניונים. ילדים קולנועיים, ספרותיים וטלוויזיוניים מוצגים לא פעם כיצורים שליליים – סכסכנים, שתלטנים וסחטנים, ואפילו סדיסטים, מפלצתיים ורצחניים. הם אורבים במשך מאות שנים, נועצים מבט עוין במבוגרים ומתקדמים – חיים או מתים, בשם עצמם או בשליחות השטן – לעבר יום הדין שבו יבואו חשבון עם הדמויות שנצרבו בזיכרונם כמי שהחריבו את ילדותם, פגעו בתמימותם וצילקו את נפשם.

הופעתם של ילדים דמוניים בתרבות המערב אינה מנותקת מהיחס הבעייתי של המבוגרים כלפי מעמד הילד בימי קדם. ביוון וברומא העתיקות נחשבו ילדים כ"לא־אנשים", במיוחד אם לא זכו להיוולד למשפחות מיוחסות. ברומא, הילד היה נתון בסכנת חיים ממשית. אם לא קיפח את חייו בשל פציעה או מחלה הוא נחטף בידי סרסורים ונמכר לאדונים חסרי מצפון. תינוקות שנולדו בעיר ספרטה הוטלו על ידי חיילים לתוך בריכת יין כדי לבחון את תגובתם – מי שבכה הושלך מצלע ההר אל מותו או נשלח למוסד להכשרת עבדים. ילדים חזקים יותר נעקרו מהוריהם לטובת אימון שכלל בין השאר צעידה ממושכת ללא נעליים ומזון, וקבלת מכות על מנת להתחשל ולהפוך ללוחמים.

פרופ' ריידר אסגארד, מומחה להיסטוריה של הרעיונות מאוניברסיטת אוסלו, טוען כי בתקופות עתיקות ילדים נחשבו ליצורים לימינאליים, הנמצאים בין מציאויות שונות. "כמי שאינם עדיין בני אדם לגמרי", הוא מסביר, "ילדים נתפסו כיצורים הנמצאים על מפתנו של עולם אחר, ובאמצעות הטוהר שלהם הם מסוגלים לתווך אמיתות מהאלים". ואכן, הילד היווני והרומי מילא חלק משמעותי בטקסי פולחן דתיים, בעיקר בתור אורקל המשמיע דברי אלוהים חיים.

אמנם בתחילת תקופת הרנסנס נחשבו ילדי אירופה לעדים מושלמים, דוברי אמת בכל מצב, אך גורמים בכנסייה ראו בילד יצור רע הזקוק לאילוף מוסרי ודתי. באזורים פרוטסטנטיים של גרמניה, למשל, רבע מהנאשמים בכישוף היו ילדים. במאה ה־17 טען הפילוסוף הנאור ג'ון לוק כי הילד הוא "טאבולה ראסה", לוח חלק שיש להטביע בו חותם של חינוך ערכי והשכלה.

ד"ר אורנת טורין, ראשת החוג להוראת תקשורת במכללה האקדמית לחינוך גורדון, מוסיפה בשיחה עם 'ליברל' כי אצל שייקספיר, לדוגמה, מופיעים ילדים מתוחכמים ולא תמימים. "המחזה 'המלט' מתבסס על סיפור דני שבו הילד המלט מתכנן, במשך שנים, בסבלנות של שחמטאי, נקמה בדוד שלו", היא מספרת. "השדון פוק ב'חלום ליל קיץ' הוא בעל גוף ילדי, אך מתוחכם באופיו. במאה הוויקטוריאנית רווחו ציורי ילדים כמלאכים, ואיורים של א"א מילן ומתוך 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' הדגישו ילדיוּת ותמימות. כמו כן, הופיעה תעשייה של בגדי ילדים, חדרי ילדים וסיפורי ילדים שעברו המתקה. כך התבססה התפיסה שיש לגונן על הילד ולספר לו שטויות כמו 'באתם מהכרובים ומן החסידות'". לטענתה, רק ז'אנר האימה והמפלצות השתמש בתמימות של ילדים כדי לארגן ולעגן את הרוע. "המפלצת שוכנת בתוך התמימות והטוהר כי זהו המקום הלא צפוי להסתיר בו את הרוע".

בתקופה המודרנית, התנהגות רעה של ילדים אינה מנותקת מהמרוץ החומרני. אם ב־1935 היו לעובד ממוצע 40 שעות פנאי בשבוע, ב־1990 נותרו לו 17 שעות פנאי בלבד, פחות ממחצית. המשורר האמריקאי רוברט בליי טוען כי בעידן הקפיטליזם המאוחר ההורים כה עסוקים, עד שהילדים הופכים ל"ממוקדי חברים" במקום "ממוקדי הורים". בהיעדר מבוגר אחראי, ילדים מחפשים אחר ריגושים שיפיגו את השגרה. בנסיבות מסוימות הם עלולים להתפתות למעשים נטולי עכבות מוסריות בקיצוניות רבה כל כך, עד כי נדמה שישות זרה ודמונית השתלטה על נפשם והחלה לנהום מתוך גופם הקטן, כשהיא מאיימת לפרוץ בכל רגע ולהזיק.

כשנכנס בך השד

ילדים אחוזי דיבוק מסעירים את האנושות זה מאות שנים. בימי הביניים נחשבו שדים כמשתתפים פעילים בחיי היומיום. הם יכלו לפתות את בני האדם לחטוא, אך גם להידבק לנשמתם של תמימים. דמוניאקים – אנשים אחוזי דיבוק – היו לעתים קרובות טרופי דעת, בוטים ואלימים. פרופ' סארי קטליה־פלטומה, מבית הספר למדעי החברה והרוח באוניברסיטת טמפרה בפינלנד, טוענת כי אחד הסוגים המעניינים ביותר של כפויי שדים בימי הביניים הוא ילדים שתקפו את הוריהם וסימנו בכך את הביזוי החמור ביותר של ההיררכיות החברתיות והציוויים המוסריים. הפניית חיצי האשמה כלפי השד הקלה על מכאובי המשפחה ואיפשרה להימנע מהאשמת הילד ומהוקעת מולידיו עקב כישוריהם ההוריים הפגומים.

שדים שנכנסים לנפשם של ילדים מפרנסים גם היום את הטבלואידים. לפני חודשים אחדים דווח בצהובוני בריטניה על תינוק אחוז דיבוק בשם קונור בות', שתועד כשהוא עומד על מעקה מיטתו הדק במשך 22 שניות ולבסוף פולט צווחה מקפיאת דם. מקרה מוזר אחר התרחש בבית ספר בפרו שבו פרצה "מגיפת דיבוק", אשר במהלכה העידו יותר מ־80 ילדים כי חוו חזיונות בכיכובו של גבר לבוש שחורים המנסה להרוג אותם. בעדויות מצולמות נראים הילדים כפויי השדים כשהם שרים, צורחים ומתעלפים. בתקשורת העולמית מיהרו לציין כי בית הספר שוכן על אדמת בית קברות של מאפיונרים מקומיים, ועלו השערות כי רוחותיהם חדרו לנפשם של התלמידים.

למרות התפוצה האדירה של סיפורים "אמיתיים" אלה, הילדה אחוזת הדיבוק המפורסמת ביותר בעולם היא עדיין ריגן, גיבורת סרט האימה 'מגרש השדים' (1973). הסרט מציג את תלאותיה של אישה אמריקאית המגלה כי בתה מסוגלת לסובב את ראשה ב־360 מעלות, להקיז מגרונה גלונים של נוזל ירקרק, לגרום למיטתה להתרומם באוויר ולצווח באינטונציה היטלראית. כעבור שלוש שנים החריד את צופי הקולנוע 'אות משמים', שבו מתברר כי דמיאן, ילד מאומץ, הוא התגלמותו של אנטי־כרייסט, הרשע השטני עלי אדמות. הילד מתעלל פיזית באמו, גורם להתנפלות קופים על רכבו של אביו, מוביל להתאבדות ומעורב במעשי רצח אפופי גותיקה ומלווים בסערות ברקים.

סרטים אלה מתארים את מעורבות הדת בפולחני גירוש שדים באופן דו־משמעי. מחד, הם מדגישים כי אנשי הדת ממלאים תפקיד חיובי ומושיע במאבקם בכוחות החושך וראויים להערכה על ניסיונותיהם לחלץ ילדים תמימים מאחיזתם של דמונים חסרי מצפון. מאידך, סרטים אלה ממחזרים את הדימוי הסטריאוטיפי השלילי של הכנסייה הקתולית כגוף מיושן המנהל מערכת יחסים אינטנסיבית עם שדים, דיבוקים ומאבקים מיסטיים של בני אור בבני חושך, וגוזל את תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרניות שאמורות להתמודד עם ההפרעות הנפשיות.

ילדים מסוג מטריד במיוחד מופיעים בסרטי אימה המתמקדים בהורים מאמצים שגילו כי קיבלו לידיהם ילד שטני. דווקא הורים אלה, החווים ייסורים כה רבים בהתמודדות עם בעיות פוריות ומייחלים כי במעשה האימוץ הם יבצעו תיקון עולם ויזכו להגשים את התקוות ההוריות שלהם, נופלים קורבן פעם נוספת לתעתועי הגורל האכזר. לצד הסרט 'אות משמים', המתמקד באסופי שמתגלה כבכור שטן, הסרט 'יתומה' (2009) עוסק בזוג, שבעקבות לידה של ולד מת מחליט לאמץ ילדה בשם אסתר. היתומה המאומצת מתגלה באיחור כחולת נפש רצחנית בת 33 הסובלת מבעיה הורמונלית שגרמה להתפתחותה הגופנית להיעצר בגיל תשע ומאז היא מתחזה לילדה קטנה.

לכאורה עלילה כזאת, המציגה את האימוץ כמעשה שאינו מעניק חסד למבצעיו אלא כתחילתה של פורענות נוראית, מבטאת דמיון חולני ואכזרי במיוחד. אבל למעשה, סרטים אלה מציגים את המסתורין האופף כל מעשה אימוץ שבו המאמצים אינם יודעים את זהות ההורים הביולוגיים של הילד ומהו המטען הגנטי שלו. לעניין זה מתווספות חרדות מיסטיות, חסרות כל ביסוס מדעי, מפני "גנים רצחניים" המסתתרים בגופו של המאומץ ועלולים להתפרץ ולהמיט אסון על משפחתו המאמצת.

השטניות של המאומצת המסתורית ב'יתומה' אינה מנותקת מהיותה חולת נפש. ילד שטני, הסובל אף הוא ממחלת נפש, כיכב כ־30 שנה לפני כן בסרט הראשון בסדרת 'ליל המסכות' המתמקד במייקל מאיירס שבגיל שש התחפש לליצן ורצח בעזרת סכין את אחותו הגדולה והחבר שלה בעיצומו של ליל כל הקדושים. הילד אמנם אושפז במוסד לחולי נפש אך לא נרפא, נמלט מהמוסד וחזר לרדוף את תושבי עיירת הולדתו כשהוא מצויד בסכין ארוכה ומתחבא מאחורי מסכה לבנה.

הפופולריות של ילדים־רוצחים אינה מפתיעה. מבחינה פיזיולוגית, החלק במוח האחראי על השיפוט אינו מפותח דיו אצל ילדים. כתוצאה מכך, ילדים מתמודדים עם דחפים בעוצמה גבוהה אך יכולות הבלימה שלהם מוגבלות וההתנהגויות שלהם עלולות להיות מסוכנות. ד"ר רונית חיימוב־אילי, קרימינולוגית קלינית מהמכללה האקדמית בית ברל, טוענת כי ילדים ומתבגרים חווים לא פעם קושי בוויסות רגשי. קושי זה עשוי לנבוע מסביבה לא תומכת שמולידה תחושות של דחייה, חוסר שייכות וירידת הערך העצמי, שעשויות לעורר תוקפנות אלימה ואימפולסיבית. "הילד עשוי לפרש תגובות מסוימות בסביבה כפוגעניות ולהגיב באופן מיידי, מאחר שאינו מסוגל לעבד את התחושות הרגשיות. הוא עלול לסבול מפרשנות לקויה של פעולות של אחרים ונוטה לראות כל התנהגות כמכוונת לפגוע בו ישירות. כשהוא מרגיש מותקף – הוא תוקף מיד בחזרה". בזוועתון 'קארי' (1976), גיבורת הסרט היא ילדה דחויה ומושפלת, שמשתמשת בכוחות הטלקינזיס שלה כדי לנקום בחבריה לספסל הלימודים ששפכו על ראשה גלונים של דם חזירים.

תגובות אלימות של ילדים יכולות לנבוע גם מתחושה של חוסר או תת־ריגוש. כאשר שום דבר אינו מלהיב אותם, הילדים חשים צורך ליצור דרמה באמצעות מעשה או פעולה שיפיגו את השעמום. "ככל שהדרמה תהיה גדולה יותר, כך הסיכוי להרגיש יהיה גבוה בהתאם", טוענת חיימוב־אילי. "לפיכך, פעולה קיצונית כמו רצח נתפסת כפעולה מעוררת". חלק מהרוצחים הצעירים התנסו, לפני קטילת חיי אדם, בפעולות כמו הצתה או התעללות בבעלי חיים. חלקם ביצעו פשעים מתוך צורך בתחושת עליונות או סתם לשם השעשוע.

אף ילד אינו מבצע רצח בתוך ואקום. לדברי חיימוב־אילי, יש לקחת בחשבון אווירה תרבותית שמעודדת פגיעה ונקמה כפעולות המעניקות לתוקפנים תחושת שייכות חברתית ואפשרות להטביע חותם בעולם. הדבר בולט במיוחד במקרה של עיסא דאהר, הרוצח הצעיר ביותר הפועל בשורות דאעש, בן חמש בלבד. לפני כשנה התגאה הארגון כי הילד, המכונה ג'יהאדי ג'וניור, רצח שלושה מרגלים באמצעות פיצוץ מכוניתם. חיימוב־אילי מדגישה כי במקרה של דאהר מדובר ברצח הנובע מחינוך ולמידה. אמו, גרייס, בריטית ממוצא ניגרי שהתאסלמה והתגייסה לשורות דאעש, תועדה בעת הריונה כשהיא "מתחרה" עם בן זוגה למי יש קלצ'ניקוב טוב יותר. ואילו סבו של הילד, הנרי, הצהיר אהבה ללא תנאי לנכדו: "אני לא יכול לעקור אותו מחיי. הוא הנכד שלי". "בזכות מעשיו הילד הזה נהנה מתחושת שייכות ותחושת ערך", מסבירה חיימוב־אילי. "הוא הפעיל את עקרון העונג – 'אני עושה משהו וכולם מחמיאים לי ואומרים לי כמה אני ילד טוב'. ילד אינו מבין את מהות ומשמעות הפעולה, ותופס אותה כסוג של משחק שבצידו יתרונות כמו תשומת לב ואהבה".

איור: יונתן פופר

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019