ישראל היא מדינת שמאל ליברלית // מאת יונתן שם-אור

זה סיפור על ייאוש. ייאוש כללי. מחנה השמאל־מרכז מיואש. האנשים שם סופרים מנדטים ושוקעים לדיכאון. רבים מאוד מסתובבים בתוך ענן חמוץ של חוסר אונים ואדים רעילים של תקווה מפוגגת. הם נכנסים לאתרי החדשות בתחושת גועל, צועקים על הטלוויזיה, ולשאלה "מה נשמע" הם עונים בנענוע שקט: מה כבר אפשר לומר. לרגע עוד קיוו, עד שהתוצאות הגיעו והפגישו אותם עם המציאות. וזו, המציאות, נראית רע מאוד. שמאל ממש – יש בקושי 13 חברי כנסת. יחד עם המרכז, שמחביא בתוכו כל מיני נוהי ימין, הגענו ל־38. פחות משליש הכנסת. זה כל המרחב היהודי. אפשר כמובן לצרף את המפלגות הערביות, והנה, עוד עשרה מנדטים, אבל זה לא ממש שמאל. בטח לא כולן. וגם איתן לא מתקרבים למספר שהופך את התמונה. האפשרות של ממשלת סילוק נתניהו מבלפור, בשליטת הימין (בנט־סער) מלהיבה לרגע, אבל הדיכאון נוחת אחרי האופוריה הרגעית. גם אם ממשלה כזאת תקום בזמן שבין כתיבת שורות אלה להפצת הגיליון, היא מחויבת מלידתה לקיפאון, לשימור המצב הקיים בכל חזיתות העימות הרעיוני בין המחנות; וממילא, כולם מבינים, היא נולדה כדי למות, להקריב את עצמה על פינוי מצודת נתניהו.

גם הימין מיואש. גם שם סופרים. גם שם דופקים את הראש בקיר. איך? איך זה יכול להיות? כל כך הרבה מנדטים מגדירים עצמם כימין. נכון, שתי מפלגות ימין, של ליברמן וסער, לא מוכנות לשבת תחת ביבי וכרגע 13 המנדטים שלהן מתפקדים למחנה הנגדי. אבל זה ישתנה בהינף קריצה של סער, אם הליכוד רק יחליף לעצמו את הראש. זה לא קורה.

הימין מיואש כי הוא לא מצליח ליישם את הרצון הברור של העם, לכאורה. השמאל מיואש מפני שהוא רואה מדינה שהופכת ליותר ויותר ימנית, יותר דתית, עם פנים שהן יותר למזרח מאשר למערב – בהיבט ה"דתי־מסורתי־מתוק", בשפתו של אבישי בן־חיים – ומביט ברצינות לעבר האופק. במגירה – הפיזית או זו שרק במוח – מונח הדרכון האירופי. בחשבון הבנק ובנדל"ן הפרטי יש די כסף כדי לזוז ולחיות במקום אחר. לצעירים, נטולי הכסף אבל בעלי ההון התרבותי ויכולת ההשתלבות וההשתכרות, מדינות המערב הן בסך הכל רילוקיישן הגיוני. היי־טק, פיננסים, סרטים, אופנה, עיצוב, קולינריה, יזמות, מה לא. רופאים ועורכי דין עושים מבחני כשירות למדינות המערב. מה יש לחפש כאן, במדינת הימין הזאת. הם יודעים לספור. הם לא נסערים ממחאות המבוגרים בבלפור, בני הדור של הוריהם וסביהם, שאומרים כי הם מפגינים בשביל הילדים והנכדים. פתטי, אבל לא נעים לומר להם, בכל זאת, מבוגרים. זה הבילוי שלהם. על מה הם מפגינים. אז מה אם הוא ילך. זה רק יחזק עוד יותר את הימין, שבלי ביבי בראש יתאחד כמו כדורי כספית שמחפשים זה את זה כדי להפוך לגוש גדול ורעיל. הנה, תספרו לבד. למפלגות הימין יש 72 מנדטים. לשמאל־מרכז היהודיות רק 38. בערך חצי. איזה סיכוי יש לנו, כשהחרדים והדתיים־לאומיים מתרבים כמו אתם יודעים מה, אסור להשתמש בדימויים מגעילים, אנטישמיים. חבל על כל יום שאנחנו כאן.

זה המצב. צריך להביט בעובדות נכוחה, להיישיר מבט מול האמת, ולהודות בתבוסה. הימין ניצח. השמאל שהקים את המדינה הזאת יורד מעל בימת ההיסטוריה, ומשאיר אותה לסמוטריצ'ים, לבנטים, לבן־גבירים, לליצמנים, למיקי זוהרים, ולכל גדודי הבייס שיורדים מטיסות השוקולד מאומן או מבורגס כדי להריע למנהיג, ולרוץ אחר כך להשתטח על איזה קבר של צדיק. בשורות טובות, עם ישראל חי, בעזרת השם בשנה הבאה את נשואה עם ילד. קולולו.

תתרגלו, אומרים בימין, הפסדתם. אנחנו הרוב. אתם לא ההגמוניה יותר, מסביר יעקב ברדוגו שוב ושוב למזוכיסטים שמוכנים לשבת לידו באולפן. זו המדינה שלנו. ככה זה. פעם שלטו כאן דינוזאורים, עכשיו אנחנו.

זה המצב, וכולם מבינים את זה.

הם לא יכולים אחרת. לא אלה מהימין, לא אלה מהשמאל. זו המציאות. ככה הם אומרים, ככה הם חושבים, אבל זו מציאות מדומה. תמונת העולם ששורטטה כאן היא שקר מוחלט. רק שנים של הבניה ושל חיים בתוך המטריקס הזה גורמות לכולם להאמין כי זו המציאות.

מדינת ישראל איננה ימין. זו מדינה של בני אדם שברובם הגדול מחזיקים בעמדות המכונות בארה"ב "ליברליות", ובמערב אירופה "סוציאל־דמוקרטיות". מה שכאן מכונה בשם הגנאי הכולל "שמאל" (התוספת "קיצוני" שמורה למפלגות העבודה ומרצ). האנשים חושבים ורוצים משהו אחד, אבל התוצאה בקלפי מייצרת משהו אחר. זה פלא ברמה עולמית. זה קסם, אבל כמו כל הקסמים בעולם, תמיד יש טריק. מכסה כפול. קפיץ סודי. יחד עם אחיזת עיניים והסתמכות על חולשת תפיסת המציאות של בני האדם, הקסם עובד. עכשיו, שלב אחרי שלב, נפרק את המטריקס הזה, שבו כולנו נלכדנו.

 זו לא הילודה

נתחיל במשהו קל. החרדים. בתודעה שלנו, במטריקס שבו אנו חיים, הם השטן הגדול שמאיים לבלוע את כולנו. הם מצטלמים נהדר. שחורים, צפופים. הגטו נדד מקרקוב לבית שמש. הדימוי חי מול העיניים. החרדים הם באמת גדולי הלוקחים והנהנים מהמדינה, הם באמת במקום האחרון בתרומה במיסים, בעבודה, בפריון, בהשכלה, בצבא. והם מתרבים כמו משוגעים. אישה חרדית יולדת, בממוצע, 7.1 ילדים בימי חייה. אישה דתית־לאומית, כ־4.5. אישה חילונית רק 2.1. עוד מעט החרדים יהיו פה רוב. הם והערבים, שגם כן מתרבים בקצב מהיר בהרבה מהיהודים החילונים.

לפני כמה עשורים הייתה כאן בהלה דמוגרפית. הייתה אפילו תנועה פוליטית חוץ־מפלגתית, 'המעגל הראשון', שטענה כי קצב הריבוי הטבעי של הערבים יחסל את הרוב היהודי בתוך הקו הירוק, ושום עלייה לא תוכל לעמוד בפרץ. הגיאוגרף־דמוגרף מאוניברסיטת חיפה, פרופ' ארנון סופר, חישב את קיצה של ישראל היהודית לאחור. ב־1980 הדברים נראו מבהילים מאוד. 2.76 ילדים לאישה יהודייה, 5.98 למוסלמית. יותר מפי שניים. כולם יודעים היום מה זה אקספוננציאלי. המתריעים בשער ניסו לזעזע עם החישובים: בקצב הזה, המוסלמים יבלעו את היהודים תוך שניים־שלושה דורות. יאסר ערפאת אהב את זה. "רחם האישה הערבייה", גיחך מתוך הזיפים, "הוא הנשק האסטרטגי של האומה הפלסטינית".

אמר, אבל יש בעיה עם אקסטרפולציות. הטלת נתוני ההווה על העתיד עובדת רק במתמטיקה טהורה. אנשי משרד הבריאות, שחישבו עשרות אלפי מתים בישראל, טעו בדיוק כמו ארנון סופר. החיים הרבה יותר מורכבים ומפתיעים מנוסחה סטטיסטית.

ואלה נתוני האמת של 2021: אישה יהודייה יולדת בממוצע 3.6 ילדים. מוסלמית – 3.1. היהודיות יולדות יותר מהערביות. המגמה התהפכה. חייבים לחזור על הנתון: היהודים בישראל מתרבים היום יותר מהמוסלמים. הערבים צמצמו מאוד את הילודה. זה חלק מההתמערבות של החברה המוסלמית, של ההשכלה, של העלייה ברמת החיים. הערבים כבר לא מהווים איום דמוגרפי, בהיבט הזה.

אבל אם החרדיות יולדות כל כך הרבה – איך זה שהם עדיין לא הרוב? איך החרדית הזאת ושבעת נקודה אחת ילדיה, טרם מילאה את הארץ באוגדות של הרשל'ה ואחיו? הנה הסיפור: בשנת 1951, בבחירות לכנסת השנייה, אגודת ישראל קיבלה שלושה מנדטים. פועלי אגודת ישראל עוד שלושה. יחד, שישה. עברו 70 שנה, וב־2021 יש לצאצאית הישירה שלה, יהדות התורה, שבעה מנדטים. בסך הכל מנדט אחד יותר.

אז, כשהכל התחיל, עם הקצבאות והפטורים, אוכלוסיית המצביעים החרדים האשכנזית מנתה 25 אלף איש. השנה הצביעו ליהדות התורה קצת פחות מרבע מיליון איש. פי עשרה. יפה, אבל זה היה גם הגידול של כל האוכלוסייה היהודית בשנים האלה. התחלנו את המדינה עם 650 אלף יהודים, היום אנחנו כמעט 7 מיליון.

איך זה קרה? איך בתחרות חדר הלידה, האיילה החרדית לא מצליחה להשיג את הצבה החילונית? הרבנים הממרים, אלה שעשו הכל כדי לא למלא אחר הוראות הממשלה בתקופת הקורונה ובלבד שהילדים יישארו תחת השגחת המלמדים, יודעים את הסיבה. החברה החרדית מתפוררת. היציאה בשאלה הפכה מזרזוף לנהר. המכון החרדי למחקרי מדיניות מדווח על נשירה של 20% בשנתון. סקרים אחרים, מחויבים פחות למוסד כזה או אחר, מצביעים על מספרים גבוהים יותר. כל מי שחושב על החרדים כמופרעי כיכר השבת בירושלים, מוזמן לסיור בערי החרדים בגדה ושכונות הענק שלהם בערי המרכז והפריפריה. אוכלוסייה צעירה, מתוחכמת, הצעירים כבר עם רגל אחת בחוץ, שתי הרגליים בג'ינס ובנעליים נכונות, חולמים בחלקם על צבא מרתק, אוניברסיטה, קריירה. יש להם מחשבים, סמארטפונים. פה ושם גם טלוויזיות. הם עדיין בקהילה בגלל ההטבות הכלכליות, בגלל ההשתייכות והתמיכה החברתית, בגלל הקצבאות. תורידו את אלה, ובעוד חצי דור תיקחו את הילדים שלכם לטיול בבני ברק, שיראו את המעטים שממשיכים להתגורר בשמורה הזאת ולקיים את המנהגים הישנים.

יש עוד מפלגה חרדית, מזרחית, שקיבלה תשעה מנדטים. זו מפלגה של הנהגה חרדית מסוג מאוד מסוים, אבל מצביעיה, ברובם הגדול, אינם כאלה. הם מזרחים, נמצאים על הרצף המסורתי, מסתם מלמול של בעזרת השם, דרך כיפה שחוזרת לכיס אחרי הקידוש, ועד הליכה יומית לבית הכנסת. מזהים את עצמם כסוג של ליכודניקים, ונמצאים במפלגה מסיבות שונות, ביניהן רווחים אישיים. אין כמו עסקני ש"ס ברשויות המקומיות ובכל המוסדות שבהם השיגו דריסת רגל, כדי לשלב חברים, גיסים, אחיינים וחצי שכונה. ש"ס היא גם ועדת מכרזים וגם לשכת עבודה עצומה. באופן רעיוני, מצביעי ש"ס מרוחקים מעולמם של רבע מיליון אחיהם האשכנזים. בניגוד מוחלט אליהם הם אולטרה־ציוניים, מעריצי צה"ל ושונאי ערבים. אבל הם ליברלים, בחלקם הגדול, בכל הנוגע לנושא הלהט"בים, למשל, ודוגלים בעמדות שמאל בנושא החברתי והכלכלי.

 

זו לא האמונה

ישראל רוצה חופש. חופש מכפייה דתית, חופש לנוע בשבת בתחבורה ציבורית, חופש להתחתן עם מי שרוצים. זה מה שהישראלים רוצים. הנתונים צועקים. חד־משמעיים. הם עולים שוב ושוב בכל סקר. אבל איכשהו, הם נתפסים בתודעה של הישראלים כמין חלום על עתיד רחוק, שיתגשם בימי המשיח שבו אינם מאמינים.

רוב מקרב הישראלים דווקא מאמין באלוהים או בכוח עליון, אבל גם כאן הוא רוצה לחיות על פי מערכת ערכים חילונית. שני שלישים מהציבור רוצים לפתוח מסחר בשבת. רק רבע מהישראלים שומרים עליה, על השבת. רובם אינם שומרים כשרות. 70% מהישראלים רוצים להתחתן איפה, אצל ועם מי שבא להם. יותר מ־60% מהישראלים תומכים בנישואים חד־מיניים, ורק מעט פחות ממחצית מתנגדים לחתונה עם לא יהודי/ה. 70% מהישראלים רוצים תחבורה ציבורית בשבת. זה גם אחוז הישראלים שרוצה להפריד את הדת מהמדינה (2018, נתוני סקר מכון דיאלוג, בפיקוח קמיל פוקס).

כל הנתונים האלה נבדקים ונסקרים מדי שנה בידי גורמים רבים, והתוצאות דומות לגמרי, כמעט זהות. ועוד מתברר שבכל המדדים הגישה הליברלית מתגברת מדי שנה. תמונת הזוועה שמצטיירת על קיר המציאות המדומה היא רק צל רועד מפחד שמוטל מלמטה על ננס מתכווץ.

הישראלים מאמינים באלוהים באחוזים דומים לאלה של האמריקאים, פי שלושה מאשר האירופאים, שמזמן מאסו לגמרי בכל היבט של הדת. ובכל זאת, הם רוצים את אורח החיים החופשי. ישראל רוצה אמריקה, ומקבלת את השטעטל. בהכנעה. בשפלות רוח. כאילו זו גזירת טבע. כאילו אם נבטל את הגזירות האלה, ונחיה כפי שאנחנו באמת רוצים, משהו נורא יקרה. זה פוגע בה באופן ממשי, יומיומי, בכל מישור שהוא. ממחיר המזון שמגלם בתוכו את העלות הגבוהה של הכשרות, ועד חיי האישות, הנישואים, הגירושים, הקבורה, התחבורה בשבתות, המסחר, האווירה הכללית. ובכל זאת. קשה לצאת מהמטריקס. כמעט בלתי אפשרי.

ישראל נכנעת למיעוט חרדי־דתי, לא רק בגלל המיומנות המדהימה של המפלגות הקטנות האלה בניצול הכוח. הכניעה מלווה תמיד במין מתק שפתיים חוצה מפלגות ומחנות, מהבעל של גאולה אבן, שמדבר על שמירת אווירת השבת בחוצות תל אביב; ועד נכזב הרמטכ"לות החילוני, שמופקד על מיליוני התלמידים ומקדש את הממבו ג'מבו העתיק במסגרות החינוך, בשיעורים ובספרים. עכשיו, אחרי שיצא מהמים והתפקד במסדר הפוליטיקאים, הוא מתחיל להבין והשתמש בשפה שמשרידה את החברים שלו בכל המפלגות כבר עשורים. שפת המטריקס.

 

אלה לא הפלסטינים

יש חוקרים שאוהבים להסביר את הפער בין העמדות הליברליות של הציבור לבין פתק ההצבעה שנכנס לקלפי באמצעות שימוש במין סולם עדיפויות. נכון שזה מה שהאנשים רוצים, מודים החוקרים האלה, אבל ביטחון וכלכלה חשובים להם בהרבה. וכאן, בנושאים האלה, מפלגות הימין מייצגות את הנושאים האלה בהלימה רבה יותר.

האומנם? לא בדיוק. כמחצית מהישראלים (תלוי בסקר. יש מעט יותר, יש מעט פחות) רואים בפתרון שתי המדינות את המוצא מהמצב. יש שתי אפשרויות נוספות. הראשונה: מדינת כל אזרחיה מהירדן לים, כולם מצביעים, כולם אזרחים שווי זכויות. הפתרון הזה מועדף רק על 10% מהאוכלוסייה. זהו. הפתרון השלישי – הערבים בגדה גרים שם אבל אין להם זכויות זהות לאלה של היהודים – מקובל על 22% שוחרי אפרטהייד, שמוכיחים כי רוע וטמטום הם תאומים סיאמיים. מי שמניח כי זה פתרון ישים, שעשוי להתקבל, הפסיק את התעמלות המוח בשלבים המאוד מוקדמים של חייו. ובאמת, פילוח עמוק יותר של תומכי פתרון העליונות היהודית מראה כי חמישית העם שאוהבת את הרעיון מורכבת בעיקרה מימנים, צעירים מאוד ודתיים, על פי הגדרתם העצמית.

יש רוב מוצק וגדול להסדר מדיני הבנוי מיציאה מהגדה, והכרה בפלסטין עצמאית ומפורזת. זה מה שרוב מוחלט של הישראלים רוצה. רק רבע מהעם מתנגד. זה אותו רבע שמורכב בעיקרו מאלה שכבר פגשנו לפני כן, בסעיף הקודם, עם האפרטהייד. יצחק מעל איסמעיל, כי ככה אלוהים אמר.

ישראל רוצה שלום, לא רוצה את הפלסטינים בתוכה, מוכנה למדינה פלסטינית, למרות שרוב הישראלים – וגם הפלסטינים שנכללו בסקר – לא כל כך מאמינים באפשרות קרובה של מימוש התוכנית. יותר מדי אכזבות כבר התנפצו לכולם על הפנים. ולא רק שם.

העם מפגין תפיסה ליברלית ומציאותית כלפי הסכסוך. ממש לא ימין. נותרנו עם הממד הכלכלי. אולי כאן נגלה את הימניות שלנו? איפה. ימין זו כלכלה חופשית, מינימום התערבות ממשלתית בחיי המשק, מיסוי נמוך, מינימום תמיכה ורווחה. תנו לחיות. הישראלים לא אוהבים את הרעיון. יותר ממחציתם רוצים התערבות גבוהה יותר של המדינה במשק. הם גם רוצים שכל השירותים החיוניים יוענקו חינם על ידי הממשלה – בריאות, חינוך, תחבורה, ועוד, והם גם יודעים איך ישולם כל הטוב הזה: העמקת המיסוי על השכבות המבוססות. גם אלה נתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. סקרים פחות מפורטים של מקורות אחרים מציגים תמונה דומה.

אפשר לסכם. זה מה שישראל רוצה: הפרדת הדת מהמדינה, אפשרות לנישואים אזרחיים לכולם, תחבורה ציבורית ומסחר בשבת, התערבות רבה יותר של המדינה בחיי המשק והעלאת מיסים, הסדר עם הפלסטינים המבוסס על נסיגה לקווי 67' עם תיקונים מוסכמים הכוללים חילופי שטחים תמורת גושי ההתיישבות הגדולים. כל אלה הם רכיבי יסוד של תפיסת עולם ליברלית, זו הקרויה כאן שמאל. אבל הנה. 72 מנדטים לימין, רק מחצית למפלגות המרכז־שמאל.

–

אם העם חושב שמאל ומצביע ימין, יכול להיות שהסיבה היא עניין זהותי. מפלגה, כמו קבוצת כדורגל, כמו משפחה, היא ארץ מולדת שלעולם לא מחליפים. צאצאי בני עקיבא הולכים לבנט או סמוטריץ' – בדיוק כמו הוריהם וסביהם, שהיו במפד"ל ובבני עקיבא. האשכנזים ההגמוניים שפעם היו במפא"י התפזרו בין ממשיכיה, יש עתיד, כחול לבן, העבודה. מרצ היא הגלגול של מפ"ם הקדומה. ש"ס היא המשכה של מפלגות הספרדים מימי בראשית, תמיד היו כאן כאלה, והמפלגה של ליברמן תימוג כמו כל מפלגות העולים החדשים. התחילו עם כמה מנדטים, והתאיידו בדור השני של הצברים.

מזרחים הצביעו חרות, עוד מימי האצ"ל ושכונת התקווה, ומאז רק התרבו והתרבו, ועכשיו, כאשר הם יותר ממחצית העם כאן, הם ממלאים את השורות של הליכוד ומפלגות הלוויין שלו, שקמות ונעלמות, קודם כולנו, עכשיו גדעון סער. העם, אומרת התיאוריה בפרלמנט הקשישים בבית הקפה השכונתי, על רקע השיר של עומר אדם ששוטף את הרחוב מהחלון הפתוח של המכונית עם כיסאות הפרווה והניקלים על הגלגלים, העם מזרחי. אין מה לעשות, אומר ראש הפרלמנט ליושבים שמעוותים את הפנים במיאוס ומקרבים יד לאוזן כדי לשמוע, מזל שהבנים לא שמעו לי ועברו לאמריקה. פעם לא דיברתי איתם, היום אני שמח. היה להם שכל.

 

זו לא העדה

מכל שאלות הבירור בכתבה הזאת, לזו לא נמצאה תשובה מדויקת: איך מתחלקים כאן לפי מוצא עדתי. לא מפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסרבת להיכנס לשדה המוקשים הזה. הסיבה פרוזאית בהרבה. באמת לא ניתן לדעת. זה כל כך מעורבב כבר, שאין משמעות לממצאים. אנחנו רק יודעים שארץ המוצא של שני שליש מתושבי המדינה היא ישראל. קשה ללכת אחורה, כי לפי מה נגדיר? האם? הסבא? הסבתא־רבתא? השאר הוא שני שליש אירופה ואמריקה, שליש אפריקה ואסיה. אבל הישראלים האלה, כמו ששואלים בהרבה טקט ב'סברי מרנן', מאיפה ההורים שלהם?

קשה לדעת. קשה לחשב. התאחדות יוצאי מרוקו – הקהילה המזרחית הגדולה ביותר בעולם – מצהירה כי בישראל חיים 480 אלף מבניה. זהו. פחות ממחצית 1.2 מיליון יוצאי פולין. באיזשהו מקום יש סקר שטוען כי יש כאן 1.5 מיליון מזרחים, אבל מי הם? בין המזרחים צריך למנות גם יוצאי עיראק ומצרים, תימן ולוב, ואפילו הספרדים שהגיעו מארצות לא ערביות, כמו יוון ובולגריה – אירופאים לפי כל פרמטר – ומה זה אומר, הספירה הזאת? כמה מבני הדור השני והשלישי נישאו לבני זוג מעדות אחרות? כמה הם שמינית, רבע, או חצי מרוקאי, למשל, כמו כוכבת הפופ נועה קירל? אין לדעת. המספרים של הנישואים מדברים על מחצית מכלל הזוגות.

בארה"ב, שדווקא מאוד אוהבת לחפור בנושאים האלה, 15% מהנישואים היום הם בין־גזעיים. זה כולל נישואים בין היספנים לשחורים. בישראל אין חלוקה לגזעים, פרט לזו שקיימת במוחם של האולטרה־ליברליים המקומיים, שמחקים את האקדמיה האמריקאית. כאן יש עדות. הגחכה סטריאוטיפית של נישואים בין־עדתיים נעשית כאן, מאז שסלאח שבתי דרש מוהר מגזבר הקיבוץ כדי לתת את גאולה נוני לאריק איינשטיין, ועד 'שנות השמונים' של משפחת אסייג עם עפר שכטר על תקן האשכנזי המתנשא שתמיד אוכל אותה, כמו פולי מהגששים. אבל המציאות, כמו שכל אחד מכיר מסביבתו המיידית, מהמשפחה הקרובה, פשוט הפוכה. אינספור נישואים חוצי עדות, דור שני ושלישי, שכבר לא ניתן בכלל להגדיר מוצא מדויק כלשהו. וגם כאשר אפשר, אין שום פער תרבותי בין בני הזוג. אין גם פערים כלכליים. כמעט ולא. מי שאומר את זה איננו אשכנזי תוקפן שמנסה לעוות את המציאות. אלה נתוני המחקרים של פרופ' מומי דהן, כלכלן בכיר ומרצה, שנולד במרוקו וגדל במגדל העמק.

עם קום המדינה היחס בין האשכנזים למזרחים היה 1:5. ברור גם כי היחס הזה השתנה, אבל אין כמעט ספק כי קיימת הפרזה במספרים. סקר שנערך בין מצביעי הליכוד, למשל, הראה כי בניגוד לדימוי, רק מחציתם מגדירים את עצמם ממוצא מזרחי. כל השאר – אשכנזים. עוד ברור כי עד השואה, אחוז המזרחים היה פחות מ־10% מכלל היהודים בעולם. ועוד ברור, כי רוב מוחלט של יהודי ארה"ב, 90%–95%, מוגדר כאשכנזים.

הדימוי של ישראל כמדינה ימנית־אורתודוקסית גזענית של יהודים מזרחים, מפריד בין שני חלקיו העיקריים של העם היהודי. מספר היהודים באמריקה נאמד בין 5 ל־10 מיליון, תלוי מי סופר, תלוי איך סופרים. לפי האורתודוקסיה, המחייבת לידה לאם יהודייה, מגיעים למספר הנמוך. אבל יהודי אמריקה ברובם המוחלט והמכריע – 90% ­- סופרים את עצמם אחרת. הם חילונים, קונסרבטיבים או רפורמים. בעיניהם, הגדרת השיוך היא זכותו של הפרט. גם בן לאם לא יהודייה ולאב יהודי יכול להיות מי שבא לו, וללכת עם הבן שלו לבית הכנסת. רוב יהודי אמריקה מרוויחים מצוין (מעל 100 אלף דולר בשנה), ליברלים, ומצביעים לדמוקרטים (80% מהם). אם התפיסה הזו תימשך ותעמיק, הקרע שייווצר יהיה גדול יותר מזה שקרה לפני 2,700 שנה כאשר שלמנאסר החמישי חיסל את ממלכת ישראל בשומרון. אז, לפחות עשרת השבטים לכאורה נעלמו. הפעם הם כאן. עם יהודי אחד באמריקה, עם יהודי שונה בישראל.

החרדים שמדברים על "ההתבוללות" באמריקה ומגדירים אותה כשואה גדולה יותר מזו שהייתה באירופה, מסרבים להביט במראה. זה לא שהם שם באמריקה עוזבים את היהדות. זו ישראל שנכנעה לאורתודוקסיה ומאבדת אותם. ויתור על יהודי אמריקה, שמתבצע בגלל מדיניות ההלכה של ממשלות ישראל, הוא לא חורבן העם היהודי. זה אובדן המנוף החשוב ביותר של מדיניות החוץ של ישראל, מאז היווסדה. אמריקה בעדנו קצת בגלל הערכים המשותפים, אבל בעיקר בגלל עוצמתם האדירה של היהודים, מקומם בצמרת האמריקאית ואופן ההתארגנות שלהם. זה התחיל באדי ג'ייקובסון, החבר היהודי של טרומן שפשוט הכריח אותו להיפגש עם חיים ויצמן לפני ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה, ונמשך והתגבר ממערכת בחירות אחת לשנייה. היהודים הם רק 2% מהאוכלוסייה, אבל המעורבות הפוליטית שלהם אדירה. לא מנצחים שם (כמעט) בלי היהודים. בלי הכסף, התמיכה, התאגידים, התקשורת, ההליכה לקלפי.

ישראל היא מדינה מזרחית רק בתוכניות הריאליטי שמלהקות, בשם איזה רעיון של "גיוון", רוב מוחלט של יוצאי משפחות מזרחיות. זו גישה גזענית ומתנשאת. אולי נדמה למלהקים ולעורכי התוכניות (שוודאי יש בהם יותר אשכנזים מאשר מבקרב מלוהקיהם) שמדובר בבני אדם יפים יותר, חמים יותר ומתחברים יותר ללב של הצופה המצוי מדימונה, עפולה וקריית שמונה. אולי. אבל זו לא המציאות. רובם של יוצאי ארצות המזרח, בניהם ונכדיהם, הם חלק אינטגרלי של החברה בישראל. הם באקדמיה, בהיי־טק, בעסקים, בכל מקום. גם בפנטהאוזים, ולא רק בראשון מערב. כולכם מכירים. כולם סביבכם.

נכון הוא כי בערי הפריפריה המצב מעט שונה. שם המוצא העדתי נשמר הרבה יותר מאשר בערים הגדולות. ונכון גם כי הפריפריה, שמאוכלסת בבני עדות המזרח, מפגרת אחרי המרכז. ככה זה בכל מקום בעולם. אבל הזיהוי בין מצב הפריפריה והמוצא האתני של אנשיה, להטלת הממצאים על כלל החברה בישראל, היא טעות שמטופחת בידי מזרחים מקצועיים מהאקדמיה המערבית של ישראל. הם אימצו את כל השיח הפוסט־ליברלי של הרווארד, ותקעו אותו בכוח לגוף של החברה בישראל.

יוצאי מרוקו, לשיטתם, הם העבדים שהלבן הקולוניאליסטי האשכנזי הביא מאפריקה, כדי שינקו לו את הבתים, יעבדו אצלו במפעלי הקיבוץ ויתקנו לו את המכוניות. את הילדים הסלילו לבתי ספר מקצועיים, ודפקו אותם עם הקב"א בצבא, כדי שלא יהיו קצינים, חס וחלילה. זו תמונה מעוותת, במקרה הטוב חלקית, ובוודאי ממש לא ישימה לזמננו. ישראל היא מדינה מערבית, שצאצאי עולי ארצות המזרח הם חלק ממנה, ולא ניתן להכיר מי הוא מה. הופה הופה הופה, כאן אולי זו לא אירופה, אבל זו בוודאי אמריקה. זו האווירה, זו הסביבה התרבותית, זו הספרות, השירה ואפילו המוזיקה. לא כל הזמרים המבוקשים ביותר ביוטיוב הם מסלסלים. סטטיק ובן אל הם אלופי הנצפים. מה זה משנה אם בן אל נולד לאב ממוצא תימני, וסטטיק אומץ מברזיל בידי הורים חיפאים. הם שרים פופ מערבי שמפיק ירדן פלג, חיפאי שידוע בכינוי ג'ורדי. בדיוק כמו נועה קירל.

 

זה לא השיוך הפוליטי

פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה, שמרכזת את תחום המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מביאה את מורת רוחם של האזרחים. זה מבוטא במספרים. "74% מהציבור חושבים שהפוליטיקאים דואגים לעצמם יותר מאשר לציבור שבחר בהם. יותר מזה: רוב מוחלט של הציבור – 67% – בטוחים שהפוליטיקאים מנותקים מהם".

אבל הם בכל זאת ממשיכים להצביע למפלגות האלה. כמו אישה מוכה, לא?

"יש בזה משהו".

בעמודי המחקר שלכם מצאתי עוד נתון, שדי סותר את מה שאמרת לי. 59% מהציבור אומרים שיש מפלגה שמייצגת היטב את העמדות שלהם.

"הנה", הרמן מחייכת, "מצאת את האישה המוכה שלך".

צריך להתעמק רגע בנתונים הסותרים. הציבור לא מאמין בפוליטיקאים שלו, אבל משוכנע שהמפלגה מייצגת אותו. ראש הממשלה ממש לא מדבר בשמי, אבל המדינה זה אנחנו. הרעיון חשוב מהמציאות. ככה זה החיים במטריקס. זה יכול לקרות רק בקבוצה שעברה שטיפת מוח. זו יכולה להיות כת קטנה, וזו יכולה להיות אומה. בישראל המערכת הפוליטית אילפה את האנשים להתמקד ברעיון שכל מפלגה מוכרת, לא במה שהיא עשתה, עושה או תעשה בפועל.

מהאדם אפשר להתאכזב, אבל לא מהאידיאה. כל המפלגות בעולם מסתופפות מתחת לדגלים רעיוניים, אבל לכולן יש עוד רכיבים, חשובים לא פחות. אזורי בחירה, למשל, שנועדו לייצר ביטוי של האינטרס המקומי במערך הכללי. במדינות כאלה, כמו ארה"ב או בריטניה, זה עניין נפוץ שהמצביעים במחוז הבחירה מעדיפים לפעמים מועמד מהמפלגה היריבה. הרעיון חשוב, בטח, אבל האינטרס שלנו יותר.

בישראל אין אזורי בחירה. רק שלוש המפלגות הקטנות שנבנו על בסיס של אינטרס קיבוצי, החרדים והמתנחלים המשיחיים, מפיקים וסוחטים מהמערכת הרבה מעבר לכוחם היחסי. בגלל זה. כל שאר המפלגות בנויות סביב איזה רעיון ערטילאי שמדבר ללב הקבוצות השונות. לא פעם הרעיון מגולם באדם, אבל גם זה בסך הכל ממד שיווקי מקובל. הפרזנטור מגלם את הרעיון ומשדר אותו לאלפי ערוצי תודעה תת־הכרתיים. הוא עצמו הרעיון. מה אתה יודע על המזגן שרותם סלע היפה מוכרת לך. שהוא מבריק, בטח. כלומר אטום. כלומר הבנת. רותם מדהימה.

–

את ישראל הפוליטית צריך לחלק אחרת. לא לפי השיוך המפלגתי שבו נהרגים חיילי הרעיונות בעולם המציאות המדומה שלנו, אלא בין המערכת הפוליטית לכלל האזרחים. המערכת, שמסרבת לייצג את האינטרס הממשי של הציבור, פועלת אם כך נגדה. זו המסקנה האפשרית היחידה. השלטון נגד המצביעים. זה המצב האמיתי. השלטון אוהב את מפלגות הרעיון, שבהן לא צריך לספק שום דבר חוץ מסיסמאות שיווק טובות. לא במקרה מי ששלט כאן עד עכשיו, וכנראה טרם אמר את המילה האחרונה, הוא אשף השיווק הגדול ביותר בעשורים האחרונים.

הישראלי שאולף להצביע על פי איזה מתווה רעיוני עמום – למי יש מצע, מי קורא אותו ומי מיישם אותו כשהוא בשלטון – נכנס לפעולה בעזרת מילות הפעלה. כמו הסוכן ממנצ'וריה, שעבר שטיפת מוח בשבי והתחיל לחסל שנים אחר כך כאשר קיבל פקודת הפעלה שהוטמנה לו במוח. ביבי הוא גדול יצרני מילות ההפעלה בעת הזו, אבל קדמו לו בן־גוריון, מאיר יערי, בגין. אומרים יהודי, ערבי, שואה, צה"ל, מדינת חמאס, טרור, מחבלים, חלל, שואה, ימין, שמאלני – והנפש זעה. הרשת נטרפת כאשר מילות ההפעלה נאמרות. הרשת והנפש. די להם, יודעים מפעילי המטריקס, במילים שהם אומרים. אין כמו המילים הנכונות כדי לספק את המצביעים. זה טוב לשלטון. כל זמן שהאנשים עסוקים בזה. כל זמן שהם לא מתעקשים שהנבחרים יעשו מה שהם באמת רוצים. אפשר להמשיך לשבת למעלה. לא משנה על איזה כיסא. למעלה תמיד טוב. המערכת הפוליטית מלאה באנשים שלא היו משתכרים בשום מקום אחר רבע ממה שאנחנו נותנים להם. טוב להיות שם. עבודה קלה, הרבה כבוד, חשיפה, חו"ל, רכב. תנו לשלוט בארץ הזאת.

כאשר בני גנץ אמר "ישראל לפני הכל", הוא ניסה לבנות מילת הפעלה. לא תפס. צריך אישיות מגנטית, מהפנטת, כדי לטעת אותה. גם יאיר לפיד, שלא ניחן באישיות כזו, מנסה לקומם קוד הפעלה משלו. באנו לעבוד, הוא חוזר ואומר, נעשה ממשלה שתעבוד בשבילכם.

וואלה. איך לעבוד בשבילנו? ממשלת הקיפאון והסטטוס קוו שהוא זומם היא בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים מדינת רווחה ליברלית, שוחרת הסדר סופי עם הפלסטינים, שמשחררת אותנו מעולה של הדת והדתיים. אפשר לשלוח את הנתונים. זה קל לקריאה. זה פשוט להבנה. לתת את המקום לבנט הסיפוחיסט זה די ההפך, לא? ובכלל, להעיף מישהו מהכיסא רק כדי שמישהו אחר יחמם עליו את אחוריו, זה לא נקרא לעבוד בשבילנו. זה כמו תמיד, פשוט לעבוד עלינו.

התרגלנו.

–

• מי שומר על הדמוקרטיה? // הטור של יונתן שם-אור
• מדינה יהודית, בהגדרה, היא אינה מדינה דמוקרטית // יונתן שם־אור
• מפלגת זהות // כך יצרה "פוליטיקת הזהויות" עיוות של ממש במרחב הליברלי // מאת תומר פרסיקו