fbpx

טירוף מערכות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק א'

השדה הפוליטי נערך לקרב שכמותו לא היה כאן מעולם, דווקא כשלאף אחד אין כוח להילחם

0

לא תמיד מבחינים כאשר היסטוריה נוצרת. לא תמיד מבינים את המשמעות. לפעמים, כאשר מערכה חשובה מסתיימת, המפקדים והחיילים שהשתתפו בה זורקים איזו מילה. חבר'ה, עשינו היסטוריה.

 

אולי הצנחנים של 67' הרגישו ככה מול הכותל. אבל בכל מקום אחר זו הייתה פשוט תחושת שחרור עצומה, שגברה בקלות על עצב הפרידה מהחברים לנשק שכבר לא איתנו. נותרנו בחיים. הבעיה מתעוררת כאשר הסרת האפוד וכובע הפלדה, לפני שמשתרעים על האדמה ומביטים לשמיים הכחולים, שכבר לא נראים כמו שערי אש הגיהינום עם הברזל הלוהט והממית, מופרעת מצעקה של המפקדים. חבר'ה, כולם להתחגר מיד, יש קרב חדש.

 

חיילים נשברים במצב כזה. חיילים ומפקדים. הדבר האחרון שעולה בדעתם באותו רגע הוא תיוג האירוע הזה כרגע היסטורי. זה יגיע הרבה יותר מאוחר.

 

אבל זה בדיוק מה שקרה למדינת ישראל. פיזור הכנסת עוד לפני הקמת ממשלה, ויציאה לבחירות חדשות מיד לאחר שהקרב הקודם הסתיים, הוא אירוע שנחרט לנצח בדברי הימים. היסטוריונים ופוליטיקאים שטרם נולדו ידברו ויעסקו בו גם בעוד עשרות שנים. הרבה עבודות דוקטורט ייכתבו על טירוף המערכות שטלטל את המדינה.

 

כל טורי הפרשנות שנכתבים עכשיו, כל הדיבורים בפאנלים הלא נגמרים במהדורות הטלוויזיה, הם לא יותר מאשר טיפול תרפויטי לעם שלם שנכנס להלם קרב. המערכה הבאה שנכפית עליהם נראית להם כעונש נורא.

 


 

 

להתקפת טירוף יש חוקים נוקשים מאוד, לוגיים לחלוטין. החוק הראשון אומר כי מרגע שהתרחשה, הכל אפשרי. כאשר אתה בא לנתח אדם שיצא מדעתו אתה פשוט לא יכול להשתמש יותר בביטוי "לא יעלה על הדעת". החוק השני של התקפת טירוף אומר כי אם אתה בכל זאת ממשיך להשתמש בהיגיון הסביר מפעם כדי לנתח את העתיד המיידי, זה סימן שהמחלה התפשטה. גם אתה נגוע.

 

כאשר ראש הממשלה שפיזר את הכנסת מנסה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר לצעוק "פוס" וככה לבטל את פיזור הכנסת שהתקבל בחוק שהוא השתמש בו בפעם הראשונה מאז קום המדינה, והפרשנים מנתחים את המהלך בכלים הגיוניים, זה רק עוד סימן שהמדינה השתגעה. כאילו בא איזה אדם והכריז שהמציא מכונת זמן, וכל מה שהתקשורת והפוליטיקאים עושים הוא לבנות תרחישים ולאמוד הסתברויות, במקום להרים טלפון ולשלוח את האנשים עם החלוקים הלבנים.

 

ישראל מצויה במצב של טירוף מערכות קיצוני. הכל, לכאורה, נראה אותו דבר. הקיץ חם מתמיד, הילדים משגעים את ההורים בחופש הנצחי שהם מקבלים, הרכבות נתקעות, הפקקים מטריפים, נתב"ג מפוצץ, ושני ערוצי הטלוויזיה הגדולים הפכו לתחנות ייעודיות של תוכניות ריאליטי, ערב אחרי ערב, בלי הפסקה. כמו תמיד, כמו פעם, כמו לפני השיגעון.

 

ההתעלמות וההדחקה של האנשים מהאירוע ההיסטורי שנפל להם על הראש לא יעזרו. אנחנו בעיצומו של רגע היסטורי, והפוליטיקאים, אלה שברוב המקרים עושים את ההיסטוריה, נכנסו אליה. הפעם, לדיראון עולם.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

 

שולחן החול הפוליטי

כל גנרל יודע שאסור לתכנן את המערכה הבאה לפי המהלכים והתוצאות של המלחמה הקודמת, אבל אין כמעט מפקד אחד שמסוגל לפעול אחרת. לא רק המפקדים לכודים בפרדוקס הזה. גם הפרשנים, שלכאורה משוחררים מכל אחריות מעשית, לא יכולים לנער את הראש ולחשוב על איזשהו עתיד השונה באופן מהותי מהעבר וההווה המוכרים כל כך. לכן, ממשיכים לדבר על הגושים. לכן, כמעט כל ריאיון עם שר בממשלה הזמנית גולש אל התפקיד שיקבל או לא בממשלה הבאה, כאילו אין בכלל ספק שנתניהו הוא האלוהים החדש, היה, הווה ויהיה לנצח נצחים. ובכל זאת, אין ברירה. יש מערכה, וצריך להכין אותה.

 

הפוליטיקאים שנזרקו לקרב חדש לא מצליחים לבנות תרגילי התקפה והגנה חדשים. מה שעשינו נעשה גם הפעם, הם אומרים, אבל נשתדל קצת יותר. אבל אלה הן סתם מילים שנאמרות בלי מחשבה. למי באמת יש כוח לתכנן עכשיו קרב חדש, למי יש אנרגיה לעוד מלחמת אימים כזאת.

 

כל מלחמה נערכת באותה צורה סכמתית. השלב הראשון הוא הכנת תוכנית הקרב. אחר כך, מכינים פקודה. לפני היציאה עורכים קבוצת פקודות. כל יחידה מקבלת את ההוראות שלה ומכינה את עצמה בהתאם. השלב השני הוא הגעה לשטח הכינוס. כל הלוחמים שאמורים להשתתף בקרב מתקבצים במקום אחד, בודקים ציודים, משלימים, עורכים שינויים אחרונים בציוותי הכוחות.

 

מכאן עוברים לשלב הבא, האחרון לפני הקרב ממש. מגיעים לשטח ההיערכות. חמושים, חגורים, צבועים, מוסווים. שטח ההיערכות סמוך ככל הניתן לאזור שבו תתנהל המערכה. ואז, הפקודה, האש, והתוצאות.

 

אנחנו עדיין מצויים במצב מורכב של תשישות קרב אחרי המערכה האחרונה, באווירת אימה מפני המערכה החדשה שתכף תסחף אותנו, בהדחקה של נואשים ובהתעלמות ממצב הטירוף הכללי שאליו נקלענו; בעיצומו של אירוע היסטורי בתולדות האומה שבו המערכת הפוליטית יצאה מדעתה, איבדה באופן סופי את היציבות המעורערת שלה והעלתה אותנו על מסלול שאמנם הולך אל הלא נודע, אבל מה זה באמת משנה מה אנחנו לא יודעים על הגיהינום.

 

המפקדים, מנהיגי המפלגות וצוותי היועצים, עוד לא הפנימו את הסיטואציה. הם עומדים מסביב לשולחן החול (שו"ח), זה שמעצבים בהתאמה למפת שטח הקרב, אבל במקום להעמיד בוואדיות ועל הכיפות את כלי הקרב הקטנים, העשויים פלסטיק, במקום לסמן בגיר צבעוני את גבולות הגזרה, הם מטפסים על השו"ח הענקי ועושים את תרגיל הילדים הידוע מחוף הים. מתחפרים הכי עמוק שאפשר ומתכסים בחול. איפה אני? קו־קו.

 

הלב נצבט למראה מפלגת העבודה, זו שפעם הובילה את הגייסות כולם, ועכשיו הפכה את עצמה לסיירת חיוורת, בלי יעדים אמיתיים, שאיש בעצם לא רוצה את שירותיה

 

מפלגות הגמדים

דווקא אצל הכוחות הקטנים מתחוללת סערת התרגשות. אלה לא כוחות החוד, הם לעולם לא מובסים או מנצחים באמת, הם רק כוחות העזר, תומכי הלחימה, נותני שירותים.

 

זה קורה בימין ובשמאל. שם, ביחידות העזר, מתקיים היפוך נצחי בין התרומה הממשית למאמץ המלחמתי ובין האגו של המפקדים. הם אוהבים להגדיר את עצמם כסיירות, אלה ההולכים לפני המחנה, מתווים את הכיוון, כובשים את ראש הגשר, ואז, מגיעים הגייסות הגדולים ומנצחים את המערכה.

 

בסיירות הימין הללו משוכנעים כי רק בגללם כל המחנה שלהם כבר הסכין עם ההתנחלות היהודית בגדה, כי רק בגללם כמעט כל העם כבר מכניס את האל לכל משפט שני וכי רק בגללם בית המשפט מתחיל להבין את מקומו "האמיתי" בחיים, שזה עיסוק בסכסוכים אזרחיים בין יהודים, כי לערבים עושים כאן דינים שונים לגמרי, ע"ע חוק יסוד: הלאום.

 

בסיירות השמאל מוכנים להישבע בשמה של האלה הגדולה, שולמית אלוני המנוחה, כי רק בגללם אמיר אוחנה מגדל ילדי פונדקאות, כי רק בגללם אמהות מצליחות לעבוד כי לילד יש פעוטון, כי רק בגללם נותר כאן משהו מחירויות האזרח, ובכלל, רק עצם קיומם מעניק למדינה פרצוף כמעט נורמלי במשפחת אומות התרבות.

 

אין טעם להתווכח עם הטענות האלה, כל אחד זקוק להצדקה קיומית על הבחירות שלו, או על נסיבות חייו ובית הגידול שגלגלו אותו דווקא למפלגות זעירות, כאלה שלא חולמות על הנהגת המדינה או, למצער, הובלת המחנה.

 

כל מה שנותר שם אלה מעט מצביעים והרבה מנהיגים, יותר צ'יפים מאינדיאנים, כמו בספר 'מחניים'. לכולם יש דרגה, ורק נמצ'ק נשאר תמיד טוראי, כי על מי יפקדו. נמצ'ק, סליחה על הספוילר, מת במלחמה על מגרש המשחקים.

 

מילא מרצ, שהטהרנות שלה לא מביישת את זו של חסידי גור; הלב נצבט למראה מפלגת העבודה, זו שפעם הובילה את הגייסות כולם, ועכשיו הפכה את עצמה לסיירת חיוורת, בלי יעדים אמיתיים, שאיש בעצם לא רוצה את שירותיה. סיירת הגדנ"ע, מונהגת בידי צעירים שאפתנים אבל נטולי מסה קריטית, כזו ההופכת מישהו למנהיג בסדר גודל לאומי, שכל תקוותם מתמצה באמביציה אישית ונשענת על משאלת לב לא ריאלית.

 

דווקא אצל הכוחות הפוליטיים הקטנים מתחוללת סערת התרגשות. זה קורה בימין ובשמאל. שם, ביחידות העזר, מתקיים היפוך נצחי בין התרומה הממשית למאמץ המלחמתי ובין האגו של המפקדים

 

על ההנהגה ויתרו במפלגת העבודה מזמן. הם מדברים עכשיו גבוהה־גבוהה במפלגה הסוציאליסטית שהלכה בקטנות, וככה יצרה את ישראל, אחד ממעשי הבריאה המדיניים הכבירים בהיסטוריה של האומות. המפלגה שנולדה מ'פועלי ציון', הפכה למפא"י, המערך, העבודה, ישראל אחת, המחנה הציוני, השיגה 44 מנדטים לפני פחות מ־30 שנה, כאשר הונהגה בידי יצחק רבין, אחד ממפקדי החטיבות של הפלמ"ח.

 

שבע שנים מאוחר יותר, רמטכ"ל אחר, אהוד ברק, הכניע אמנם את נתניהו, אבל המפלגה עצמה הסתפקה כבר ב־26 מנדטים בלבד. מאז, מבחירות לבחירות, להוציא הבלחות פה ושם, הגרף רק צלל. היום זו מפלגה של שישה מנדטים.

 

השאיפה של המפלגה הזאת מתמצה, באופן מעשי, באמביציה האישית של מנהיגיה הצעירים. אם יהיה להם מזל, המפלגה הגדולה בגוש אולי תצליח לרכז סביבה די תומכים, כדי שסתיו שפיר ואיציק שמולי יהפכו לשרים מדרג בינוני בממשלה שאולי תקום, כי אולי, אם גם הימין המובס ייכנס פנימה, בכלל יעיפו אותם לכל הרוחות.

 

במפלגות הגמדים רעש מהומה, העסקנים לובשים מדים, יוצאים למלחמה. זה החלק הנחמד בשיר. ההמשך, ממש כמו בשיר, מציאותי בהרבה. בראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד, הוא חבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה. רק כדי לא לפגוע במצביעים התמימים הבית הבא לא מופיע כאן, זה שמסביר על מי רוכבים הגמדים האלה, מי נושא אותם על הגב.

 

 

עידן היורה

מופע הקסמים של אביגדור ליברמן התנהל כמו תצוגה של אשף להטוטים מופרע. תראו איך אני מנסר אותה, הוא אמר לקהל המשתאה והכניס את האישה לארגז, תראו איך אני עושה את זה. הקהל צהל ונדרך. הקוסם לקח את המסור, חתך בדיוק באמצע הקופסה ואז, בשקט הגדול שהשתרר לקראת חצות באולם הכנסת, הראה, לזוועת הקהל, מה עשה. אבל אמרתי לכם שאחתוך אותה, לא?

בשיממון שלפני התחלת ההיערכויות, זו הייתה ההצגה היחידה בעיר. קשה מאוד לנבא איך זה יתפתח, קשה לדעת מי ישים לב לקוסם הקטן והמופרע, כאשר הפילים ישעטו וייאבקו ביניהם על רחבת הקרקס. ייתכן שהקסם של ליברמן יעורר אפקט הפוך לגמרי ממה שקיווה לו. אולי הפעם כולם ימאסו במפלגות זעירות שכבר לא מסתפקות רק בהתנפלות על עיקר השלל המיניסטריאלי אלא ממש מנסרות למוות את המנצחת, וימחקו את כולם מהמפה. יש סיכוי.

מפלגות הימין החרד"לי־לאומני, שרק כתבי מפלגות חובשי כיפה מבחינים ביניהן, נמצאות גם הן על כוונת העונש הציבורי. ההתעקשות של הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' להתיישב על כיסא השר, חושפת אותם בפני כולם. נכון, יש להם רק רכב יוקרה ופמליה, אפס סמכויות בממשלת מעבר, אבל אף אחד לא יסתום להם את הפה. יש להם תומכים, אין ספק, אבל כמה מנדטים שווה הישיבה בעלי? כמעט כל השאר, בעיקר ביהדות הסרוגה, נרתעים מהם. ככל שהם מדגימים את פעולתם במשרד הממשלתי, גם הם עומדים בפני סכנת כיליון.

אהוד ברק טרם הכריז, נכון לכתיבת שורות אלה, על שם המפלגה החדשה שלו. זה גם לא חשוב. הכוונה שלו ברורה. הוא מנסה לחזור על מה שהצליח לו ב־99'. לצמוח בסקרים, וכך לגרום לכל שאר המפלגות בגוש להתקפל ולהסתפח אליו. אם לא יצליח, יחבור אל אחת מהן. אולי יכפה איחוד על כולן, גם בלי להתעקש על ההובלה.

 

מירי רגב, המצפן האולטימטיבי המכוון לאחורי המנהיג מבלפור, ממעטת להתבלבל. היא עונה שתחליט לפי מה שביבי יורה לה. יש מנהיג, והשכל אצלו. בתשובה הבאה היא כבר תקפיד לשרבב את השם של הגברת

 

לפני הבחירות הקודמות חזרו הפרשנים הפוליטיים על אותה אבחנה. הבחירות יוכרעו, אמנון אברמוביץ' ניסח עבור כולם, בפלייאוף התחתון. כלומר, המפלגות הקטנות יכריעו.

הקסם האפל של ליברמן הוכיח את התיאוריה, אבל רק באופן חלקי. נתניהו נכשל בהרכבת ממשלה על חודו של קול אחד בלבד, וגנץ איבד את ההזדמנות בגלל מחסור בשישה. מי אומר שהישועה שלא באה מגיעה מהמפלגות הקטנות. הכישלון של הגדולות הוא תוצאה של תהליך רב־שנים, שבו התפרקו הכוחות הפוליטיים הגדולים, ואחרים לא צמחו תחתם. גם הליכוד וגם כחול לבן, למרות ההישג היחסי, הן בסך הכל מפלגות בינוניות, רחוקות כל אחת בעשרה מנדטים ויותר מהמקובל עד לפני שלושה עשורים. הפעם, דווקא הפעם, כתגובת נגד שסוף־סוף באה, אנחנו עשויים לחזות בשובם של הדינוזאורים. עידן היורה יחזור.

 

 

רעש, יורים

זאב ז'בוטינסקי היה הוגה דעות, סופר מוכשר, מתרגם גאוני ומנהיג מזן כוכבי הרוק. אבל הוא היה אסטרטג קטן מאוד. לו היה מבין קצת יותר בתחום, היה עומד בראש ההסתדרות הציונית כבר ב־1933, ורק סירוב גאוותני ולא מחושב מצידו שינה את ההיסטוריה של המדינה כולה והעניק את המנהיגות למפלגה הסוציאליסטית.

את המנון בית"ר שכתב הוא מסיים כך: כי שקט הוא רפש/ הפקר דם ונפש/ למען ההוד הנסתר/ למות או לכבוש את ההר/ יודפת, מצדה, ביתר.

רעש הוא תמיד חלק מאסטרטגיית הימין. זה שנבנה על תנועת החרות של ז'בוטינסקי. הם לא סותמים שם את הפה, אלא אם קיבלו הוראה מבלפור. הם מדלגים מאולפן לאולפן, ממראיין למראיינת, כדי לומר בקול רם ככל האפשר את המסר המוכתב האחרון. הם התמחו בעיוות האמת לממדים כאלה, שאפילו ג'ורג' אורוול, מחבר הספר '1984', לא דמיין. הם אופוזיציה גם אחרי 40 שנות שלטון, גם אחרי עשור ארדואני של נתניהו. האסטרטגיה לא משתנה. תקיפת היריב הפוליטי והוקעת התומכים בו כיהודים לא מספיק טובים, לא ציונים, לא פטריוטים, מתנשאים, פריווילגים, קוסמופוליטיים, אוהבי מהגרים וערבים, ובעצם בוגדים.

איך יודעים שהם בעצם אופוזיציה? בגלל המתקפה. ממשלה מתגוננת, מתפארת, מסבירה. אופוזיציה תוקפת.

תקיפת היריב היא לעולם הטלת אשמה. ליברמן אשם בכך שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה, ועכשיו כחול לבן אשמים בכך שאינם מסכימים לבטל בדיעבד את פיזור הכנסת שהם עצמם בליכוד יזמו. בעוד כמה שבועות, אחרי עשרות אלפי פוסטים ברשת, תגובות של תומכים ושל בוטים, מענים אוטומטיים, זה יהיה הטיעון הרווח. כחול לבן אחראים לבחירות האלה. בבית בבלפור משוכנעים כי מחצית העם תאמין בכך. עד היום זה עבד, למה שזה ייפסק.

זו השאלה. זו חידת מאות המיליארדים. אווירת המיאוס מהמערכת הפוליטית שככה דרדרה את המדינה, אמורה להתנקז דווקא לכיוונו של נתניהו. הוא ראש הממשלה, הוא זה שנכשל. גם אם התומכים לא יעברו צד, הם עשויים להישאר בבית. יאללה, נמאס. הם ייצאו להצביע רק אם ירגישו כי המפלה ודאית.

מכאן, האסטרטגיה הנכונה של כחול לבן אמורה להיות שקט. הרדמה מכוונת של מערכת הבחירות. אם אין המולה, אם שום סכנה לא נשקפת, מצביעי הליכוד יישארו בבית.

זו הייתה יכולה להיות בחירה אסטרטגית מעולה מצד כחול לבן, לו כמה תנאים היו מתקיימים. לו היו משוכנעים כי כל מיליון ורבע המצביעים שלהם יתייצבו ביום פקודה. לו היו בטוחים כי למרות העובדה המתמטית, זו הגורמת לעליית ערכן של מפלגות המגזר הקטנות ככל שאחוז ההצבעה נמוך יותר, זה לא יפגע באופן מהותי בתמונה הכללית, ולו היו יודעים כי השינויים והחידושים והאיחודים הצפויים במחנה השמאל לא יחסלו אותם, ובייחוד לא זה שאהוד ברק יוביל, ודווקא בהרבה מאוד רעש. וככה, למרות הפיתוי, כחול לבן תיאלץ לפתוח את הפה, ובעוצמה שטרם הכירה. שקט לא יהיה פה.

 

נפלאות הביביכוד

האסטרטגיה של הליכוד לא תשתנה בבחירות הקרובות. אחרי עשר שנים בצמרת, בנימין נתניהו הוא אבן הראשה. אם מוציאים את האבן העליונה בקשת, היא נופלת. היא מוחזקת רק בגלל הלחץ של שאר האבנים מתחתיה. לכן כל הליכודניקים תומכים בנתניהו. אם יפסיקו לתמוך, האבן תיפול, והם עצמם יהפכו לגל אבנים המוטל על האדמה. מבחינת ערכי מותג, ביבי שווה הרבה יותר מהליכוד. כבר די הרבה זמן שהמפלגה הזאת צריכה לשנות את שמה, בדיוק כפי שהמפלגה הגוליסטית נקראה כך בגלל שארל דה גול שעמד בראש. הליכוד הפך לביביכוד.

מירי רגב, המצפן האולטימטיבי המכוון לאחורי המנהיג מבלפור, ממעטת להתבלבל. המחט מדויקת. כאשר היא נשאלת על איילת שקד, היא עונה שתחליט לפי מה שביבי יורה לה. ככה או ככה. יש מנהיג, והשכל אצלו. בתשובה הבאה היא כבר תקפיד לשרבב את השם של הרעייה, בכינויה ובתוארה המוכתב. הגברת.

כולם עושים שם מה שאומרים להם. גם הנועזים ביותר מקבלים פיק ברכיים אחרי שפלטו איזו אמירה הסוטה במילימטר מהקו הרשמי. גדעון סער, ממעמקי מאורת הארנב, ממתין להזדמנות שלו, ומשייף ציפורניים, כמו בבדיחה עם האריה. מי שמכיר מכיר, מי שלא, שישאל את הילדים שלו. אנחנו לא מסתבכים כאן עם הלצות כאלה.

העוצמה של נתניהו מציבה את היריבים שלו על קרן הדילמה. בבחירות האחרונות, כאשר הלכו על הקו שמתמקד בתקיפת המנהיג ומנוסח בסיסמה "רק לא ביבי", נתניהו הצליח להמריא, שוב להמריא, הפעם ל־35 מנדטים. עד עכשיו, בהמהומי גיבוש האסטרטגיה סביב ובתוך שולחן החול, כולם חוזרים על אותו מהלך בדיוק, זה שחיזק את נתניהו ולא הביא אותם לשלטון. גנץ מדבר על ממשלת אחדות – אבל בלי ביבי. אהוד ברק, שנעשה בשנה האחרונה לנואם משלהב, פוסע רק בנתיב הזה. יאיר לפיד, שהופך לילד הכאפות של הגנרלים סביבו, מתנהל בתלם החרוש. גם העבודה ומרצ, כמובן, מסמנות את ראש הממשלה כאיש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

המסעף השני של קרן הדילמה יוביל אותם לתקוף את הליכוד. את אוחנה ואת יריב לוין, את מירי רגב ואת אופיר אקוניס, את דוד ביטן ואת דודי אמסלם. זה קצת יותר קשה, עם חלק מהם הם באמת מסתחבקים במזנון, אבל זו צרה קטנה, אפשר להתגבר על זה. הם נרתעים מתקיפת הליכוד, מפני שהם לא רוצים ללכת על הראש של מצביעי הימין. אולי, הם מנתחים, אם נכוון את האש רק אל הראש, נצליח למגנט אלינו כמה מנדטים של אנשים הגונים מהימין הרך, בעיקר עכשיו, כאשר אין להם כבר מדרגות חירום ממלטות כמו משה כחלון. זו מחשבה שגויה באופן מוחלט. היא נובעת מניתוח של מציאות במשקפת של מתבונן מהחוץ, של אנתרופולוג המנסה להבין שבט זר ולא מוכר.

 

המופע של ליברמן התנהל כמו תצוגה של אשף להטוטים מופרע. תראו איך אני מנסר אותה, אמר לקהל המשתאה. הקוסם חתך באמצע הקופסה ואז הראה, לזוועת הקהל, מה עשה. אבל אמרתי לכם שאחתוך אותה, לא?

 

הקרב על הזהות

הזהירות של נתניהו בהפעלת כוח – יש רבים הנשבעים שמדובר בסתם פחדנות – יצרה לנו תקופה ממושכת נטולת מלחמות. היו קצת מבצעים בשולי הרצועה. נהרגו חיילים, אנחנו לא אוהבים את זה, ולכן אנחנו לא רוצים לצאת למבצעי סרק בעזה. בשביל מה, ממילא הם יחדשו את מלאי הטילים. אנחנו לא נלחמים על החיים שלנו, אלה רק השדות של העוטף. נחכה לסיבוב הבא. במקרה הכי גרוע קצת טילים יחדרו את ההגנות של כיפת ברזל ושל שאר מעטפות המיגון שלנו, אבל רובנו יודעים להסתתר בממ"ד, והארץ הקטנה הזאת, מתברר, די גדולה בשביל טילים שתמיד נופלים בשטחים פתוחים. וגם אלוהים גדול. יהיה בסדר.

המסמוס המכוון של הנושא הפלסטיני העיף מסדר היום את בעיית השטחים, הכיבוש, והעתיד הוודאי שיביא למדינת כל אזרחיה, שרובם, כך נראה, יהיו ערבים.

המצב הכלכלי, שהוא די בסדר, כבר לא מוציא אנשים לרחובות. כן, הדירות בתל אביב יקרות, אבל ככה זה בכל עיר גדולה בעולם. חצי שעה מתל אביב התמונה שונה לגמרי. ולבסוף, טכניקת השלטון של נתניהו, שבנויה על תקיפת השמאלנים – כל אלה שאינם בעדו – לא רק משסעת את ישראל.

בפעם הראשונה מאז שנוסדה, המדינה באמת פנויה לעסוק רק בזהות שלה.

כל מה שטואטא מתחת לשטיחי האחדות, המצב הכלכלי הקשה או המלחמות – נמצא עכשיו בערימה ענקית באמצע החדר. מזרחיות, מסורת, ליברליות, הומניות, נשים, מגדר, זהות מינית, זכויות, דת, הלכה – כל הבעיות, כל הסוגיות, כל הזרמים השונים בישראל מצויים עכשיו במאבק עצום על הזהות. על זה נערכות כאן הבחירות. אלה שהיו, ואלה שתכף נוחתות עלינו.

נתניהו הוא מייצג הזהות המקופחת. אפשר לקפוץ ולצעוק "מה פתאום?!", הוא ילד שמנת מרחביה, גדל בארצות הברית, למד באוניברסיטאות ליגת הקיסוס, קצין בסיירת מטכ"ל, מולטי־מיליונר. זה עוזר בדיוק כמו שזה מסייע למתנגדי טראמפ, שלא מבינים איך המיליארדר ממנהטן הפך לדמות שמייצגת את אנשי הצווארון הכחול של אמריקה הלבנה הענייה, זו שחיה רחוק מחופי שני האוקיינוסים, מקום משכנם של המהגרים והליברלים העשירים, שאוהבים אותם ואת הילרי הפושעת.

ככה זה. אין טעם להתווכח, אין מקום לתמוה. זו עובדה. נתניהו הוא דמות שהמקופחים מזדהים איתה. לא אכפת להם שהוא מואשם בפרשיות שחיתות. בעיניהם מדובר בשטויות, בחמגשיות, ב"סיגריות", בשתיים וחצי כתבות בוואלה, על מה אתם מדברים איתנו. כאשר מחנה המרכז־שמאל תוקף את נתניהו ולא את הליכודניקים, הוא עושה פעולה הפוכה לגמרי לכוונה שלו.

תקיפת נתניהו היא התנפלות ישירה על כל אלה שמצביעים עבורו. באופן פרדוקסלי, דווקא התמקדות במצביעים עצמם ובמפלגה, הליכוד, עשויה להצליח. מה אכפת לנו הליכוד, אומרים רבים מאנשי הימין, שיישרפו, אנחנו ביבי.

 

בכניסה לשטח אש. סוף דבר

עוד מעט, בתחילת אוגוסט, עוברים לשלב הבא. הגעה לשטחי הכינוס. זה יהיה כאשר מועד הגשת הרשימות נסגר אצל רשם המפלגות. עד אז ייערכו ציוותי הכוחות, פילוגים ובריתות. נראה את המתווים הראשונים של פקודות המלחמה. זה מקום מסוכן מאוד, שטח כינוס, הכוחות למעשה מטווחים, אבל מצויים במצב של התארגנות, מנוחה ורפיון.

שם, בשטח הכינוס, נראה את הנפגעים הראשונים, אלה שלא נזהרים, שלא מתחפרים, שלא מפנימים כי הם בתוך המלחמה. מי שישרוד יגיע בתחילת ספטמבר אל שטח ההיערכות. שם, מיד בתום חופשות הקיץ תתחיל המלחמה.

לאף אחד אין כוח אליה, לא רק מפני שעצם קיומה, כמו מלחמת העולם הראשונה, מעיד על כישלון מוחלט של כל המערכת. היא מתקיימת על דבר חשוב בהרבה משטח או רכוש. זו מלחמה על הזהות, והיא תכריע לא רק מי אנחנו, אלא משמעותי מכך: מי אנחנו רוצים להיות.

ורק חבל שהמפקדים של כל הכוחות האלה גרועים בהרבה מהחיילים. אבל גם לזה, מאז יום הכיפורים, כבר התרגלנו, בדיוק כמו לטירוף שם למעלה.

 

 


הכתבה פורסמה בגיליון יולי 2019.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook