fbpx

טירוף מערכות // מאת יונתן שם-אור

0

השדה הפוליטי נערך לקרב שכמותו לא היה כאן מעולם,
דווקא כשלאף אחד אין כוח להילחם

 

סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק א'

 

לא תמיד מבחינים כאשר היסטוריה נוצרת. לא תמיד מבינים את המשמעות. לפעמים, כאשר מערכה חשובה מסתיימת, המפקדים והחיילים שהשתתפו בה זורקים איזו מילה. חבר'ה, עשינו היסטוריה.

 

אולי הצנחנים של 67' הרגישו ככה מול הכותל. אבל בכל מקום אחר זו הייתה פשוט תחושת שחרור עצומה, שגברה בקלות על עצב הפרידה מהחברים לנשק שכבר לא איתנו. נותרנו בחיים. הבעיה מתעוררת כאשר הסרת האפוד וכובע הפלדה, לפני שמשתרעים על האדמה ומביטים לשמיים הכחולים, שכבר לא נראים כמו שערי אש הגיהינום עם הברזל הלוהט והממית, מופרעת מצעקה של המפקדים. חבר'ה, כולם להתחגר מיד, יש קרב חדש.

 

חיילים נשברים במצב כזה. חיילים ומפקדים. הדבר האחרון שעולה בדעתם באותו רגע הוא תיוג האירוע הזה כרגע היסטורי. זה יגיע הרבה יותר מאוחר.

 

אבל זה בדיוק מה שקרה למדינת ישראל. פיזור הכנסת עוד לפני הקמת ממשלה, ויציאה לבחירות חדשות מיד לאחר שהקרב הקודם הסתיים, הוא אירוע שנחרט לנצח בדברי הימים. היסטוריונים ופוליטיקאים שטרם נולדו ידברו ויעסקו בו גם בעוד עשרות שנים. הרבה עבודות דוקטורט ייכתבו על טירוף המערכות שטלטל את המדינה.

 

כל טורי הפרשנות שנכתבים עכשיו, כל הדיבורים בפאנלים הלא נגמרים במהדורות הטלוויזיה, הם לא יותר מאשר טיפול תרפויטי לעם שלם שנכנס להלם קרב. המערכה הבאה שנכפית עליהם נראית להם כעונש נורא.

 

——

 

להתקפת טירוף יש חוקים נוקשים מאוד, לוגיים לחלוטין. החוק הראשון אומר כי מרגע שהתרחשה, הכל אפשרי. כאשר אתה בא לנתח אדם שיצא מדעתו אתה פשוט לא יכול להשתמש יותר בביטוי "לא יעלה על הדעת". החוק השני של התקפת טירוף אומר כי אם אתה בכל זאת ממשיך להשתמש בהיגיון הסביר מפעם כדי לנתח את העתיד המיידי, זה סימן שהמחלה התפשטה. גם אתה נגוע.

 

כאשר ראש הממשלה שפיזר את הכנסת מנסה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר לצעוק "פוס" וככה לבטל את פיזור הכנסת שהתקבל בחוק שהוא השתמש בו בפעם הראשונה מאז קום המדינה, והפרשנים מנתחים את המהלך בכלים הגיוניים, זה רק עוד סימן שהמדינה השתגעה. כאילו בא איזה אדם והכריז שהמציא מכונת זמן, וכל מה שהתקשורת והפוליטיקאים עושים הוא לבנות תרחישים ולאמוד הסתברויות, במקום להרים טלפון ולשלוח את האנשים עם החלוקים הלבנים.

 

ישראל מצויה במצב של טירוף מערכות קיצוני. הכל, לכאורה, נראה אותו דבר. הקיץ חם מתמיד, הילדים משגעים את ההורים בחופש הנצחי שהם מקבלים, הרכבות נתקעות, הפקקים מטריפים, נתב"ג מפוצץ, ושני ערוצי הטלוויזיה הגדולים הפכו לתחנות ייעודיות של תוכניות ריאליטי, ערב אחרי ערב, בלי הפסקה. כמו תמיד, כמו פעם, כמו לפני השיגעון.

 

ההתעלמות וההדחקה של האנשים מהאירוע ההיסטורי שנפל להם על הראש לא יעזרו. אנחנו בעיצומו של רגע היסטורי, והפוליטיקאים, אלה שברוב המקרים עושים את ההיסטוריה, נכנסו אליה. הפעם, לדיראון עולם.

 

 

שולחן החול הפוליטי

כל גנרל יודע שאסור לתכנן את המערכה הבאה לפי המהלכים והתוצאות של המלחמה הקודמת, אבל אין כמעט מפקד אחד שמסוגל לפעול אחרת. לא רק המפקדים לכודים בפרדוקס הזה. גם הפרשנים, שלכאורה משוחררים מכל אחריות מעשית, לא יכולים לנער את הראש ולחשוב על איזשהו עתיד השונה באופן מהותי מהעבר וההווה המוכרים כל כך. לכן, ממשיכים לדבר על הגושים. לכן, כמעט כל ריאיון עם שר בממשלה הזמנית גולש אל התפקיד שיקבל או לא בממשלה הבאה, כאילו אין בכלל ספק שנתניהו הוא האלוהים החדש, היה, הווה ויהיה לנצח נצחים. ובכל זאת, אין ברירה. יש מערכה, וצריך להכין אותה.

 

הפוליטיקאים שנזרקו לקרב חדש לא מצליחים לבנות תרגילי התקפה והגנה חדשים. מה שעשינו נעשה גם הפעם, הם אומרים, אבל נשתדל קצת יותר. אבל אלה הן סתם מילים שנאמרות בלי מחשבה. למי באמת יש כוח לתכנן עכשיו קרב חדש, למי יש אנרגיה לעוד מלחמת אימים כזאת.

 

כל מלחמה נערכת באותה צורה סכמתית. השלב הראשון הוא הכנת תוכנית הקרב. אחר כך, מכינים פקודה. לפני היציאה עורכים קבוצת פקודות. כל יחידה מקבלת את ההוראות שלה ומכינה את עצמה בהתאם. השלב השני הוא הגעה לשטח הכינוס. כל הלוחמים שאמורים להשתתף בקרב מתקבצים במקום אחד, בודקים ציודים, משלימים, עורכים שינויים אחרונים בציוותי הכוחות.

 

מכאן עוברים לשלב הבא, האחרון לפני הקרב ממש. מגיעים לשטח ההיערכות. חמושים, חגורים, צבועים, מוסווים. שטח ההיערכות סמוך ככל הניתן לאזור שבו תתנהל המערכה. ואז, הפקודה, האש, והתוצאות.

 

אנחנו עדיין מצויים במצב מורכב של תשישות קרב אחרי המערכה האחרונה, באווירת אימה מפני המערכה החדשה שתכף תסחף אותנו, בהדחקה של נואשים ובהתעלמות ממצב הטירוף הכללי שאליו נקלענו; בעיצומו של אירוע היסטורי בתולדות האומה שבו המערכת הפוליטית יצאה מדעתה, איבדה באופן סופי את היציבות המעורערת שלה והעלתה אותנו על מסלול שאמנם הולך אל הלא נודע, אבל מה זה באמת משנה מה אנחנו לא יודעים על הגיהינום.

 

המפקדים, מנהיגי המפלגות וצוותי היועצים, עוד לא הפנימו את הסיטואציה. הם עומדים מסביב לשולחן החול (שו"ח), זה שמעצבים בהתאמה למפת שטח הקרב, אבל במקום להעמיד בוואדיות ועל הכיפות את כלי הקרב הקטנים, העשויים פלסטיק, במקום לסמן בגיר צבעוני את גבולות הגזרה, הם מטפסים על השו"ח הענקי ועושים את תרגיל הילדים הידוע מחוף הים. מתחפרים הכי עמוק שאפשר ומתכסים בחול. איפה אני? קו־קו.

 

 

מפלגות הגמדים

דווקא אצל הכוחות הקטנים מתחוללת סערת התרגשות. אלה לא כוחות החוד, הם לעולם לא מובסים או מנצחים באמת, הם רק כוחות העזר, תומכי הלחימה, נותני שירותים.

 

זה קורה בימין ובשמאל. שם, ביחידות העזר, מתקיים היפוך נצחי בין התרומה הממשית למאמץ המלחמתי ובין האגו של המפקדים. הם אוהבים להגדיר את עצמם כסיירות, אלה ההולכים לפני המחנה, מתווים את הכיוון, כובשים את ראש הגשר, ואז, מגיעים הגייסות הגדולים ומנצחים את המערכה.

 

בסיירות הימין הללו משוכנעים כי רק בגללם כל המחנה שלהם כבר הסכין עם ההתנחלות היהודית בגדה, כי רק בגללם כמעט כל העם כבר מכניס את האל לכל משפט שני וכי רק בגללם בית המשפט מתחיל להבין את מקומו "האמיתי" בחיים, שזה עיסוק בסכסוכים אזרחיים בין יהודים, כי לערבים עושים כאן דינים שונים לגמרי, ע"ע חוק יסוד: הלאום.

 

בסיירות השמאל מוכנים להישבע בשמה של האלה הגדולה, שולמית אלוני המנוחה, כי רק בגללם אמיר אוחנה מגדל ילדי פונדקאות, כי רק בגללם אמהות מצליחות לעבוד כי לילד יש פעוטון, כי רק בגללם נותר כאן משהו מחירויות האזרח, ובכלל, רק עצם קיומם מעניק למדינה פרצוף כמעט נורמלי במשפחת אומות התרבות.

 

אין טעם להתווכח עם הטענות האלה, כל אחד זקוק להצדקה קיומית על הבחירות שלו, או על נסיבות חייו ובית הגידול שגלגלו אותו דווקא למפלגות זעירות, כאלה שלא חולמות על הנהגת המדינה או, למצער, הובלת המחנה.

 

כל מה שנותר שם אלה מעט מצביעים והרבה מנהיגים, יותר צ'יפים מאינדיאנים, כמו בספר 'מחניים'. לכולם יש דרגה, ורק נמצ'ק נשאר תמיד טוראי, כי על מי יפקדו. נמצ'ק, סליחה על הספוילר, מת במלחמה על מגרש המשחקים.

 

מילא מרצ, שהטהרנות שלה לא מביישת את זו של חסידי גור; הלב נצבט למראה מפלגת העבודה, זו שפעם הובילה את הגייסות כולם, ועכשיו הפכה את עצמה לסיירת חיוורת, בלי יעדים אמיתיים, שאיש בעצם לא רוצה את שירותיה. סיירת הגדנ"ע, מונהגת בידי צעירים שאפתנים אבל נטולי מסה קריטית, כזו ההופכת מישהו למנהיג בסדר גודל לאומי, שכל תקוותם מתמצה באמביציה אישית ונשענת על משאלת לב לא ריאלית.

 

——

 

על ההנהגה ויתרו במפלגת העבודה מזמן. הם מדברים עכשיו גבוהה־גבוהה במפלגה הסוציאליסטית שהלכה בקטנות, וככה יצרה את ישראל, אחד ממעשי הבריאה המדיניים הכבירים בהיסטוריה של האומות. המפלגה שנולדה מ'פועלי ציון', הפכה למפא"י, המערך, העבודה, ישראל אחת, המחנה הציוני, השיגה 44 מנדטים לפני פחות מ־30 שנה, כאשר הונהגה בידי יצחק רבין, אחד ממפקדי החטיבות של הפלמ"ח.

 

שבע שנים מאוחר יותר, רמטכ"ל אחר, אהוד ברק, הכניע אמנם את נתניהו, אבל המפלגה עצמה הסתפקה כבר ב־26 מנדטים בלבד. מאז, מבחירות לבחירות, להוציא הבלחות פה ושם, הגרף רק צלל. היום זו מפלגה של שישה מנדטים.

 

השאיפה של המפלגה הזאת מתמצה, באופן מעשי, באמביציה האישית של מנהיגיה הצעירים. אם יהיה להם מזל, המפלגה הגדולה בגוש אולי תצליח לרכז סביבה די תומכים, כדי שסתיו שפיר ואיציק שמולי יהפכו לשרים מדרג בינוני בממשלה שאולי תקום, כי אולי, אם גם הימין המובס ייכנס פנימה, בכלל יעיפו אותם לכל הרוחות.

 

במפלגות הגמדים רעש מהומה, העסקנים לובשים מדים, יוצאים למלחמה. זה החלק הנחמד בשיר. ההמשך, ממש כמו בשיר, מציאותי בהרבה. בראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד, הוא חבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה. רק כדי לא לפגוע במצביעים התמימים הבית הבא לא מופיע כאן, זה שמסביר על מי רוכבים הגמדים האלה, מי נושא אותם על הגב.
.

.
איור: עובדיה בנישו
.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקרוא את המשך הכתבה? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

שתף