מי שחווה, מבין. הקדחתנות בשטח ההיערכות, ממש טרם קרב, היא היסטריה מבוקרת. מוכרחים להסיח את הדעת. זו שבורחת למחשבה על התוצאות האיומות של האירוע משנה החיים שנפל עליך – משנה או מחסל – וכבר אי אפשר לברוח ממנו. צובעים את הפנים, משמנים את הנשק, מפרקים ומרכיבים מחסניות, כל שלישי נותב, בודקים ציודים, גם את שרוכי הנעליים. הכל עשוי להועיל, הכל עלול להכשיל.
המפקדים מתגודדים בחפ"ק. מתבוננים במסכים עם הנתונים שמגיעים מהשטח, עם תמונות לווייני הסקרים, עם תמלילי השיחות החשאיות שחפרפרות המודיעין שיגרו מעבר לקווי האויב – דברים שאמר איזה חבר כנסת בכנס פעילים סגור בכפר סבא – ומנידים ראש. אמרנו לכם. עוד כמה דקות יש קבוצת פקודות. צוות התגובות יחליט מה יפמפמו עכשיו. חמש דקות אחר כך הטוויטים של עמית סגל וחיים לוינסון ידווחו ויפרשנו את הספין משתי נקודות מבט מנוגדות לגמרי, אבל זהות לחלוטין בנימה, באדישות הלאה שבה הן נאמרות.
אבל זו אחיזת עיניים. גם של שני הכתבים הפוליטיים, וגם של שאר הכתבים והפרשנים. מתחת לנימה המשועשעת מסתתר מה שכל לוחם לא מעז להראות לחברים ערב קרב. פחד המוות.
מתחפרים בשוחות
לוחמים שחוו מלחמות גדולות וממושכות מדווחים על התחושה. בהתחלה, לפני הקרב הראשון, הפחד ערטילאי לגמרי. אחרי יממה של קרב, אחרי תדלוק והצטיידות להמשך הלחימה, משהו משתנה. הם כבר יודעים איך זה נראה. הם כבר ראו חברים נהרגים, נפצעים, נשרפים. הם כבר דרסו והרגו חיילי אויב. הם גם יודעים שאין להם סיכוי רב לצאת שלמים מהסיפור הזה. רבים מהם משלימים. הייתי בטוח שאמות, הם אומרים שוב ושוב, הייתי משוכנע שזה הסוף. והמשכת? בטח, הם עונים, לא עוזבים את החברים.
בשטחי ההיערכות כולם מבועתים מזיכרון המערכה הראשונה שהסתיימה בלי הכרעה. רק לא זה, הם מסתירים את אימת המוות הפרטית בחזון בלהות קולקטיבי, רק לא תיקו משתק. זה מה שהם אומרים, אבל הם עושים בדיוק מה שעשו, וביתר שאת. מלחמת החפירות בעיצומה.
האסטרטגיה פשוטה כמו מעדר. מתחפרים בעמדות הישנות הכי עמוק שאפשר. אותן חפירות ראש, אותן סיסמאות, אותן תגובות אוטומטיות שהקריינים ברדיו ובטלוויזיה נאלצים לקרוא, משום מה, אחרי כל דיווח. ממטה המפלגה נמסר שאלה טענות חלקיות וממוחזרות, וטוב יעשו אם יטפלו בשערוריות הגדולות של ההם וההם. אותם איומים. אותן הפחדות. אותן קריאות לעזרה. מושחתים הביתה. שמאל חלש. ממשלת לפיד־גנץ, משננים שוב ושוב בדף הקרבי של הליכוד, תמיד מזכירים את לפיד ראשון. גנץ הוא בכל זאת רמטכ"ל. כלומר רפה, נרפה, גמגמן, ותביטו טוב מעל הראש הגבוה שלו, אולי תראו את עננת היחסים הסודיים והאסורים שהוא בטח מסתיר.
בשטח ההיערכות של כחול לבן אומרים בדיוק מה שאמרו בסיבוב הקודם, אבל מכיוון שהחפירה הפעם עמוקה יותר, כבר בקושי שומעים את הקולות. לא נשב בממשלה עם ביבי. זה לא בגללו, הם ממהרים להבהיר, זה בגלל כתבי האישום. רעשי המלחמה מכבים את המוח. ואם לא היו כתבי אישום, על מה הייתם מרימים מפלגה?
יורים כל הזמן. הרשתות מחוררות ממטחי הבוטים ומצבא השכירים והנאמנים שמהדהדים שוב ושוב את אותם נימוקים. אין שום נשק חדש. אין שום תנועת מלקחיים. אין שום חשיבה אסטרטגית שונה. עובדים כמו במלחמת החפירות הקודמת.
מלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה הוכרעה רק בשנה האחרונה שלה, כאשר הכוחות החדשים שהצטרפו, האמריקאים, פשוט סירבו להתחפר כמו האנגלים והצרפתים, והתחילו לרוץ קדימה. הבריטים גם הכניסו סוף־סוף את הטנקים, שבהתחלה חטפו – מאז יומו הראשון הטנק פגיע בהרבה ממה שחושבים – עד שתפסו איך מפעילים כוחות שריון, והתחילו לשעוט לכיוון גרמניה.
במלחמת החפירות הפוליטית של ישראל אין טנקים, אין תחמושת שלא ראינו, אין תורת לחימה חדשה. כלום. חופרים. עכשיו מסתמכים על הסייבר. זה הנשק החדש, אומרים שם. מפלחים את האוכלוסייה. מטרגטים, מגיעים מדויק. ומפעילים לוחמה פסיכולוגית. אתם, הם אומרים לעיתונאים, יכולים לקרוא לזה פייק ניוז, אבל זה נשק העתיד. מי שישתמש בו טוב יותר, יכריע.
אבל עוד לא התרחשה מלחמה שהוכרעה בלי מגפיים על הקרקע. והאדמה, מתברר, בתולית לגמרי. האדמה היא האנשים שאמורים להגיע לקלפי. אז כן, עושים כנסים, וחוגי בית, וסיבובים בשוק ובפאבים. זה מוליד סרטון שנמחק מהזיכרון מהר יותר מהתראה על דואר חדש, שאולי נושא בתוכו תוכנה זדונית. סתם הפרעה ברצף הקיום.
המפקדים הפוליטיים שנערכים עכשיו לקרב השני עדיין חבולים ופגועים מההתכתשות הקודמת. זכר החברים שנפלו במערכה וכבר לא בכנסת מלווה אותם כמו צל. אבל הם ממשיכים קדימה. הם לא ציפי לבני שחטפה הלם קרב וברחה מהמלחמה. הם לוחמים, הם ימשיכו. עד המוות. ככה.
אסטרטגיית הפחד
הפחד הוא המפתח של המערכה הזאת. פחד המוות. שני הגושים הגדולים שהתייצבו לעימות חזיתי משועבדים לסיוטי האימה של ניצחון הצד האחר. הפעם רק צד אחד ינצח, אומרים המפקדים של שני המחנות וממסמרים אליהם את המפלגות הקטנות המצויות בשדה ההשראה שלהם, רק צד אחד, לבדו. כך המערכה הוגדרה, ומי שרק ייחשד בעריקה אפשרית לגוש השנוא אחרי הבחירות, יאבד קולות, אולי עד כדי מוות מוחלט מתחת לאחוז החסימה.
כולם פוחדים. הרפיון בקמפיין הוא תוצאה של פחד המוות הזה. והפוחדים הגדולים נמצאים בליכוד. הם כבר לא ניצחו, כהרגלם, הם כמעט הפסידו בסיבוב הקודם. בסיוט שלהם הם רואים איך אנשים אחרים, ממפלגות אחרות, נכנסים למשרדים שלהם ומתחילים לנהל את העניינים. התקציבים. הכסף הגדול. השררה. ההתחנפויות. התרפסויות התחקירנים שמזמינים לאולפן, הכתבים שרודפים אחריהם עם מיקרופונים שלופים בדרך למכונית השרד, כמו פלאשרים מוכי אמוק. תכף זה יקרה, הם אומרים לעצמם, תכף נמות. תכף כבר לא נגיע לסניפי המפלגה כמו בעלי הבית הכל־יכולים. נבוא לשם כמו קבצנים ממורמרים, שמלכלכים על אלה שלמעלה. מעליהם.
הפחד אמיתי. בנימין נתניהו, אסטרטג הפחד, מלבה אותו. לקראת הבחירות בלון האימה שלו יתנפח מעל כל הארץ, גבוה־גבוה, מחוץ לטווח חניתות היריבים שיקפצו על האדמה בתסכול. אם לא תגיעו לקלפי, יאמר, השמאלנים מנצחים, הם ייקחו לנו את המדינה.
זו האסטרטגיה, אבל הפעם היא מגובה בתחושת האמת שלו. כולם מנסים לנחש מה הקוסם יוציא מהשרוול בישורת האחרונה, לקראת או ביום הבחירות עצמו, כשהמבערים נפתחים וכולם נותרים הרחק מאחור. במערכה האחרונה זה לא קרה. כלומר, נתניהו סיים באמת כמו יוסיין בולט, קובע שיא אישי חדש, אבל היריב החדש הגיע יחד, ורק מצלמת הפוטו פיניש של סופרי הקולות קבעה מי הראשון.
מה הוא כבר יעשה הפעם, תוהים פרשני האולפנים, איזה סטרואיד חדש הוא יכניס לעצמו שיגרום לו לעוף. אולי הוא גמר את כל הקסמים שלו, מהמהמים בטורי הדעות, אולי הסוס שלו נגמר. הסוקרים נשלחים לבדוק מי הבא בתור. גדעון סער מסומן שם, וגם הוא מסתיר את הפחד מהחרב שתכף תיפול עליו מרחוב בלפור באמצעות הצהרות נאמנות ואהבה לראש הממשלה ירום הודו.
הפחד משתק את הליכוד, אבל לא את נתניהו. הפחד הוא סביבת הקיום הטבעית שלו. לכן אפשר לשרטט את מהלך היום האחרון שלו. אפשר לדעת מה הוא יעשה.
לא סרן, סמל
נתניהו השתחרר מצה"ל בדרגת סגן. במילואים התקדם עד דרגת סרן. כמעט 50 שנה אחר כך, הוא נושא את הגבוהה שבדרגות. סמל. בשני סֶגולים. מעט מאוד מנהיגים בעולם הצליחו להפוך לזה. שארל דה גול, פרנקלין רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל, דוד בן־גוריון, מנחם בגין, יוזף סטלין, משה דיין. יש עוד, כמובן. הפיכת מנהיג לסמל היא המקבילה להענקת מעמד של אל לקיסרי רומא ולפרעוני מצרים. הסמל איננו סתם אדם הנושא במשרה הרמה ביותר בממלכה. הוא הופך למשהו אחר, גדול בהרבה מִמְמדי אנוש. סמל, מעצם הווייתו, לא יכול להיות הוא עצמו. הוא מסמל ומייצג משהו אחר.
בנימין נתניהו הוא סמל, והקרב מולו, או על הישרדותו, הוא מלחמה על הסמל. בהשאלה מעולם הספורט, ביבי איננו הכוכב של המועדון. הוא המועדון עצמו. כל אנשי הליכוד, גם אלה שלא סובלים אותו, יודעים זאת מצוין. גם היריבים מבינים. ולכן מלחמת הבחירות היא הקרב על הסמל.
באופן אישי, אחד על אחד, בשיחת רעים בחדר סגור, ביבי הוא אדם מרשים. אינטליגנטי, נעים, מגיב, ענייני, אפילו בעל חוש הומור. הוא מסוגל לדבר על הרבה מאוד דברים, חלקם לעומק ממשי. יש לו כישורים פוליטיים גבוהים מאוד; הנפילות והחזרות לעמדת הכוח ושרידות רצופה של עשור הן עדות לכך. אבל שום דבר מכל אלה לא מועבר החוצה, אל הציבור. לפני כמה שנים אמן אחד העמיד בכיכר רבין פסל מוזהב בצלמו של ביבי. אבל את הסמל המוכר היום לכולנו ביבי בנה בעצמו בשתי ידיו. לכן הדיבור הסיסמאתי. סמלים לא מדברים, סמלים מסמלים. לכן החליפות היקרות, לכן הספר והשיער הצבוע והמסודר, לכן האיפור, לכן, לך תדע, אולי גם טיפולים קוסמטיים עמוקים בפנים. ביבי כמעט ולא השתנה לנו מול העיניים, כי סמלים, כמו תמונת המלכה אליזבת על בולי ושטרות הממלכה, לא משתנים. ביבי הפך את עצמו לסמל של ישראל בעולם, וגם בבית פנימה.
לאנשי הליכוד ולשאר מפלגות הגוש, הסמל הקרוי ביבי מייצג את ישראל החדשה, זו שהם רוצים. הצעירים, ברובם המכריע, רואים בו את הנציג שלהם. זה הוא שמותח את הגבול בינינו ובין האחרים, זה הוא שמגדיר את הטובים (אנחנו) ואת הרעים ההם, זה הוא שמגלם בעצם מהותו את ניצחון ישראל היהודית על התרבות המגביהה את עצמה על אוויר חם, על תל אביב החילונית להכעיס, ועל התקשורת שרק מחפשת ללכלך עלינו. את ישראל של ביבי אפשר להבין. בלי מילים מסובכות, בלי התלבטויות, בלי ייסורי מצפון. ישראל חזקה זו ישראל שלא מפקפקת בעצמה, שלא מתייסרת בגלל כאב הזולת. אם ביבי נופל, הסמל נשבר, ויחד איתו מתרסקת הזהות העצמית שלנו.
–
ביבי הוא סמל גם ליריבים. כבר מספר מערכות בחירות שהם מתייחסים אליו, לא למפלגה שלו. אבל החברה הישראלית מקוטבת בעמדה הרגשית שלה מול הסמל, ממש כמו פלסטינים וישראלים העומדים מול דגל הפסים עם המגן דוד. מה שמפעים את האחד, מפחיד ומגעיל את האחר.
לגבי המתמוגגים מהסמל, המתקפות על השחיתות של נתניהו חסרות משמעות. סמל לא יכול לקבל שוחד, סמל לא יכול לעשן סיגרים, סמל לא יכול לעשות כלום חוץ מאשר להיות סמל, ואוי למי שייגע בסמל שלי. ומכיוון שנתניהו עצמו מבין את זה היטב, שלב ההכרעה שהוא מתכנן מתגלה כמו על פילם שיוצא מהתמיסה בחדר הפיתוח של חושך הפחד.
כאשר אורי אבנרי נבחר לכנסת בפעם הראשונה, בשנת 1965, הקמפיין שלו היה פשוט: רוצים לסתום לנו את הפה, הוא טען בכרזות, שלח את 'העולם הזה' לכנסת. אז זה היה בגלל חוק לשון הרע שבדיוק חוקקו, ואבנרי טען שזה נעשה נגדו באופן ישיר. הקמפיין הצליח מאוד, ואבנרי, יחד עם שלום כהן, נכנס לפרלמנט. נתניהו ייקח את הקמפיין הזה, ויתאים אותו למצב הנוכחי. רוצים להפיל אותי עם כתבי אישום מפוברקים, הוא יאמר, תשאירו אותי בירושלים. מצילים את ביבי – מצילים את הימין – מצילים את המדינה.
זה ייאמר. עם כל המילים המפורשות. חסינות. פסקת התגברות. מגלים את הקלפים. אין ברירה. וכל מה שלא ייאמר באופן מפורש, ייכתב על שלטי החוצות. זה יהיה המסר. אם לא תצילו את ביבי, הלך לכם הסמל. אולי הדברים כבר היו ברורים בסיבוב הקודם, אולי הם נהירים עכשיו, אבל הם לא נאמרו ככה על ידי בעל הדבר עצמו, שדווקא ניסה להכחיש. עכשיו זו תהיה קריאה לדגל.
מי מפחד יותר?
במחנה של כחול לבן הפחד משתולל בין שורות החיילים. זה פחד אמיתי מניצחון נוסף, סופי, של ביבי. יחד עם החרדים, הסמוטריצ'ים וגברת הקרח שחזרה לככב מימין, הם ישנו לנצח את פניה של המדינה היהודית היחידה בעולם. באופן תיאורטי, אין שום פסול בכך שאוכלוסייה חדשה הופכת על פניה את הדמות הקודמת של האומה. זה קרה לאורך כל ההיסטוריה, בכל מקום. הבעיה, מבחינת שונאי סמל הביבי, היא שהמדינה החדשה שנבנית מול עיניהם מזכירה באופן מוזר את עיירות הגלות שבהן נמק העם היהודי לפני המהפכה הציונית.
הם משקשקים. בפרלמנטים של יום שישי, בשיחות הסלון, בדפי הפייסבוק המבועתים, בכיכר גורן בפתח תקווה. הם רואים איך נתניהו מרכיב ממשלה צרה שתתפור לו חסינות ותבצר את השלטון לנצח של עוד שתי קדנציות. ביבי ישלם. כסף ציבורי, נכסי המדינה, מה אכפת לו. זה לא מהכיס שלו ושל שרה. התוצאה תהיה כמעט מדינת הלכה, כמעט סיפוח מלא של השטחים, כמעט חיסול של חופש הביטוי, הלכה למעשה. כמעט, כי ישראל עדיין רוצה לייצא לעולם ולהיות חלק מהמשפחה.
למעמד הביניים החילוני בגוש דן זה לא ממש ישנה, החיים שלו יימשכו בדיוק כמו קודם, אם רק יצליחו להסתגל לריח שיעטוף את כל הארץ. רבים, כמובן, יעזבו למקומות אחרים. טייסים ולוחמים שהגנו על המדינה בחווה הסינית, בלבנון, בעזה, ייקחו את עצמם מכאן. הכי קל יהיה לתעשיית ההיי־טק, שנושאת על כתפיה כמעט את כל המשק הישראלי. אפילו את המחשבים לא צריך לסחוב למטוס. ממילא הכל בענן.
הם לא רוצים לעזוב. רק מעטים מוכנים להיות זרים בארץ אחרת. אבל עוד ניצחון של הימין, עוד קדנציה כזאת מהגיהינום, וכפות המאזניים יחליפו צד. ומי שלא ייסע, ישלח את הילדים. עופו מפה, הם יאמרו, אין לכם מה לחפש פה. אין בשביל מה להישאר.
הם צודקים. אם נתניהו מנצח הפעם, תהיה לו חסינות מהמשפט. כדי שזה יחזיק מעמד מול בג"ץ, יחוקקו את פסקת ההתגברות. אין מה להמתין לחילופי שלטון בבחירות הבאות, מפני שכאשר נגיע אליהן כל התקשורת, לא רק מחציתה, תנגן לצלילי החלילנים מבלפור. מי ישרוד כאן כדי להחליף. וחוץ מזה, בבית ההוא מתכננים הרבה צעדים קדימה.
בעוד שמונה שנים, כאשר ביבי יתקרב לשנתו ה־80, הוא יפרוש. וגם אז לא יהיה משפט. חסינות אחת תוחלף באחרת. היעד הבא כבר מסומן, לא רחוק מבלפור. בית הנשיא. ויהיו גם כמה שינויי חקיקה. ארדואן עשה את זה בטורקיה. הנשיא יהיה אחראי על יחסי החוץ של ישראל ועל הביטחון. ראש הממשלה יתעסק עם החינוך והבריאות. לא מספיק חשוב לך, גדעון?
–
רביעיית המפקדים של כחול לבן לא נראית מבוהלת כמו מיליון החיילים שלהם. הפחד היחיד שרואים שם זה שמישהו מהם ידליף לכלוכים על רעהו. הם מסתובבים בשטח ההיערכות כמו כתבי העיתון 'במחנה', מלווים את המערכה שמנוהלת ומבוצעת בידי אחרים. אלא שאין שום אחרים. לצבא המבוהל אין פיקוד שמראה כיוון ודרך, שמלהיב לניצחון, שאומר להם כי זה אפשרי. ככה, בלי כל מיני חישובי חישובים.
מיליון החיילים מבוהלים עד מוות, אבל יותר מפחד ניצחון האויב הם פשוט רועדים מאימה כשהם מביטים על המפקדים שלהם. עזבו את השאלה אם גנץ מתאים להיות ראש ממשלה, הם לוחשים בצעקות זה לזה, הוא לא בנוי להוביל את הקרב של האופוזיציה. זה מה שהם אומרים. הגוף שלהם כחול מהקור הקפוא של ערבות האופוזיציה האינסופית, והפנים מכחילות ומלבינות מאימה. כחול לבן.
גניבה לפני הקרב
פחד של יצור קטן נתפס כתכונה טבעית אצלו. כל רגל מקרית יכולה לדרוס. הסטארט־אפ החדש של בנט, ימינה, ניצב מול סכנת קיום. החיילים של ארץ ישראל הסרוגה הם אנשים אידיאולוגיים מאוד ומעשיים מאוד גם יחד. רגב אדמה במעמקי שומרון חשוב בעיניהם פי 1,000 מאיזה בנט שגר ברעננה, ובוודאי מהגברת איילת, שלך תדע איפה תהיה בעוד שנה.
ביבי יכול לדרוס את ימינה ולשתות לה את הדם בלי שירגישו. הצווחות של ימינה נשמעות היטב בשטחי ההיערכות, ומעוררות חיוכים אצל שאר לוחמי הימין. הם נראים ונשמעים כמו פלוגת טירונים שמתלוננת בקול על החבר'ה מהסיירת, שפושטים ולוקחים מהם את הציודים לפני הקרב. מי שמיילל לעולם לא מקבל את מה שלקחו ממנו. אם לא ילמד להסתדר לבד, כלומר לגנוב בחזרה מאלה שסחבו ממנו, יגיע לקרב המכריע בלי נשק, בלי תחמושת, וייפול מהר.
גם יוהרת סיירת החרדים, אלה שבגללם השמש זורחת והגשם יורד, כפי שהסביר בטלוויזיה אחד מראשיה, נשמעת בטונים מקוטעים ורוטטים. הפחד הזדחל גם לשם. פחד קיומי. פחד המוות. אם השמאל־מרכז מנצח, הם בחוץ. ואם למרות כל חישובי החישובים ליברמן בסוף דווקא יצליח בתעלול ממשלת האחדות החילונית שלו, הלך עליהם. לא אכפת לנו להיות באופוזיציה, משה גפני החכם אומר בכל מקום, אבל לפוליטיקאים, בעיקר לפני בחירות, מותר לשקר.
גם בש"ס רועדים. המנהיג, אריה דרעי, עומד בפני כתב אישום שאולי יחזיר אותו לכלא. בדיוק כמו ביבי, אומרים שם, ומנסים לקבל קצת אור מקרני ההילה שניצבת מעל הראש של ראש הממשלה, רודפים את הימין, ומוסיפים את שם הרודפים. שי ניצן ואביחי מנדלבליט. בשביל מצביע ש"ס זה אמור להספיק. דתי שאינו מבית חרדי, הכי אשכנזי שיכול להיות. אבל ש"ס היא מפלגה תנודתית מאוד, שעולה ויורדת מבחירות לבחירות בשיעורי גאות ושפל שגם באיים הבריטיים לא מכירים. הייתה גאות בבחירות האחרונות, עכשיו מחכים לשפל. כוח הכבידה של נתניהו יכול למשוך אליו הרבה מצביעים. פחד.
ההוא שלא פוחד
במפלגת העבודה כבר לא פוחדים. עכשיו הם מצויים בשלב האחרון של האבל. עכשיו הם משלימים עם הסוף. כולם, חוץ מצמד המנהיגים שמבצעים את מחול הפריפריה, טנגו המוות, בצעדי ימין־שמאל. מפלגת העבודה מתה עוד לפני שהקרב התחיל.
אביגדור ליברמן מתפוצץ מצחוק. המחזה המוכר כל כך בירידי הכפר ברוסיה, שבו המאמן מרקיד את הדוב, קיבל תפנית. הדוב מרקיד את בעל הקרקס. גם אם שום דבר לא ייצא מזה, גם אם הדוב לא יחליף לתמיד מקום עם האדון מאתמול, איש לא יוכל למחוק את הנאת הרגע.
רק אדם אחד מסתובב בשטחי ההיערכות בלי שום פחד, ושש לקרב כמו הדביבון, חיית הבר האמריקאית קטנת הממדים, שלעולם לא נמלטת מדובים או מכל יריב אחר, ומיד תוקפת. אהוד ברק לא פוחד מכלום, בטח לא מביבי, וגם לא ממיליון וחצי מצביעי המרכז והשמאל שבלעו עד תום את תעמולת הימין וממשיכים להקיא אותה שוב ושוב, אהוד ברח, אהוד אין פרטנר, אהוד משתמש וזורק, אהוד החבר של הפדופיל מקרן וקסנר.
גם אלה שיצביעו עבור ברק לא פוחדים. הם סתם עצובים בגלל התנהגות העמיתים להשקפה הכללית. יש כאן מנהיג שאפשר לנצח איתו, ולא רציתם. תישארו עם ביבי.
כשל מבני
כולם פוחדים. רוב האנשים לא מתעמקים בחישובי חישובים. הם מסתפקים בתוצאה הסופית, בתחושה הכללית. מעטים מתחילים לנתח את מהלכי העומק האפשריים, כי לשם מה. ממילא, בסוף זה יוצא בדיוק כמו שאומרים. אבל גם אם מתעקשים ומנסים לבנות תרשים זרימה שאמור להוליד ממשלה, מגיעים אל אותו מבוי סתום. ליברמן לא יישב עם ביבי, לא עם החרדים, לא עם מרצ ולא עם המשותפת. כחול לבן לא יכולים להרכיב ממשלה בלי ליברמן, מרצ, ובתמיכת המשותפת. זה לא מסתדר.
לא ילכו כאן למערכת בחירות שלישית, אומרים כולם, זה לא יעלה על הדעת. אבל השיטה הפוליטית בישראל שבורה, כמעט ללא תקנה. ניתן ללכת שני עשורים וקצת אחורה, אל אותה מערכת בחירות שבה פיצלו את ההצבעה לשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה, ולהיווכח ששם זה התחיל. המפלגות קטנו מאוד, ולא חזרו לגודל של פעם. הו הפכו לסחיטות מאוד בידי השותפות הקטנות, שמשכו את הגדולות לכיוונים שהעם, ברובו המכריע, ממש לא רוצה.
עשר שנות נתניהו, ובמיוחד הקדנציה האחרונה, כרסמו בשיטה הפוליטית כמו התקפת חלודה על רגליים של מנוף השקוע בים. עצם הבחירות האלה הן קעקוע מסוכן וכמעט סופני של המבנה. נתניהו ביטל באבחת חקיקה את הנוהג שהיה כאן מאז קום המדינה, שלפיו המועמד שכשל במלאכת ההרכבה מחזיר את המנדט לנשיא. למעריצי הסמל זה ממש לא אכפת. להפך.
הפוליטיקאים, שיודעים לחשב מנדטים ולקמבן קואליציות, אומרים שלא תהיה מערכת בחירות שלישית. דוד ביטן, כרגיל, מסביר בגילוי לב. נפרק את כחול לבן, הוא אומר בלי למצמץ, זה מה שיהיה. גם שם לא רוצים עוד סיבוב. אבל ביטן כבר טעה יותר מפעם אחת. למעשה, אם נכניס את הסיכויים לטופסי הווינר, תיקו הוא התוצאה שעליה הזוכים מקבלים הכי מעט, מפני שסיכויי ההסתברות שלה הם גבוהים באופן מיוחד. על ניצחון הליכוד מקבלים קצת יותר, ומי שיהמר על כחול לבן יעשה קופה גדולה, כי הסיכויים שלה הם הנמוכים ביותר.
כשהעדר מאוים. סוף דבר
מערכת בחירות שלישית, ברצף, היא יותר מאפשרות ריאלית. השיטה שבורה, המחנות מצויים בלפיתה הדדית שלא מאפשרת הכרעה. אף אחד לא יזוז מעמדתו גם אחרי הבחירות. מפלגות לא יתפרקו. ביבי לא יתפטר. מי שחולם כי חברי הליכוד פשוט ידיחו אותו, מוזמן להמשיך לחלום. אין אפשרות כזאת, גם אם כל הח"כים יתכנסו לישיבת בגידה. רק ראש רשימה יכול להרכיב ממשלה, ובליכוד, כל החברים קובעים מי זה, בפריימריז. בשביל 100 אלף חברי המפלגה ביבי הוא סמל הסמלים. מי שם ייתן יד לפגוע בסמל.
אפשר לסמן תיקו מעשי. זה באנקר. רק שוטה יאמר שהתוצאה הסבירה ביותר איננה הגיונית. אפשר לשרטט הרבה תסריטים של היום שאחרי התיקו. אפשר לראות את הכנסת החדשה, זו שלא מסוגלת להרכיב ממשלה חדשה, משנה חוקי יסוד כדי שהממשלה הזמנית תמשיך לפרק זמן לא מוגבל. למעשה, החוק הקיים מאפשר למצב להימשך עד 2023. העם לא ייבהל. זה עשוי לקרות. פחד.
כאשר הפחד נופל על עדר, קורה אחד מהשניים. בדרך כלל, העדר נמלט. אבל לפעמים אין לו לאן. לפעמים העדר נעמד מול התוקפים ודוהר לכיוונם בריצה שועטת, רומסת ובוטשת. במחנה המרכז־שמאל, כך נראה, הפחד גדול יותר. אולי הם ישעטו ברגע הנכון.
הסיכוי לא גבוה. יש הפתעות בהימורי ספורט, ויש הפתעות גם בפוליטיקה. אפשר לקוות, אבל זו תקוות מהמרים. בדרך כלל, אלה תקוות שנכזבות. צללית המציאות שמציצה מאחורי וילון העתיד, לא מאירת פנים.
זה הפחד הגדול ביותר. כאשר שום דבר לא מוכרע בקלפיות, אנשים יוצאים לרחובות. שם, ברחוב, הכל באמת יכול לקרות.
והכל גם קורה. פחד.
–
