במערכות התקשורת לא בנו מעולם תחום כיסוי הקרוי "מגפה". את הקורונה פגשו כתבי הבריאות, זן בפני עצמו, שחלקו אנשים שהבטיחו להם כי אחרי תקופה מסוימת יקודמו לעמדות יותר חשופות לציבור הצופים, המאזינים והקוראים. העיסוק הרגיל של כתבי הבריאות היה לעמוד ביראה ליד ראשי המערכת, לקבל הודעות דובר, לעסוק בכיסוי שביתות וסכסוכי עבודה במערכת הבריאות המורעבת של ישראל, ומעת לעת לחשוף עוולות ומחדלים, קטנים בעיקרם.
בתקופה הראשונה הם עשו את מה שלמדו והדהדו את מסרי האימים של משרד הבריאות. בכל הערוצים, בכל כלי התקשורת. אבל אט־אט חלק מהם הצליחו להשתחרר והתפתחו לכתבים מקצועיים שמעמתים את המחליטים עם עובדות. חלק. לא כולם.
אל תוך הוואקום הזה נשאבו עיתונאים מתחומים אחרים. כאלה שמצוידים בכלים, ידע ויכולת להקיף נושא גדול כל כך כמו מגפה עולמית של וירוס חדש ולא ידוע. לא במקרה ראש החץ של העיתונאים האלה הם עורכי דסק החוץ של הערוצים הגדולים. כך נדב איל בערוץ 13 וערד ניר ב־12, שהתחילו לערער מדי ערב על הנחות העבודה של נתניהו ובר סימן טוב; גם מואב ורדי ב־11 עשה התמחות מרשימה והביא נפח דיווח ראוי בצידה. הם ועמיתים נוספים (עליהם הרחבנו בגיליון אוגוסט של 'ליברל') קראו את כל הדיווחים החשובים בעיתונות העולמית ובפרסומים מדעיים. אחרים התעמקו בהשלכות הכלכליות באופן מקצועי בהרבה מהיום־יום של הסיקור הזה. גם חלק מהמגישים נכנסו לתחום הכיסוי והתקיפה, ובראשם דני קושמרו. רק בגללם אנחנו לא סגורים עכשיו בבתים.
–
- סיקור ממוקד // על שעתם היפה של "עיתונאי הקורונה" // מאת אליק מרגלית
- משפיעים 2020 // כל השמות
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
