זו הכלכלה? | ועידת האקלים

אחרי שבועיים של דיונים, ויכוחים, הרבה צילומים והצהרות, לא בהכרח מעשיות, והבטחות שאולי יום אחד יהיה להן כיסוי, הסתיימה ועידת האקלים בשארם א־שייח' במצרים עם לא מעט תהיות. כלומר, הבנו היטב מה מתכננות או לא מתכננות הממשלות ברחבי העולם לעשות בנוגע לסוגיה הבוערת ביותר על פני כדור הארץ, זו שתכריע את עתידם של ילדינו. מה הן יעשו בפועל? לא ברור. 

שאלה חשובה יותר היא מה אנחנו יכולים לעשות, מלבד ללחוץ על הממשלות בכל רחבי העולם לעשות משהו כדי לצמצם את הפליטות ולהוציא לפועל תוכניות שאולי יאפשרו את המשך החיים על פני האדמה. 

מלבד הפגנות, הצהרות ופעולות גרילה של פעילי אקלים ברחבי העולם, יש סקטור אחד שבאמת יכול לשנות את התמונה – המגזר העסקי. ברצותו, הוא יכול לפעול בעצמו וגם להכריח את הממשלות לפעול, באמצעות סדרה ארוכה של צעדים. כפי שאנחנו כותבים כאן בחודשים האחרונים לא פעם, לא מדובר בחסד. פעולה למען האקלים יכולה להיות גם רווחית, באמצעות ניהול מדיניות וכלכלת אימפקט, המובילה לרווח כפול – הן כלכלי והן חברתי-סביבתי. 

מעט בשורות חיוביות

"הוועידה עצמה הסתיימה עם מעט מאוד בשורות חיוביות", אומרת גלית פלצור, מומחית לניהול סיכוני אקלים, קיימות, אסונות ואירועי קיצון. "הבשורה העיקרית הייתה ההכרה של המדינות המפותחות בדרישה של המדינות המתפתחות שיש צורך להקים מנגנון עבור שיקום
נזקים והפסדים, אבל זו עדיין לא הצלחה
משמעותית. נכון שקשה להגיע להסכמה על מנגנון כזה, אבל בסוף המנגנון הזה נותר רק כמלל אם הוא לא יוצא לפועל". 

את הדברים מחזק גם פרופ' גלן יאגו, מנהל של מרכז מילקן לחדשנות שבמכון לירושלים למחקרי מדיניות. "סדרת ועידות האקלים הביאה תשומת לב שלא הייתה קודם", הוא אומר. "אנשים מתאספים ודנים בנושא, והיו הישגים, אבל הסוגיה היא כיצד פרויקטים שמתעסקים בתחומים שונים יכולים לתת מענה לשינויי האקלים".

צעד אחד בתחום מנגנון שיקום הנזקים וההפסדים האפשריים שעליו מדברת פלצור הוא הקמת קרן שתאפשר מימון לשיקום הנזקים וההפסדים שייגרמו מאירועי האקלים ההולכים ומתגברים במדינות הנפגעות ביותר. לכאורה, זה נשמע כחדשות טובות, אבל לטענתה מדובר בסופו של דבר בהקמת קרן נוספת שמצטרפת לקרנות קיימות, ויחלפו שנים עד שהמימון יגיע למי שזקוק לו. יתר על כן, הקמת קרן כזו עלולה לגרום ללקיחת "סיכון מוסרי" בקרב המדינות התורמות, המקבלות ובקרב השוק הפרטי. שהרי יש קרן, מדוע לא לנצל אותה?

נגה לבציון־נדן, מנהלת שותפה ב־Value, הבית להשקעות אחראיות, ומנכ"לית Greeneye, מזכירה שתי החלטות חשובות שבוטלו: הפסקת השימוש בסוגי דלק פוסיליים וההחלטה להגיע לשנת 2025 עם שיא פליטות ורק אז להתחיל לרדת. 

כל המומחים שאיתם שוחחנו סבורים שהוועידה לא הייתה מוצלחת. מדוע? הסיבות רבות, אבל נראה כי יש שתיים שהן חשובות במיוחד. הראשונה, על פי לבציון־נדן, היא היעדרה הפיזי של החברה האזרחית. כלומר, לא היה הפעם לחץ אזרחי ללכת לכיוון ירוק יותר, לנוכח ההחלטה המצרית לאסור הפגנות. זאת בניגוד, למשל, למה שהתרחש בוועידת גלזגו, שמחוצה לה התקיימו הפגנות ללא הרף, והן השפיעו על ההחלטות שהתקבלו. סיבה נוספת, שאותה מעלה פרופ' יאגו, היא בעיה בהגדרת הפרויקטים שהוצעו ובהם דנו בוועידה. 

ובכל זאת, יש סיבה לאופטימיות. כך, התקדמות בפרוטוקול 6 של הסכם פריז, בכל הנוגע להפעלה המלאה של מנגנון שוק הפחמן. לפי פלצור, המטרה היא לאפשר למדינות ליישם את יעדי ההפחתה של פליטות שעליהן כל מדינה התחייבה, באמצעות שוקי הפחמן. 

פליטות גזי החממה היא אחת הסיבות העיקריות למשבר האקלים, וכדי למתן את הנזק, יש צורך להפחית את אחוזי הפליטה ולעבור לאנרגיות מתחדשות. כאן נכנס לתמונה המגזר העסקי, שהוא בפועל המזהם ביותר, ולדעת המומחים, גם אנחנו אשמים בהיעדר הפעולות המשמעותיות מצד המגזר העסקי. 

המגזר העסקי עובד באופן חוקי״, אומרת פלצור. ״מותר להם לפלוט גזי חממה״ ועל כן, לדרוש מהם להפסיק לעשות זאת וולונטרית זהו צעד שאינו הגיוני. אם רוצים שיפחיתו פליטות אז צריכים לחייב זאת או לעודד. אי אפשר לצפות להפחתות משמעותיות באופן וולונטרי.

"רגולציה", אומרת לבציון־נדן. "חייבת להיות רגולציה. תמיד משתלם יותר לזרוק, לזהם ולפלוט אם אין רגולציה. כל עוד יש לחברות אפשרות להמשיך – הן ימשיכו". כלומר, למה שיעשו משהו, אם מותר להן? לתפיסתה, החברות צריכות להבין שעומדת בפניהן הזדמנות להתייעל וגם להרוויח. הן פשוט צריכות ללמוד איך לעשות זאת. 

נוסף על הרגולציה, שבעיניה היא הצעד החשוב ביותר והיא זו שתוכל לייצר מחויבות, פלצור מעלה הצעות נוספות שיכולות לגרום למגזר העסקי לצמצם פליטות ולשתף פעולה. כמו ברגולציה – שם נדרש מאיתנו להפעיל לחץ על הממשלות, גם באפשרויות הנוספות יש לנו חלק. 

ההצעה הראשונה, על פי פלצור, היא יצירת סיכונים ופעולה על פי שוק הביקוש. כלומר, לחץ צרכנים קלאסי. אם אנחנו, הצרכנים, צורכים מוצרים המבוססים על פחות פליטות – לחברות לא תהיה ברירה אלא להשתנות בהתאם. ההצעה השנייה היא כלכלת אימפקט קלאסית: לגרום לעיסוק באקלים ולצמצום הפליטות להיות כלכלי.

המשבר כהזדמנות עסקית

דוגמה ליצירת אימפקט כלכלי ממשבר האקלים מביאה פלצור היישר מוועידת האקלים בשארם א־שייח'. "התקדמות בפרוטוקול 6 של הסכם פריז, שהתרחשה בוועידת שארם, אכן דורשת הקמת מנגנונים שונים, רישם פליטות, התאמת הגדרות, פיקוח ובקרה, אבל אני משערת ששוק הפחמן תחת הפרוטוקול יהיה פעיל ויגלגל מיליארדי דולרים בשנה. 

"מכאן", היא ממשיכה, "כל פתרון שיביא להפחתת פליטות מוכחת העומדת בקריטריונים של Article 6 עשוי להיות מבוקש מאוד, בייחוד בשנים הראשונות. על פי התחזיות, מחירי הפחמן צפויים להיות גבוהים מאוד בסביבות שנת 2030 ולהגיע לשיא, ואז ככל שיהיו יותר פתרונות טכנולוגיים זמינים, המחיר יירד". 

בנסיבות הללו אפשר, בעצם, להשתלב בשוק, לתרום מהידע ומהטכנולוגיה ולעשות גם עסקים ולהרוויח. בחברות במגזר העסקי יודעים זאת, סביר להניח. הם הרי מתכוננים כל העת לעתיד, עושים חישובים ושיקולים של רווח והפסד. ובכל זאת, עדיין אין התגייסות מלאה, אף שבשטח כבר נראה ביקוש לטכנולוגיה ולפתרונות המיטיבים עם האקלים. 

לתפיסתו של פרופ' יאגו, יש כמה סיבות נוספות לנמנום היחסי של המגזר העסקי: אין מספיק השקעות בפרויקטים אזוריים, אין מספיק מודעות לדרכים שבהן אפשר לתת מענה לפיתוח קיימות וקיים אתגר לשלב בין טכנולוגיות שונות. לכל אלה, הוא משוכנע, יהיו מגוון פתרונות שאותם יהיה אפשר ליישם. 

בעיה אחרת, שמעלה פלצור ונוגעת לשוק הישראלי, היא שאף שאכן יש הזדמנויות במגזר העסקי, צריך לזהות את המגמות, והשוק כאן איטי יותר. "יכול להיות שחברה תייצר מוצרים סביבתיים, אבל אין ביקורת או הרגולציה לא תומכת בייצור, ולכן יישארו עם עודף רב במלאי", היא אומרת. 

אומנם הרעיון באימפקט בסופו של דבר הוא רווח כפול, אבל הוא גם רווח כלכלי. ללא תמריצים ואפשרויות רווח, כלכלת אימפקט אינה יכולה להתקיים. על כן, בשורה התחתונה הדבר תלוי קודם כל בנו: לתמרץ חברות שפועלות למען קיימות, לצרוך מוצרים שלצורך ייצורם לא נעשה שימוש בסוגי דלק מזהמים וללחוץ על הממשלות לייצר רגולציה. אם נתגייס, אולי עוד נצליח.