אף שזה נראה מובן מאליו כמעט, לא לכל תושבי ישראל יש נגישות למים ראויים לשתייה | בד בבד, חברות פרטיות משתמשות במים ציבוריים ומוכרות לנו אותם בבקבוקים מזהמים, מבלי לשלם תמלוגים כראוי | וישנה גם סוגיית הדאגה לדורות הבאים, והמצוקה בעזה | מדור שני – על המים
"טיפות מים, יש בכוחן לבקע סלע", כתב המשורר היווני תיאוקריטוס, וכמותו עוד אין ספור משפטי חכמה, פתגמים וקלישאות הנוגעות למשאב השני בחשיבותו לאדם, אחרי החמצן. ככזה, אפשר להניח שהמים הם משאב ציבורי ששייך לכולם, שיש די ממנו לכל מי שצריך ושהמדינה מקפידה על איכותם ועל הזמינות שלהם גם לדורות הבאים.
בפועל מתברר שבישראל גם זה אינו מובן מאליו. גם מבלי שניכנס לסוגיית תאגידי המים שבאו לעולם בעקבות שלל כשלים, אך הובילו לעלייה במחיר המים שאנחנו שותים, ישנם עוד כמה דגלים אדומים המתנוססים מעל סוגיית המים והנגישות אליהם בישראל וכן הציבוריות שלהם.
ברמה העקרונית, מדינת ישראל מיישמת את הגישה הנהוגה בעולם המערבי, שלפיה לכל אדם זכות יסוד לקבל מי שתייה בנגישות ובאיכות טובה. כמובן, ישנם פערים באיכות המים בין ערים שונות ואזורים שונים, אך ככלל – כמעט כל אזרח בישראל מקבל מים באיכות סבירה היישר לברז.
כמעט, משום שישנם תושבי הפזורה הבדואית, למשל. לפני כ־25 שנה הוקמה בתוך משרד החקלאות הוועדה להקצאת מי שתייה, שהמנדט שניתן לה הוא לאשר פעירת פתחים ברשת המים הארצית, כדי לאפשר לבדואים לקבל אספקת מים. בהמשך מונתה הוועדה מחדש, הפעם במשרד התשתיות הלאומיות.
בזכות עבודת הוועדה כבר חוברו קרוב ל־500 נקודות מים בקרב הפזורה. הבדואים אמורים למלא מכלי מים מהחיבורים הללו ולהביאם לבתיהם. בפועל, כדי לחסוך לעצמם את העול הכרוך בכך, חיברו רבים מהם צינורות בקוטר קטן שמובילים מים ישירות לבתיהם, ולכן, גם בבתים שחוברו לרשת – לחץ המים הזורמים הוא נמוך. את הבעיה הזאת מנסים לפתור כל העת. הסדרת היישובים הבדואיים, למשל, היא דרך לא רעה לתקן את העוול.
שותי הכפר
איכות המים נקבעת על פי החומרים המומסים בהם. מים המשמשים לשתייה, חייבים להיות נקיים ממיקרואורגניזמים גורמי מחלות וכן מחומרים כימיים ברמות העלולות לגרום להשפעה על בריאות האדם. רוב המים בעולם אינם ראויים לשתייה, שכן רובם מליחים ומזוהמים, אך באמצעות תהליכים של התפלה, סינון וטיהור אפשר להפוך אותם למים הראויים לשתיית אדם.
אף שישראל היא מדינה מדברית וצחיחה בחלקה הגדול, היא אחת ממעצמות המים הגדולות בעולם. 85% ממי הקולחין מושבים לחקלאות, ובכל הנוגע להשקיה – כבר נשפכו הררי מילים על הטכנולוגיות הישראליות פורצות הדרך, שהופצו לכל מקום בעולם.
אספקת המים לשתייה מבוססת בעיקר על התפלת מי ים, שמתבצעת באמצעות הפרדה בין המים למלחים המומסים בהם, כדי לקבל מים הראויים לשתייה או לחקלאות ולכל שימוש אחר. 70% ממי השתייה בישראל הם מים מותפלים. השאר מגיעים משאיבת מי תהום וממים עיליים. האחרונים אינם נפוצים בישראל, שענייה במקורות מים עיליים – אין בה נהרות גדולים, רבים מהנחלים בה יבשים רוב ימות השנה, ואחרים זוהמו או יבשו.
שני מוקדים עיקריים של מאגרי מי התהום הם אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. התחדשות המקורות הללו תלויה במי הגשמים המחלחלים אל הקרקע ומצטברים במאגרים התת־קרקעיים. נוסף על כך, קיימים אקוויפרים של מים מליחים, המשמשים בעיקר לחקלאות ולהתפלה באזור הנגב והערבה.
על פי דוח הלחץ של "אדם טבע ודין", ההערכות הן שעד שנת 2050 תוכפל אוכלוסיית ישראל. לפיכך, תוכנית האב למשק המים מדברת על הכפלה, ואף יותר, של מספר מתקני ההתפלה בישראל. כלומר, הפתרון העיקרי לביקוש למים הוא התפלה.
לטענת אנשי הארגון הסביבתי, להתפלה מסיבית של מי ים יש השלכות סביבתיות לא מבוטלות, שמתבטאות בתפיסת שטחים בקרבת החוף, בצריכת אנרגיה גבוהה שכרוכה בזיהום אוויר ובהשפעה על הסביבה הימית.
"אי אפשר להישען רק על מתקני ההתפלה", אומרת ברנדט באור, מנהלת חוסן אקלימי במחלקה המדעית ב"אדם טבע ודין". "מדינת ישראל נשענת היום בצורה מוחלטת כמעט על מתקני ההתפלה ומזניחה לחלוטין את מקורות המים הטבעיים. זיהום מי התהום כתוצאה מפעילות תעשייתית ודלקים הביא לסגירתן של 48 בארות להפקת מים. זו הזנחה ארוכת שנים, כאשר פגיעה אחת במתקן התפלה יכול להעלות בחיי אדם".
לטענת באור, המשאב שאותו מזניחה ישראל יותר מכל הוא מי הגשמים שלנו, "מי נגר" בשפה המקצועית. "בכל חורף אנחנו מאבדים בערך אותה כמות מים שמתקן התפלה יכול לייצר בשנה", היא ממשיכה. "עם משבר האקלים, שיתגבר בשנים הקרובות, אנחנו לקראת שנים של בצורת: פחות ימי גשם, ומצד שני גלים של הצפות ושיטפונות".
ברשות המים מתרגשים פחות מהטענות. "אם ישראל לא הייתה מטפלת ולא שולטת במים, היינו מחכים לגשם, ואין באמת גשם", נמסר מהרשות. "אם ירד עכשיו חמש שעות גשם ולא תפסת אותו – לא עשית כלום. בזכות ניהול המים והתכנון עד 2050, ובזכות מתקני ההתפלה וההצלחה של ישראל בתחום, אנחנו יכולים למכור מים".
מים גנובים ימתקו
לא פחות משהיא מעצמת התפלה, מחזור מים והשקיה נבונה, ישראל היא גם מעצמת מים מינרליים. ישראלים רבים מדי, בעיקר מהמעמד הבינוני ומעלה, מעדיפים לעיתים קרובות לשתות את המים שלהם מבקבוקים או ממכליות, במקום מהברז. לצורך המדור, נניח בצד את שתי הבעיות המרכזיות בחיבה המוזרה הזאת – מי ברז עוברים הפלרה, שמונעת עששת, וכן נוספת להם כמות מזערית של כלור, שמונע תחלואה אחרת – וניגע בשני כשלים אחרים.
בעולם יש יותר מ־3,000 מותגים של מים מינרלים לשתייה. בישראל המספר קטן בהרבה, וכולל את החברות מי עדן, נביעות ועין גדי. "מי ששולט במים אלו חברות פרטיות", מסביר דובר רשות המים איתי דודי. "כל חברה שפותחת מפעל כזה משקיעה את הכסף בהפחדת האנשים מפני שתיית מי ברז. אין שום בעיה לשתות מים מהברז, בייחוד בעשר השנים האחרונות, מאז נעשתה מהפכה ורשות המים מפקחת על המים במדינה".
הסוגיה הבעייתית הראשונה היא שמדובר במשאב מים ציבורי שחברה פרטית משתמשת בו ומוכרת לנו אותו בכסף. מוזר למדי. "חברות המים המינרליים לא משלמות כיום תמלוגים או מיסוי פרטני אחר למים שהן מפיקות, והכספים המשולמים על השימוש במעיינות ובמקורות המים אינם משקפים את חלקו של הציבור במשאב", אומרת עו"ד לי־היא גולדנברג, יועצת מדיניות בשתי"ל ועד לאחרונה ראש תחום כלכלה ומשאבי טבע ב"אדם טבע ודין".
הבעיה השנייה היא הזיהום הישיר והעקיף: הצריכה העולמית של בקבוקי המים פוגעת באיכות הסביבה, הן בשל החומרים הנפלטים מהפלסטיק ועשויים לחלחל לאדמה ואל שרשרת המזון והן בשל אי־יכולתם של בקבוקי הפלסטיק להתכלות. "התמלוגים בוודאי שאינם משקפים את הנזקים הסביבתיים הנגרמים בסביבת מקורות המים", ממשיכה עו"ד גולדנברג. "כך גם על פי מבקר המדינה, שהתייחס לסוגיה זו בדוח הביקורת השנתי, ושם קבע שעל רשות המים להסדיר, ללא עיכוב, את סוגיית הטלת התמלוגים על חברות המים".
מלח, מים
כמעט מיום היווסדם ועד לשנת 2019 שאבו מפעלי ים המלח מים מהים באופן שעל פי הטענות אינו עומד בפיקוח או בתנאי רישיון כלשהם. במקרה הזה לא מדובר כמובן במים לשתייה, אך אלו מים ששווים לא מעט כסף. "רק בשנת 2019 החליט בית המשפט שהם צריכים לפעול במסגרת חוק המים", אומרת עו"ד גולדנברג. "בשנת 2020 קיבלו האחים עופר רישיון הפקה ראשון – מסמך שמגדיר את כמות המים לשימוש.
"רשות המים קבעה רף מליחות שתחתיו צריך לשלם על המים ומעליו לא. לדעתי זו טעות, מפני שלמרות המליחות הגבוהה – יש למים האלו ערך כלכלי גבוה, וצריך לחייב את המפעלים על השימוש במים".
ההחלטה לא לשלם על המים נסמכת על חוות דעת של משרד המשפטים, שעל פיה אין סיבה לשלם דמי מים, מפני שחוק הזיכיון מבטל את חוק המים, כאשר חוק הזיכיון תקף בכל הנוגע לפעילות של מפעלי ים המלח. "העובדה שהמפעלים לא משלמים על המים פוגעת באזרח הקטן", מסכמת גולדנברג. "אם מיליוני השקלים היו משולמים, אנחנו היינו משלמים פחות על המים שלנו".
במים העכורים של עזה
עזה, ואין מי שיטען אחרת, אינה חלק ממדינת ישראל. עם זאת, בכל הנוגע למשאביה – כולל מים – היא תלויה בישראל לחלוטין. כך, למשל, המדינה חוסמת כניסה של חומרים הכרחיים לתפעול מתקני ההתפלה ברצועות עזה.
סמנכ"ל רשות המים ועיירות החוף ברצועה מאהר נג'אר שב והסביר השבוע כי בין היתר חסרים מאוד חלקי חילוף, משאבות שונות ופריטים מכניים ואלקטרו־מכניים, וכי המחסור מסכן את תפקודם של מתקני התפלה ושל המתקן לטיפול בשפכים באל־בוריג', שעליו נסמכים 800 אלף איש.
זאת ועוד: על פי נתוני רשות המים של עיירות החוף ברצועה (CMWU), שליש מהצנרת שניזוקה בלחימה עדיין לא תוקנה כיאות. לאחר הלחימה, בדוח שפורסם ביוני 2021, העריכו הבנק העולמי, האו"ם והאיחוד האירופי כי תיקון הנזקים שגרמה הלחימה לתשתיות המים והסניטציה מוערך בסך של 15־25 מיליון דולר, בטווח המיידי.
התוצאה: לאחד מכל חמישה אנשים ברצועת עזה אין גישה סדירה למים זורמים או נקיים לשתייה. "מניעת כניסתו של הציוד במשך שמונה חודשים מעמיקה עוד יותר מצב משברי ממילא, כאשר בקשות שהוגשו מאז תום הלחימה להכנסת ציוד רב, החיוני לתחזוקה ולתפקוד השוטפים של מערכות המים והביוב, נותרו ללא מענה מישראל", אומרת שי גרינברג, דוברת ארגון זכויות האדם "גישה".
לדברי גרינברג, מצב התשתיות האזרחיות בעזה היה שברירי מלכתחילה, "בראש ובראשונה בשל מגבלות שישראל משיתה על עזה זה שנים, בהן 14 שנים של סגר מתמשך וסבבי לחימה גדולים וקטנים יותר". ישראל, מצידה, מסבירה כי היא מונעת הכנסה של חומרים שמוגדרים על ידיה כ"דו־שימושיים" – כאלה שאפשר להשתמש בהם גם לתעשייה צבאית. הבעיה המרכזית היא שה"שימוש" העיקרי באותם החומרים הוא לצרכים הכרחיים עבור התושבים הגרים בעזה. זהו פלונטר שאולי רק הסכם הסדרה ארוך טווח יוכל לפתור. "ישראל צריכה להסיר את ההגבלות והסגר, לחדול מהמאמצים לבודד את הרצועה ולאפשר לתושביה גישה למשאבים הנחוצים להם לחיים תקינים", טוענת גרינברג, "זאת, בלא כל תנאי להתקדמות פוליטית".