קריסה כלכלית של עשרות אלפים, חוקים מחמירים בסט הצילומים, תסריטים על מפגשים בזום, סצנות אינטימיות שנעשו בעריכה יצירתית, וקהל ששתה בצמא את הסטרימינג. כך השפיעה שנת המגפה על תעשיית הטלוויזיה

שיעולים, חום גבוה, רופאים במסכות ובמיגון מלא. את כל אלה אפשר היה לראות בדיווחים החדשותיים היום־יומיים והרציפים על מגפת הקורונה בישראל ובעולם, וגם בכמה גילומים בדיוניים של מגפות שנראו מפחידות אולי קצת יותר מהקורונה, ומפחידות עוד יותר בדמיון אליה ששודרו באופן מקרי השנה.

בקיץ שעבר עלתה באירופה "סלובורן", סדרה גרמנית־דנית שפורצת בה מגפה, שתסמיניה הם כמו שפעת, מוצאה בסין ומקורה מחיות מכונפות – במקרה זה מדובר ביונים ולא עטלפים. גם ההמשך נשמע מציאותי למדי – המגפה מגיעה למערב, לאי בים הצפוני, ושם אנשים מתחילים למות ממנה, ובמקביל הכלכלה קורסת. אנשי האי מתבקשים לעטות מסכות ולשמור על ריחוק חברתי. השלטון מכתיב סגר כללי ובמקביל צצות כל מיני קונספירציות באשר למקור הנגיף.

בחודש שעבר הגיעה לשידור בישראל הסדרה "העמדה", שמתחילה גם היא בהתפשטות של מגפה מסוכנת, שתסמיניה הם בעלי דמיון לשפעת. הלוקים בה משתעלים, מפתחים חום גבוה ומתים בהמוניהם. שבעה מיליארד ליתר דיוק. הסדרה הזאת, כמו האירופית שמתרחשת באי הצפוני, נהגתה והופקה לפני שהקורונה הפכה להיות חלק מחיינו. למעשה ,"העמדה" מבוססת על ספר דיסטופי של סטיבן קינג מ־1978, שהיה לו כבר עיבוד לטלוויזיה בשנות התשעים, וכעת הגיע בתזמון מופלא אך מרתיע.

לפני השידור של הסדרה האירופית, סיפר ל"גרדיאן" היוצר שלה כריסטיאן אלווארט, שרשת ZDF, ששידרה את "המותחן הפוסט אפוקליפטי", שקלה לא לעשות זאת בגלל קווי הדמיון למציאות. "נשאלה השאלה אם הקהל מסוגל לצפות בזה כעת". התשובה לא חד משמעית אבל היא שודרה. פרק בסדרה "ניו אמסטרדם" (שדווקא שילבה בפרקיה החדשים תוכן הקשור לקורונה), לעומת זאת, לא שודר בחודש אפריל השנה. הוא עסק במגפת שפעת קטלנית ובדיונית שפרצה בניו יורק, עלילה שנכתבה בלי שום קשר לקורונה, והוחלט שיהיה קשה לאנשים לצפות בו.

אל תדכאו עוד יותר

בינתיים התעוררו עוד כל מיני שאלות בנוגע לטלוויזיה בשנת הקורונה. כמו איך מצלמים סדרה במגבלות של ריחוק חברתי? כמה טלוויזיה אפשר לראות? האם רצוי לשלב את הקורונה בתוך סדרות עלילתיות, או שמא זה יהפוך אותן מיד למקובעות בתקופה מסוימת, ולא רלוונטיות לתקופות אחרות? ישנן גם שאלות גדולות יותר, כמו האם הקורונה תשנה את האופן שצורכים טלוויזיה, עושים אותה, ומשיגים אותה? התשובות לא אחידות ומשתנות ככל שהזמן עובר. חלק מהדברים שהיו נכונים לתחילת המגפה השתנו בהמשך השנה, חלק נשארו בעינן, וחלק כל פעם חזרו על עצמן. בכל אופן, נדמה שלעשות סדרה על מגפה דמיונית שתסמיניה דומים מאוד לשפעת, הכלכלה קורסת, וכל העולם נמצא בסגר והתוצאה היא חורבן של האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה – את זה לא יעשו.

מנהל ערוץ טלמונדו, הערוץ הפופולרי בשפה הספרדית בארצות הברית, אמר בריאיון ל"וראייטי" בחודש שעבר, כי "אנשים לא רוצים לראות סדרות אפלות, ואלימות כשהם תקועים בבית וכשגם ככה יש כל כך הרבה חדשות רעות. יש יותר דרישה לדרמות קומיות, מותחנים וסדרות אקשן".

לא נורא שאין חשק לאופל, כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות מהם טלוויזיה טובה. בחודש שעבר נודע כי כבר עובדים על לפחות סדרה אחת שכל כולה עוסקת בקורונה וממש מנסה לשחזר את אירועי השעה. קנת בראנה, השחקן המזוהה כל כך עם עיבודים מוצלחים לשייקספיר למסך הגדול, עתיד לגלם את ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, בסדרה של רשת sky ששמה The Sceptred Isle.

הדרמה בת חמשת הפרקים תשרטט את האירועים סביב ראש הממשלה, ממשלתו ובריטניה בזמן המגפה. האופן שהמדענים והצוות הרפואי פעלו כדי שלא יתפשט. הוא מבוסס על עדויות של אנשים שהיו בקרבת ראש הממשלה, גורמים במשרד הבריאות הבריטי, אנשי צוות בבתי החולים, בתי האבות וכו'.

מייקל וינטרבוטום, היוצר של הסדרה (שתעלה רק ב־2022), אמר כי "הגל הראשון של מגפת הקורונה ייזכר לעד. זה היה זמן שהמדינה התלכדה במאבקה נגד אויב בלתי נראה. זמן שבו אנשים הבינו יותר מתמיד את חשיבותה של קהילה. הסדרה תארוג יחד אין ספור סיפורים אמיתיים – מזה של בוריס ג'ונסון ועד אלה של רופאים במחלקות הקורונה – ותתעד את מאמציהם של מדענים, רופאים, מטפלים בבתי אבות ומחוקקי החוקים שניסו להגן עלינו מהנגיף".

בורחים למסכים

אך טבעי שחשבון הנפש הזה יובא כסדרה. השנה – בעוד כל מופעי ומוסדות התרבות נסגרו – הטלוויזיה נותרה פתוחה, מהבהבת לה כל היום והלילה. אם היה מדיום שלא נפגע באופן גורף זו  הטלוויזיה, ואם לדייק, שירותי הסטרימינג כמובן.

בסגר הראשון בארצות הברית, הצפייה בטלוויזיה עלתה בכל הפלטפורמות, המסורתיות והחדשות. סדרות רשת ארציות גדולות כמו "האנטומיה של גריי" נצפו על ידי כמויות צופים הגדולות ביותר שלהן מזה שנים. אבל הצפייה הגבוהה הזאת לא נמשכה זמן רב. בתוך חודשיים מתחילת הסגרים הראשונים כאשר כל ההפקות נעצרו ולא היו פרקים חדשים לשידור, כל הערוצים המסחריים צנחו בצפייה. בסוף השנה, הטלוויזיה המסחרית המסורתית של הרשתות הארציות בארצות הברית, ספגה הפסדים בקרב הצופים. ירידה של עשרה אחוזים באופן כללי, ו־12 אחוזים בקרב הקהל הנחשק על ידי מפרסמים של בני 18 עד 49. גם ערוצי הכבלים ראו ירידה בצפייה והפסדים כספיים בצידה.

לא כך נטפליקס, דיסני, אפל TV, ו־HBO MAX. אלה רק נהנו מזה שאנשים היו כלואים בביתם מול המסכים. 64 מיליון מהם צפו ב"טייגר קינג", 63 מיליון צפו ב"ברידג'רטון" בחודש הראשון לעלייתה, 62 מיליון ב"גמביט המלכה", ב־28 ימיה הראשונים על המסך. כל זה רק בנטפליקס.

ואצלנו, על פי נתוני הוועדה למדרוג, נרשם שיא במספר השעות בצפייה בטלוויזיה – כמעט שמונה שעות ביום (468 דקות). כאילו שלא היה די במסכות בחוץ, התוכנית הכי נצפית הייתה של קשת: "הזמר במסכה", ומדורת השבט השניה לה הייתה הלהט בליבם של הזוגות ב"חתונה ממבט ראשון" – גם היא של קשת.

תאגיד השידור הציבורי 'כאן', לעומת זאת, תרם סדרות דרמה וקומדיה שזכו להצלחה רבה. נרשם זינוק של 72% בצפיות בתכני התאגיד בדיגיטל השנה. ערוץ יוטיוב עם 16 מיליון צפיות בחודש (עלייה של 30% מ־2019). "מנאייכ", סדרת המתח על שחיתות משטרתית השיגה עד סוף השנה כ־12 מיליון צפיות בדיגיטל, "טהרן", סדרת הריגול, נהנתה מ־8.5 מיליון צפיות; "שעת נעילה", על מלחמת יום הכיפורים, זכתה ל־7.2 מיליון צפיות, והסדרה "חזרות" עתירת הבאזז, שהסתיימה רק בחודש שעבר, נצפתה 3 מיליון פעמים בפלטפורמות הדיגיטליות השונות.

כללים חדשים על הסט

אבל כל אלה כמובן צולמו הרבה לפני הקורונה. קשה לדמיין עולם שבו מצלמים נשפים עם אולמות עמוסי שחקנים וניצבים הרוקדים לחי אל לחי זה עם זה, חולקים כוסות יין, ואחר כך את יצועיהם כמו ב"ברידג'רטון". כל צפייה בסדרה שבה רואים התקהלות מעוררת כיום תחושה מוזרה בבטן – למה אין להם מסכות? למה הם מתגודדים ככה?

תעשיית הטלוויזיה האמריקאית, המספקת את מירב תוכניות הטלוויזיה בעולם, מפרנסת כמעט מיליון בני אדם בקביעות ועוד כשני מיליון באופן זמני בתחום. התעשייה הזו נאלצה לשנות דרמטית את האופן שבו הפיקה מוצרים טלוויזיוניים השנה. היא נדרשה לצילומים בתנאי הריחוק החדשים, שמירה על כללי היגיינה ובדיקות תדירות. הדבר ראשון שנעשה בתעשייה, הוא קודם כל עצירה. הפסקה של כל ההפקות שלה. אחר כך החלה התעשייה להיפתח בתנאי זהירות חמורים; ולמרות זאת, גם כשנפתחה לזמן מה, גל חדש של התפרצות גרם לסגירת הפקות שונות. רק בחודש שעבר הפסיקו לאלתר את כל ההפקות ההוליוודיות המצולמות בלוס אנג'לס, לאחר עלייה חדה בתחלואה, וזאת למרות שסדרות הטלוויזיה קיבלו אישור להמשיך בעבודתן למרות הסגר שהוטל על שאר העיר.

הכללים החדשים בעצם שורטטו לראשונה בתעשיית הטלוויזיה של המדינות הסקנדינביות, אחד המקומות הראשונים שבהם החליטו לחזור לצילומים. העבודה על סרטים וסדרות חזרו תחת כללים חדשים שאוגדו ב"מדריך לקולנוע הנורדי". לפי הכללים, נקבע כי יהיו מקסימום 50 איש באתר הצילומים. הצוותים יהיו מצומצמים. ההעדפה תהיה לצילומי חוץ, ובצילומי פנים כולם יצטרכו לשמור על מרחק של ארבעה מטרים זה מזה. ליהוק שחקנים מעל גיל 70 הוגדר כבעייתי.

בארצות הברית, כאשר פתחו את ההפקות, הבינו כי גם אצלם צמצום יהיה שם המשחק. "חלפו עברו להם הימים שצילומי סדרה אחת יהיו בחמש מדינות שונות", אמר ל"הוליווד ריפורטר" פול ברונפמן, מנכ"ל ויליאם פ' וייט אינטרנשיונל, חברה המספקת ציוד להפקות טלוויזיה. בעקבות ההגבלות השונות בכל מדינה, המשתנות לפי רמת התחלואה, הייתה הבנה נוספת בשלב מוקדם בהוליווד והיא שכל ההפקות ייאלצו להיעשות בלוס אנג'לס, שבה ההוצאות גבוהות יותר ואתרי הצילומים מעטים.

באתרי הצילום עצמם, כמו בכל מקום אחר, הכניסה אליהם הותנתה בהצגת הצהרת בריאות ובמדידת חום. בקרוב, אגב, גם יבקשו אישור של חיסון, אף על פי שבארצות הברית זה עוד יכול לקחת זמן. באתרים האלה כבר אין קייטרינג על שולחן אחד, אלא מנות אישיות. אלכוג'ל לעומת זאת מסופק כמובן בשפע, כמו גם חומר חיטוי למשטחים. וישנן גם יותר הפסקות, כדי שאנשים יוכלו לסבן ולשטוף ידיים ולחזור. כולם אמורים להיות עם מסכות עד רגע הצילומים.

תוכניות שצולמו מול קהל חי, כמו תוכניות הלילה ושעשועונים האמריקאים, כמובן לא מצולמות כך יותר, אם בכלל. גם אם חזרו לצלם באולפן, אחרי תקופה ארוכה של צילומים בבית, הקהל נותר די קטן עד לא קיים (ב"לייט שואו", למשל, הוא בעיקר כולל את אשתו של סטיבן קולבר, איווי; וב"לייט נייט", בעיקר את המפיק של סת' מאיירס).

תקראו למתאם הקורונה

הטלוויזיה היא "אחד המקומות המעטים שבהם לא רק חוקי, אלא ממש מצפים ממך לנשק את העמיתים שלך לעבודה כתנאי לעבודה", אמרה קייט שינדל, נשיאת איגוד השחקנים בארצות הברית, בהתייחסה לאחת הבעיות שעולות באהבה בימי קורונה. הדרכים להתמודד עם זה מגוונות. ברשת ABC האמריקאית אמרו כי "סצינות אינטימיות יצולמו בנפרד ויחוברו בעריכה". אופציות אחרות כללו קפסולה מבודדת לכל תקופת הצילומים, שהבטיחה כי השחקנים אינם יכולים להידבק. עוד אופציה שעלתה, הייתה ללהק בעתיד בני זוג לתפקידים רומנטיים, כך שלא תהיה סכנת הידבקות, מעבר לסכנה שכבר קיימת. ובכלל, פחות נשיקות, יותר מסכות.

בעניין המסכות, קורה ששוכחים. אבל אז ישנה הסכנה שאחד מכוכבי הקולנוע יתפרץ על אנשי הצוות. כך קרה באמצע חודש דצמבר האחרון, כאשר טום קרוז ראה כמה מאנשי הצוות מזלזלים בפרוטוקול הקורונה באתר הצילומים, הכולל חבישת מסכה בכל רגע נתון. הוא נשמע צועק על אנשי צוות שהתרשלו בחבישת המעטה המגן. "חזרנו להוליווד לעשות סרטים", שאג עליהם. "אנחנו יוצרים כאן אלפי ג'ובים, יא בני זונות", המשיך בהקלטה שנשמעה בכל העולם. יש שחשבו שזה תרגיל יחסי ציבור ל"משימה בלתי אפשרית 7", אך נדמה שהיה זה רגע אותנטי מאוד של השחקן, שהוא גם מפיק הסרט. כך או כך, המסר היה ברור – שימו מסכה, אחרת ההפקה תיסגר.

למען האמת הנפגעים הראשיים מהמגפה הם האנשים מאחורי הקלעים – מאפרים, מלבישים, קייטרינג, אנשי צוות אחרים – שאינם מוגנים כמו הכוכבים, ונמצאים בסכנה גדולה של הידבקות או אבטלה. אחד המכשולים הגדולים בצילומים, הוא שחברות הביטוח ככל הנראה לא מסכימות לבטח את העובדים בהפקות מפני הידבקות בקורונה. דרך שאפשרה חזרה לעבודה, היא שהעובדים והשחקנים חתמו על מסמכים שלפיהם הם מקבלים אחריות על הסיכון הגבוה להידבקות. שינוי נוסף, הפעם כזה שמספק עבודה לכמה וכמה אנשים, הוא שכעת יש בכל הפקה מתאם קורונה. הפונקציה החדשה אחראית על אכיפת כל החוקים החדשים, וגם על שליחת מי שחולה הביתה, לפני שסוגרים את כל ההפקה.

יצרים ואינטימיות? תמתינו

לשירותי הסטרימינג כמו נטפליקס, לעומת זאת, יש מצבור של סדרות שהקהל עוד לא צפה בהן. לשירות הגלובלי הזה יש יתרון, בזה שהוא עובד במקומות רבים בעולם. כך יכלו להזיז את ההפקות שלהם ממקום למקום. בקיץ הודיע מנהל התוכן של נטפליקס, טד סרנדוס, כי ענקית הסטרימינג העבירה הפקות שלה לדרום קוריאה ולאיסלנד. "המצב נזיל", אמר, "שתי המדינות האלה עושות בדיקות מרובות, והן יכולות לשמש מודלים עתידיים לעבודה". הוא לא נקב בשמות הסדרות שעברו לצילומים במדינות האלה. "אנחנו צריכים לנקוט בבדיקות קפדניות", אמר. "לא נוכל להביט לעובדים ולשחקנים שלנו בעיניים ולהגיד להם כי זה מקום בטוח לעבוד בו, ללא בדיקות שכאלה".

ועם זאת, גם רוב ההפקות שלהם נעצרו. כדי לתמוך באנשיה, הודיעה נטפליקס כי תפתח קרן סעד בסך 100 מיליון דולר כדי לעזור ליוצרים ועובדים שפרנסתם נפגעה בגלל הקורונה. רוב הכספים יופנו למי שנפגעו מעצירת ההפקות של נטפליקס עצמה, כמו האנשים שעבדו על העונה השנייה של The Witcher, שנסגרה לאחר שנודע כי השחקן כריסטופר היביו נדבק בנגיף. "כמעט כל הפקות הקולנוע והטלוויזיה הופסקו והותירו מאות אלפי אנשי צוות ללא עבודה. אלה כוללים חשמלאים, נגרים, נהגים, שרבים מהם מקבלים משכורות לפי שעה או לפי פרויקט", אמר אותו טד סרנדוס. ההודעה הזאת התקבלה זמן קצר לאחר שנודע כי כ־120 אלף אנשי תעשיית הקולנוע יאבדו את עבודתם בגלל משבר הקורונה.

כאשר כבר חזרו כמה הפקות להצטלם, עדיין היו תחומים שייקח להם זמן רב יותר להתאושש. עונה חדשה של להיט הקיץ של השנים האחרונות בבריטניה "אי האהבה", סדרת ריאליטי רוויית יצרים, שהמגע בין המשתתפים בה מחייב מרחק של פחות משני מטר, בלשון המעטה, נדחתה בשנה.

לשלב את הנגיף בתסריט

אחד המקומות הכי טבעיים לעסוק בקורונה הוא סדרות בית החולים, מן הסתם. בתחילת המגפה טושטש הגבול בין בדיון למציאות, כאשר סדרות בתי החולים תרמו לבתי חולים אמיתיים ציוד רפואי. ממש כך. כך היה בסדרה The Resident, שתרמה לבית חולים באטלנטה בארצות הברית, שבה היא מצטלמת, מסכות וחלוקים. גם הסדרה "הרופא הטוב" תרמה ציוד ממחסני ההפקה שלה לבית החולים בוונקובר שבקנדה, העיר שבה היא מצטלמת.

היה קל להפקות אלה למלא אחר הוראות הקורונה החדשים, כי הציוד כבר היה בידיהם. "יש לנו מיכלי חיטוי בתוך אתרי הצילום שלנו כבר כמה שנים. היועצים הרפואיים שלנו דורשים את זה כעניין של שגרה", אמר מפיק הסדרה "הרופא הטוב", שון ויליאמסון. "ב'אנטומיה של גריי' יש לנו מאגר ענק של חלוקים וכפפות אז תרמנו הכל. אנחנו אסירי תודה עד אין קץ לעובדי בתי החולים בתקופה קשה זו, ובנוסף לתרומות, אנחנו עושים את שלנו בכך שאנחנו לא יוצאים מהבית", אמרה קריסטה ורנוף, מפיקה בכירה בסדרה.

סדרות בתי חולים אחרות שחזרו בסתיו ועסקו במגפה היו "האנטומיה של גריי", "ניו אמסטרדם", שעסקה בנושאים כמו הנגיף, חוסר שוויון גזעי, תנועות המתנגדות לחיסונים ואלימות המופנית נגד הצוות הרפואי. היוצר של "חסרי בושה" האמריקאית, ג'ון וולס, סיפר ל"הוליווד ריפורטר" כי כבר כתב חצי מהעונה האחרונה של הסדרה, ואז נחתה עליו המגפה והוא שינה את תכניה והקדיש הרבה ממנה לקורונה והשפעתה על הכלכלה ועל משפחת גלאגר ממעמד הפועלים; בתסריטיו החדשים, חלק מבני המשפחה חולים בנגיף. הדבקה מסוימת של הנגיף נמצאת גם בקווי העלילה של "החיים העצמם", הסדרה המשפחתית סוחטת הדמעות והמצליחה של NBC, שיוצרה דן פוגלמן הבטיח כי "יתמודדו עם זה ישירות", וכך עשו.

“בית המשפט!", של רשת CBS הייתה מסדרות הרשתות הארציות הראשונות שחזרה אחרי הסגר בחודש מארס, בפרק מיוחד, ובה השופטת לולה קרמייקל (סימון מיסיק) שפטה במשפט בעזרת אפליקציות וידיאו, כמו פייסטיים וזום. אחר כך, כאשר הסדרה חזרה לעונה חדשה, בסוף השנה, נראו כולם שם עם מסכות על הפנים, כמו בתצוגת אופנה מוזרה (ושונה מאוד מהמסכות של "סיפורה של שפחה", שגם קצת הקדימו את זמנן בתיאורי הדיסטופיה, שדימוייה הגיעו בצורות שונות ומפחידות במהדורות החדשות).

העולם מוכה, אז צוחקים

החלטה שהתקבלה בהפקות רבות של תוכניות טלוויזיה בשלב מוקדם, הייתה שאם "תוכן הצילום יעמוד בסתירה להנחיות הריחוק החברתי, יהיה על היוצרים לשנות את הסצנה או לוותר עליה כך שהבריאות של השחקנים תישמר".

לכן, זאת תקופה טובה לחיות באנימציה, כי שם ענייני ריחוק חברתי פחות קריטיים. "סאות פארק" הדגימו זאת היטב בפרק מיוחד על המגפה, שעלה בספטמבר ובו הילדים בסדרה חזרו ללימודים אחרי סגר. הפרק עסק גם בהפגנות שאפיינו את התקופה, וגם בענייני הטיפול הכושל במגפה, ובאי ההקפדה על עטיית מסכות.

פתרון אחר שמצאו כמה מהיוצרים לצילום סדרות חדשות היה לא במפתיע בזום, כאילו שזה חסר למישהו בעולם הנוכחי. ג'נג'י קוהן, היוצרת של "כתום זה השחור החדש", ומי שמבינה קצת בתחושת מחנק וכליאה, יצרה סדרה ששמה "ריחוק חברתי", על הסגרים והתקופה הזאת. היא לא חיכתה שיפתחו את ההפקות אלא צילמה את כולה בצורה וירטואלית. התסריטאים לא נפגשו זה עם זה, והבמאי חילק לשחקנים הוראות מרחוק.

התוצאה הייתה סדרה של פרקים קצרצרים העוסקים בהתמודדויות אישיות עם הקורונה מכל מיני זוויות – עבודה מהבית, זקנים שמרוחקים ממשפחותיהם, וגם התמודדות עם תסמיני המחלה עצמה. זמן קצר לפני כן עלה סרט לטלוויזיה אחר שצולם גם הוא במגבלות החדשות – "ימי קורונה", קראו לו והוא שודר ב־HBO (כאן ב־HOT, yes וסלקום tv). הסרט שכתב פול רודניק וביים ג'יי רואץ', הוא רצף מונולוגים המתייחסים לעידן הנוכחי. בשתי היצירות נעזרו בצוות שחקנים מרשים ביותר, של אנשים שיכולים לשאת על גבם את מעמסת התיאטרונטו הזאת (מבט מידלר דרך איסה ריי ודן לוי).

בסרט הטלוויזיה עסקו בכל מיני נושאים של 2020, כמו הנשיא ה־45 שארצות הברית (ברובה) שמחה להיפטר ממנו בחודש הקודם, תנועת "חיי שחורים חשובים", ובעיקר העולם בצל המגפה.

ב"ריחוק חברתי", בנטפליקס, היריעה התרחבה במקצת. היו כמה וכמה סיפורים, תמונות קצרות, בין המסכים – בני זוג החי בבית אחד, המזמינים אורח שלא ביחיד האימונולוגית שלהם; בני משפחה אחת מנסים לקיים לוויה בזום לאבי המשפחה שמת מקורונה; גבר שנגמל מאלכוהול מנסה לעשות פגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים בזום. המבע הטלוויזיוני של הסדרה היא דרך הטכנולוגיה הנוכחית – זום, אינסטגרם, פייסטיים, מצלמות במעגל סגור. מבט משועשע יותר היה בהפקה אחרת של נטפליקס, בשם "מוות ל־2020". סרט מוקומנטרי שסוקר את השנה המקוללת הזו, בדגש כמובן על הקורונה, עם סמואל ל. ג'קסון, יו גרנט, ליסה קודרו וכוכבים נוספים.

הפצת החיסון, כמו גם עזיבתו של טראמפ, מפיחות רוח חיים ותקווה בתעשייה ההוליוודית. אם כי בעת כתיבת שורות אלה, ממש בעיר -הסרטים והחטאים עצמה נולד עוד ואריינט מדבק ואולי מסוכן יותר של הנגיף. ועדיין, בהוליווד כמו בהוליווד, תמיד מאמינים בהאפי אנד.

–

• ימי כתום // ארבע שנות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית // מאת רותה קופפר
• מסך נגוע // מ"החותם השביעי" ועד "התפשטות", מסע קולנועי בעקבות סרטי מגפות // מאת רון פוגל
• כל היקום נגדנו // מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי