שני האירוויזיונים הראשונים שנערכו בישראל היו חדשניים בדורם. ב־79' הופיעו קטעי הקישור, האבטיפוס של סרטוני הגלויות המפורסמים. ב־99' התקיימה התחרות לראשונה ללא תזמורת חיה. ועדיין, שניהם היו שייכים לעידן התמים, לפני שהתחרות הפכה למפגן גרנדיוזי וססגוני (יש שיאמרו מעורר גיחוך).
אבל נדמה שאירוויזיון 2019, הראשון בתל אביב, הציב רף חדש. בחוד החנית הוצב עורך ובמאי טלוויזיה מוכשר, יובל כהן, שהסתער על המשימה עם סוללת אנשים מנוסים, מוכשרים, עם רעל בעיניים. כהן אמר שהוא רואה הזדמנות של פעם בדור להפגין את כוחה התרבותי של ישראל היפה. תנאי הפתיחה היו קשים מנשוא. הממשלה לא נתנה תקציב, אישורי העבודה בוששו להגיע, לוח הזמנים שובש, הקהל לא מיהר לחטוף את הכרטיסים. אבל כהן ושותפיו המשיכו בכל הכוח.
כהן קיבץ טאלנטים ישראלים בעלי ניחוח בינלאומי שהתייצבו מיד, מליאור סושרד ועד גל גדות, השתמש בתבונה במשתתפי התחרות הישראלים מהעבר כדי להראות שיש כאן מורשת וכבוד, יצר מחוות מרתקות מסוגים שונים. סרטוני הגלויות גרמו אפילו לרמת גן להיראות אטרקטיבית, והסרטון של הילדה החולמת נטע ברזילי ריגש במיוחד. בשנה שעברה פתחו הליסבונאים את שני חצאי הגמר והגמר באותו סרטון גנרי של נופי פורטוגל. כהן השקיע יותר. כל ערב נפתח אחרת. ופתיחת הגמר עם נטע הטייסת גרמה לתהות אם אשכרה הצליחו להכניס מטוס לביתן 2 באקספו.
לאחר האירוויזיון טס כהן לישיבת סיכום עם איגוד השידור האירופי, והיו לו הרבה סיבות להגיע לשם בגאווה גדולה. כמה ממומחי האירוויזיון הגדולים אמרו לי: רחמים על הולנד, שתצטרך לעמוד ברף הגבוה הזה. הטלוויזיה הישראלית גם ככה מספקת נחת ומעוררת הדים בעולם, אבל נבחרת אירוויזיון 2019, בהובלת כהן, הראתה לגלובוס כמה עוד יש לנו לתת.
