משנה: אם מצמידים את 2020-21 לאוזן, אפשר לשמוע את הגרגור הנחנק "תפסיקו". אני יודעת שהיו מי ששמעו את זה כבר בשנת 2000, אפילו קודם. אני בדרך, אני מבטיחה
מביך מאוד לומר, אבל על האמת הרי יש להתעקש – עד לפני כמה שבועות לא הפנמתי את משבר האקלים. זה היה עוד דבר, אתם מבינים? אתם הרי מבינים, אתם אני, אני אתם. חוץ ממך, אתה מדהים. משבר האקלים הוא ה"עוד דבר" נוסף שאין כוח אליו, לא באמת. הדבר האחרון ברשימת העשייה הבלתי נגמרת והלגמרי לא מתגמלת שהיא התבגרות.
משבר האקלים הוא הילד המגמגם שלאחותו הגדולה יש מחלה ממארת. נו מה עכשיו, בשביל מה זה טוב. כן, נגיע לטפל גם בזה מתישהו, אבל תנו שנייה להתמודד עם האסונות הקודמים. מה שכן, אסונות נוספים לא שואלים אותך מתי להגיע וכמה חמור תרצי את זה.
כמובן, עשיתי את הגינונים הקטנים הלא־מכאיבים – החזרתי קשיות פלסטיק במסעדות, אל מול גלגולי עיניים של מלצרים. אמרתי שאין צורך בשקית, בזקיפת סנטר אצילית לדעתי, והתחרטתי מיד כשסחבתי את המיטלטלין שלי בידיים כמו האיכרה שאני בעצם. היה אפילו רגע בקורונה של שיא ההזדככות שאליה הגעתי, כאשר ניסיתי לייצר קומפוסט משל עצמי ולטפח גדמי בצל ירוק ועגבניות מזרעים שחילצתי. כולם בפח, כמו שאר לקחי הקורונה המהירים והנמהרים שלא החזיקו.
וזה לא שלא היו התרעות; זה שהן הגיעו מרחוק, מהומהמות, קלושות. אגמי נפט בתוך אוקיינוסים, הוריקנים, צונאמים, אדמות נפערות, לווייתנים מתאבדים, שריפות שנמשכות שבועות. ובכל זאת, תמונות מאזורי אסון שלא מדברות עברית הן בסוף מה שהן – טלוויזיה. בידור מרושע. כלומר בידור במובן המבעית. רק כשזה קרוב זה שורף בעור, מכווץ את הריאות ומדפיק את הרקות. כשזה בהרי ירושלים, הבטן מתהפכת. ככה אני, ככה אנחנו, נדמה לי. חיות של הסמוך־למודע והקרוב־לקיים.
–
יסלח לי האל, מעולם לא הצלחתי לחבב את גרטה טונברי. זו לא היא, זו אני. אולי שתינו, מה זה משנה. זו האמת. זה לא שלא חשבתי שהיא צודקת. ברור שהיא צודקת וצדקה כל הזמן, זה שלא הצלחתי להתמסר לעטיפה של זה, הילדה עם האצבע בסכר. הילדה החמצמצה הקשה עם האצבע בסכר. וגם חשבתי שיש בזה פחות מהמלאכיות ויותר מהחשיבות העצמית של דור ה־Z.
זה כאמור לא יפה בכלל מצידי וקטן וקטנוני. וגם לא רלוונטי – אף אחד לא הבטיח שנביאים הם כיף, הם לרוב מנג'סים, והיסטורית־מיתולוגית הם שילמו על זה מחירים. כל אחד מגלם את עצמו, ואני כאן האיכרה המדושנת שלא רוצה שיזיזו אותה ממרתף הנקניקים, הריבות והשימורים שלה בזמן שבחוץ כבר יש שלג ורעב.
ופתאום זה ברור לגמרי – אני לא Woke. מה זה, מוערת? אני לא מוערת, לא באמת. אני יושנת. אני יושנת ולבי יושן. וזו למעשה בכלל לא שאלה של מוערות. אסור לקחת את כל זה אל ההתחטאות של הרפלקציה, אל ההתפנקות שקורית ממש עכשיו, בהכאה הפומבית החברתית הזו, אל נגד עיני האנשים שדומים לי, שקוראים מה שאני קוראת, שגרים ליד איפה שאני גרה. זה קל. וזה לא משאיר סימנים בבשר.
–
ועכשיו יש סימנים, יש לילות טרופי שינה, יש מחשבות על ההוגנות שבלהביא ילדים לעולם, על האחריות, על האובדן, על התמונה הכללית שבה הכל קשור להכל – החזירות שהפגנו, הבזבזנות, היהירות, העושק שעשקנו את החלשים וחסרי המזל, מעמידים פנים שזה בסדר, כי אנחנו כשלעצמנו דווקא הצבענו לליברלים. האופן הבלתי נסלח באמת שגנבנו מהדורות הבאים, ומילאנו על חשבונם את הכרסים והארונות עד להתפקע.
מקום שהזמנתי ממנו ירקות ופירות (כזו מקסימה האיכרה המדושנת שאני, קונה ישר מחקלאים) הציע למכירה פרחי סחלבים למאכל. מה אני, מלך הוואי? למה שאצטרך לאכול סחלבים? למה שמישהו יצטרך לאכול סחלבים, אולי כבר אנגב את הישבן באפרוחים חיים, איזו בזיזה משונה זו של האדמה. איך לא הגיוני כבר בעצם לזלול ביצי סלמון שלא יגדלו להיות דגים, איך תימהוני להטיס במטוסים מקוררים פירות יער שלא גדלים כאן, איך גרגרני לגדל בקר באופן ובכמות שאנחנו עושים. מתחתי את ההתעלמות עד שזה כמעט פקע.
ועוד על זה נוספות המחשבות – האם לעבור למדינה שמתחממת לאט יותר? האם להתרחק מגובה פני הים? לאן רצים אם האדמה זזה? רוצה שנעבור לקנדה? האם אטייל אי־פעם ביפן? ועל כל זה האבל, כי היה ונגמר. עוד לא הספקתי להצטרף ומכבים את האורות ומפזרים את המסיבה. הקורונה אולי תיגמר, כלומר תהפוך להיות כל מה שאנחנו יכולים לחיות איתו ולהמשיך להדחיק מה שצריך כדי להמשיך. אבל מה לגבי המסר המגולם בה? אפילו לא ככתב חידה או קוד, זה ממש הדבר עצמו. אם מצמידים את 2020-21 לאוזן, אפשר לשמוע את הגרגור הנחנק "תפסיקו". אני יודעת שהיו מי ששמעו את זה כבר בשנת 2000, אפילו קודם. אני בדרך, אני מבטיחה. אני מקשיבה.