fbpx

התנקשות הציוויליזציות // ההיסטוריה של הרציחות הפוליטיות // מאת אורן נהרי

מיוליוס קיסר ועד יצחק רבין: מסע היסטורי בעקבות הרציחות וניסיונות הרצח הפוליטיים.

0

קיסרים, מלכים, צארים, נשיאים וראשי ממשלה. ההיסטוריה גדושה ברציחות פוליטיות ובניסיונות לרציחות כאלה. כל מקרה בתורו שינה את המדינה שבה התרחש ואת מהלך ההיסטוריה עצמה. מי יותר ומי פחות? ואיך היו נראות – אולי – המציאויות החלופיות לו היו המקרים האלה נמנעים? מסע מדמם בזמן

נפתח בשאלה פשוטה. עד כמה רציחות פוליטיות אכן משנות את מהלך ההיסטוריה? עד כמה ניסיון לרצח כזה, שנכשל, משנה אותה? לעיתים לאין שיעור, וגם בתחומים שלכאורה לא קשורים ישירות לרצח או לזהות היורש.

ברוסיה, למשל.

אלכסנדר ניקולאייביץ' השני, הצאר הרוסי, נולד ב־1818, ועם מות אביו ניקולאי הראשון עלה לשלטון ב־1855. הביס את העות'מאנים במלחמת 1877-9, שחרר את בולגריה, ביטל את הסכם השלום המשפיל שנכפה על ארצו אחרי מלחמת קרים, ועשה טעות שתתברר רק אחרי שנים רבות, כשמכר את אלסקה לארה"ב.

עיקר חשיבותו בתואר שבו נכנס להיסטוריה – "הצאר המשחרר". הוא ביטל את הצמיתות (מעמד פיאודלי נמוך, כשל עבד לכל דבר) ב־1861, שנתיים לפני הצהרתו של אברהם לינקולן (שאליו גם נגיע, כמובן).

אבל כולם זעמו – האצולה שאיבדה נכסים בדמות האיכרים הצמיתים; האיכרים, שהיו לכאורה חופשיים אבל למעשה לא; הליברלים, הרדיקלים והאינטליגנציה, שחשבו שהצאר לא הלך רחוק מספיק. וכך קמה בשנות ה־70 של המאה ה־19 תנועה מהפכנית, 'נרודניה ווליה' (רצון העם). הם רצו דמוקרטיה מלאה. הדרך: טרור, קצת ברוח מייסדי האנרכיזם – באקונין וקרופוטקין, אף הם כמובן רוסים.

שורת ניסיונות לרצח הצאר נכשלו. עד 1 במרץ 1881. פצצות הוטלו לעבר מרכבתו המשוריינת. הצאר לא נפגע, אבל כשיצא החוצה לבדוק את מצב הפצועים הושלכה פצצה נוספת, איתה פגש את מותו. ראשי הארגון נעצרו והוצאו להורג, למעט אחת, גסיה גלפמן היהודייה, שהחוק אסר להוציאה להורג בשל היותה בהיריון. היא נשפטה למאסר עולם עם עבודות כפייה, ומתה זמן קצר אחרי הלידה.

במקום שבו נרצח הצאר, בסנט פטרבורג, עומדת היום קתדרלת הדם השפוך.

ועכשיו לתוצאות: התוצאה הצפויה הייתה כמובן שבנו של הצאר, אלכסנדר השלישי, תפס את מקומו. הוא ביטל מיד את הרפורמות המהוססות של אביו, ובהן סוג של חוקה וממשלה. הוא הציב שלושה עקרונות – לאומיות רוסית, כנסייה ואוטוקרטיות. כלומר, 'נרודניה ווליה' ביקשו לרצוח צאר כדי שהשלטון יהיה דמוקרטי יותר, וההפך המוחלט קרה כמובן.

הטרגדיה האמיתית גדולה בהרבה מחייו של צאר אחד או של כמה אידיאליסטים רצחניים. בסוף המאה ה־19 ותחילת ה־20, צמיחת התעשייה הרוסית הייתה מהירה יותר משל בריטניה, ארה"ב וגרמניה. בין 1850 ל־1905 גדלה רשת מסילות הברזל מ־1,370 קילומטרים ל־64 אלף. תעשיית הנפט השתוותה לזו האמריקאית. ייצור הפלדה עבר את צרפת. אמנם מרבית התושבים היו איכרים שרק כרבע מהם ידעו קרוא וכתוב, אבל הייתה צמיחה, היה מדע, הייתה תרבות מפוארת מספרות ועד מוזיקה; ואולי, אם הצאר היה נותר והרפורמה הייתה נוטעת שורשים, היה נמנע שלטון הטרור האדום והלבן, ורוסיה הייתה עולה על דרך המלך. 

כשלנין הושפע

נוסף על התוצאה הצפויה של עליית צאר שמרני ואוטוקרטי יותר, הייתה גם תוצאה בלתי צפויה: בעקבות הרצח והדיכוי, גם העיתונות האנטישמית בעידוד שר הפנים איגנטייב וגם אותה תנועת 'נרודניה ווליה' מאשימים ברצח את היהודים. "אויבי הצאר המשחרר". פחות מחודש לאחר הרצח מתחילים פוגרומים, בעיקר בדרום תחום המושב – קייב, חרסון, דניפרופטרובסק, אודסה; הם נקראים 'סופות בנגב', מהלך עוקף צנזורה: סופות – פרעות; בנגב – כי זה דרום המדינה. חודש אחר כך יבואו 'חוקי מאי' שהוציא איגנטייב ובהם עוד גזירות על היהודים. ואיש כמעט לא הגן עליהם – אפילו הסופר לב טולסטוי ההומניסט לא טרח לגנות. הפרעות יביאו באופן ישיר להגירה הגדולה של יהודים מתחום המושב. חוקי מאי אמרו שאסור ליהודים לעזוב את כפריהם, כך שהדרך היחידה הפתוחה בפניהם היא מערבה – והם הקשיבו. עד 1924 יעזבו 2.5 מיליון יהודים את רוסיה. אחוז אחד יגיע לארץ ישראל וייסד את הציונות המעשית; 90% יגיעו לארה"ב. חוק התוצאות הבלתי צפויות מכה שנית.

ויש תוצאות נוספות, שאיש לא יראה בזמן אמת: לאור הכישלון מבקשים הקושרים לעשות מקצה שיפורים ולרצוח את אלכסנדר השלישי. האוכראנה, המשטרה החשאית, חשפה את הפעולה. המנהיגים הוצאו להורג, ביניהם בן אצילים בשם אלכסנדר אוליאנוב. העניין ישפיע מאוד על אחיו הצעיר, ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שיצטרף למהפכנים ויחליף את שמו ללנין.

אחרי אלכסנדר השלישי יבוא ניקולאי השני. שני הצארים האחרונים יהיו חדלי אישים, חלשים, אוטוקרטים חסרי כישורים. ובזמנו של הצאר האחרון, ממש רגע לפני ההתמוטטות הסופית, יהיה עוד רצח פוליטי, מהידועים בהיסטוריה. האצילים יקשרו לרצוח נזיר בעל השפעה מיסטית על הצארינה, גרגורי יפימוביץ' רספוטין. הוא הוזמן לארוחה חגיגית בבית הנסיך יוסופוב, ובמהלכה הורעל, נורה, נדקר והושלך למימי נהר הנייבה הקפואים.

רספוטין ורציחתו היו למיתוס מרתק. שירים, ספרים, סרטים, מה לא. אבל כמה השפיע הרצח? כלום, המשטר הצארי היה נופל בשלב זה בכל מקרה. רספוטין היה זוכה אולי לעוד כמה שנים, אך מוצא להורג עם יתר בני משפחת הצאר.

ניסיון רצח לנין, ציור מאת מ"ג סוקולוב

אז שוכנעתם, אני מקווה, שלעיתים רציחות פוליטיות מטות את ההיסטוריה, אבל גם רצח פוליטי שנכשל יכול לעשות זאת. פשוט קשה יותר לראות זאת בזמן אמת. נישאר ברוסיה להמחשה נוספת.

האנרכיסטית הצעירה 'דורה', היא פאני קפלן, שנולדה בכלל בשם פייגה רוטבלט, ביקשה לרצוח בשם האידיאלים שנגוזו את לנין. אילו אידיאלים? מיד אחרי מהפכת אוקטובר היו בחירות שבהן קיבלו הקומוניסטים רק רבע מהקולות, לעומת 40% שקיבלו יריביהם, הסוציאל־רבולוציונרים, יורשי 'נרודניה ווליה'. ובכל זאת הבולשביקים, כמה מפתיע, תפסו את השלטון. כאן החלה העריצות, לנין בגד בעקרונות המהפכה, ודורה החליטה לעשות מעשה. הרי 11 שנים לפני רצח אלכסנדר השני נשא באקונין האנרכיסט את אחת הנבואות המדויקות בהיסטוריה, כשאמר: "קחו את המהפכן הקיצוני ביותר, הושיבו אותו על כס כל הרוסים והעניקו לו סמכויות דיקטטוריות. תוך שנה הוא יהיה גרוע מן הצאר".

ב־30 באוגוסט 1918 סיים לנין נאום בבית חרושת במוסקבה. בדרכו למכונית דורה קראה לו. לנין הסתובב והיא ירתה בו שלושה כדורים. שניים פגעו בכתף ובריאה. הוא שרד. ולתרחישים: אם לנין היה מת, אז לאון טרוצקי היה למנהיג ולא יוזף סטלין. ההערכה היא שהכדורים שספג לנין קיצרו את חייו. אם היה נותר בחיים עוד שנים (בהנחה שסטלין לא הרעיל אותו, אם בתיאוריות קונספירציה עסקינן) היה מצליח אולי לסלק את סטלין, שבו ראה סכנה איומה. כלומר, ייתכן שדורה גרמה לעליית סטלין ולשינוי ההיסטוריה העולמית, בכך שלא פגעה במדויק – אבל גם בכך שלא החטיאה לחלוטין. 

זכרו את החמישה בנובמבר

אנגליה נתפסת בעינינו כמדינת חוק שלווה. היום, אולי.

ל"ג בעומר האנגלי, במובן של חג מדורות, נערך ב־5 בנובמבר. מדורות, זיקוקים, שריפת בובת הרשע – במקרה הזה לא המן אלא גאי פוקס, האיש שמסכתו היא סמל האנרכיסטים היום – ואכילת תפוחי אדמה וממתקים שניצלו במדורות.

וכל זאת בגלל ניסיון חיסול – שנכשל – והפעם לא רק רצח המלך, אלא הצמרת כולה.

השנה היא 1605, המלך – ג'יימס הראשון, יורשה של אליזבת הראשונה על כס המלכות. אנגליה האנגליקנית כללה סך הכל שלושה מלכים – אבל יש קתולים רבים. אם יחוסלו האנגליקנים בצמרת, אולי הקתוליות תשתלט מחדש.

האצולה הקתולית, כנראה בידיעתו של האפיפיור ובעידודו, מתכננת חיסול המוני: מבריחים 36 חביות ובהן 2.5 טונות אבק שריפה למרתף שמתחת לארמון ווסטמינסטר, בניין הפרלמנט ובית הלורדים. הקושרים מתכוננים לתפיסת השלטון. במרתף נשאר המהנדס שלהם, גאי פוקס, עם שעון וגפרורים. הרעיון הוא להפעיל את המטען ביום פתיחת בית הלורדים, וכך לחסל את כולם – מהמלך ומטה, כל האצילים, וכמובן ראשי הכנסייה האנגליקנית. המזימה נחשפה – כי ידעו עליה יותר מדי אנשים. פוקס נעצר, נחקר במיטב שיטות התקופה, הודה, הלשין, וכולם נעצרו והוצאו להורג.

ב־2005 הכינו ב־BBC תוכנית מיוחדת לרגל יום השנה ה־400 לקשר גאי פוקס. בין השאר בדקו באמצעות הדמיה מה היה קורה אם חומר הנפץ היה מתפוצץ. התשובה היא שברדיוס של 100 מטרים כל אדם, כולל כמובן המלך, היו נהרגים במקום. אנגליה הייתה במקרה הטוב שוקעת למלחמת אזרחים הרסנית, אולי הייתה הופכת חזרה קתולית – בכל מקרה ההיסטוריה הייתה משתנה.

ואם אנחנו בשאלה מה היה קורה אילו ניסיון רצח פוליטי היה מצליח, יש דמות אחת ששוב ושוב חוזרים אליה. אדולף היטלר, כמובן.

בואו נניח שהרוזן פון שטאופנברג מאנשי קבוצת ולקירי, הקצינים השמרנים, היה מצליח בניסיון חיסול היטלר בפצצה ביולי 1944. האם היה משנה את מהלך ההיסטוריה? לתפיסתי, לא הרבה. ואולי, נורא ככל שיישמע, אף לרעה. גלו סבלנות רגע, לפני הפלצות.

הניסיון לרצוח את היטלר לא נעשה בידי ליברלים דמוקרטים, למרות מה שמנסים למכור לכם בסרטים. את הניסיון עשו קציני צבא אריסטוקרטים שהבינו שבשלב שבו הצבא הנאצי מתוח עד קצה גבול היכולת – הצבא האדום כבר נמצא בשערי ורשה ובודפשט, והאמריקאים והבריטים כבר נחתו בהצלחה בנורמנדי. בקיצור, הם הבינו שהמלחמה אבודה. הם קיוו שהיטלר יחוסל, אחריו נאמניו מהאס.אס, הקצונה הבכירה, ואז ארה"ב ובריטניה יצטרפו אליהם במלחמה נגד האויב המשותף, הבולשביקי. כדאי לזכור שרובם היו עם היטלר כל עוד הצליח, השתתפו בפשעי המלחמה או ידעו עליהם – ולא עשו כמעט דבר. מילת כבוד, אתם יודעים.

הם לא תפסו שהמלחמה הייתה נמשכת עד לכניעה ללא תנאי. זה היה התנאי בל יעבור, ולא משנה מי יעמוד בראש גרמניה. אם היו מצליחים לחסל את היטלר, אם היו תופסים את השלטון – אולי המדינה הייתה מתמוטטת מעט מוקדם יותר והיו נחסכים חיי אדם. אני לא מזלזל בכך, כמובן. אולי אולי היו נחסכים חיי יהודים בהונגריה. בעיקר היו נחסכים חיי חיילים נאצים. בשלב הזה כבר נהרגו כ־10,000 חיילים כאלה מדי יום.

אבל הטיעון שלי הוא אחר – חלק ניכר ממה שהעלה את הנאצים לשלטון היה מיתוס 'הסכין בגב': הצבא הגרמני לא באמת הובס במלחמת העולם הראשונה, הוא הרי נכנע כשהוא עדיין נמצא בצרפת, בלגיה ורוסיה; כלומר מישהו – היהודים, הליברלים, הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הספקולנטים – הבוגדים מבפנים – תקעו סכין בגב האומה. אם לא הם, גרמניה הייתה מנצחת. עכשיו נניח שהיטלר נרצח, גרמניה נכנעת. האם לא היינו רואים ושומעים רבים שהיו טוענים כי אם רק היטלר היה נשאר הפיהרר, הוא היה מוצא תחבולה. הוא היה מחזיק מעמד. היה שולף את הניצחון. הרי היה לו נשק סודי בדמות תוכנית הטילים המתקדמים. ואז היינו רואים אולי חזרה על תסריט רפובליקת ויימאר – רק חמור בהרבה.

רק החורבן המוחלט, מראה החייל הסובייטי על בניין הרייכסטאג, הביא להכרה המוחלטת של התבוסה. בלי אם, בלי אבל.

ובכל זאת יש "מה היה קורה אילו" ענק. לא קשר הגנרלים, אלא נגר מומחה ובונה שעונים אלמוני למחצה, קומוניסט בשם יוהאן גיאורג אלזר. הוא התנגד לנאצים אידיאולוגית, והאמין שמדיניותם תביא למלחמה הרסנית נוספת. לאחר הסכם מינכן החליט להתנקש בהיטלר לפני המלחמה ההרסנית שתבוא.

אבל כיצד יכול נגר להתקרב לפיהרר? הוא יכול. כי הוא יודע בוודאות היכן ומתי יהיה היטלר לפחות ביום אחד בשנה: 8 בנובמבר, יום השנה לפוטש הכושל במרתף הבירה. מדי שנה היטלר מגיע למקום לשאת נאום. אלזר אגר חומר נפץ, הגיע מדי ערב לאכול במרתף הבירה, הסתתר בחדר הניקוי עד הסגירה – ואז חפר גומה מאחורי דוכן הנואמים והטמין בה חומרי נפץ. מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר. חודשיים אחר כך היטלר מגיע לנאום כרגיל. וכאן מתערב הגורל: בשל ערפל כבד בוטלה הטיסה חזרה לברלין והנאום קוצר, בגלל לוח הזמנים של הרכבת. אתם יודעים, גרמניה, רכבות יוצאות בזמן. היטלר סיים את נאומו ב־21:08 ויצא מהאולם. הפצצה התפוצצה בזמן שנועד להיות שיא הנאום – 21:20. אלזר נלכד כשניסה לעבור לשווייץ. לו היה מצליח לרצוח את היטלר, אולי, באמת אולי, מאבק הצמרת היה משנה דברים. ושוב – אולי לרעה. האם אנו יכולים להיות בטוחים שמנהיג נאצי אחר לא היה פולש לברית המועצות? לא היה מכריז – בלא שהיה צריך – מלחמה על ארה"ב, ואז גרמניה הנאצית הייתה ממשיכה לשלוט באירופה?

מצד שני, אולי השואה לא הייתה מתרחשת, באמת שאין לנו מושג.

הבונקר של היטלר אחרי הפיצוץ

וילה בג'ונגל ודם רב ניגר בה

ואצלנו, בשכונה השלווה שלנו שבמזרח התיכון?

בזמן מצעד חגיגי במצרים לציון מלחמת אוקטובר (מלחמת יום הכיפורים) נרצח אנואר סאדאת.

בזמן אמת, היינו בטוחים שזה סופו של תהליך השלום בין ישראל ומצרים. הנה האחים המוסלמים חוזרים, ובכלל מי זה היורש הזה של סאדאת, איזה חוסני מובארכ. מי שהיה גנרל ומפקד חיל האוויר, האם לא יחזור לדרך המלחמה עם ישראל? לא. מובארכ שימר בשיניים ובציפורניים את הסכם השלום. לרצח סאדאת הייתה הרבה פחות השפעה משסברו בתחילה.

שלל רציחות פוליטיות התרחשו באזורנו, במהלך הפיכות ומהפכות. מפייסל בעיראק ועד קדאפי בלוב. אבל אלה רק נתנו גושפנקה לחילופי השלטון שכבר התבצעו הלכה למעשה.

וכמובן, היה הרצח הפוליטי שזעזע – ומזעזע – את מדינת ישראל עד עתה.

כל אחד מאיתנו זוכר היכן היה כששמע על רצח רבין. כמה זה שינה את ישראל? המון. כמה השפיע? לא יודע.

אם ניסיון הרצח היה נכשל ורבין היה מנצח בבחירות – היינו במדינת ישראל ובמזרח תיכון שונים לגמרי. על פי הסקרים והמגמות שהיו באותה תקופה, ולדעתי, רבין היה מנוצח על ידי נתניהו. נזכור, תקופת האוטובוסים המתפוצצים, אווירה קשה מאוד, מסר השלום לא עבר. הסכמי אוסלו היו שנויים במחלוקת. ואם נתניהו היה מנצח בבחירות, אולי ההיסטוריה הפוליטית לא הייתה שונה בהרבה. אבל אולי השמאל הישראלי לא היה קורס כפי שקרס. לעולם לא נדע.

רציחות רבין, סאדאת, חיסול קדאפי, הדהדו בעולם כולו. אבל שתיים אחרות, כמעט עלומות, אולי שינו הרבה יותר את מהלך ההיסטוריה, בעיקר את פני הסכסוך הישראלי־ערבי.

הפרולוג לראשונה מתרחש ביולי 1951, בעמאן נרצח ריאד א־סולח, ראש הממשלה הראשון של לבנון שאחרי קבלת העצמאות, בעל יוקרה והשפעה אדירות. ארבעה ימים אחר כך יירצח בפתח מסגד אל־אקצה עבדאללה מלך ירדן. נכדו חוסיין יינצל ממוות, כי הכדור שנועד לו פגע במדליה. רוצח עבדאללה היה מוסטפא שכרי, פלסטיני ממשפחת אל־חוסייני. המלך הגיע לירושלים כדי להיפגש עם ראובן שילוח מהמוסד ואליהו ששון איש משרד החוץ, שהיה בקשר הדוק עמו. יש טענות ששתי הרציחות היו קשורות, והן חיסלו שני אישים מתונים, בעלי יוקרה, השפעה ועמדה, שהיו מוכנים להגיע להסדר עם ישראל הצעירה, פתוחים לדיאלוג עמה, אולי היחידים שאכן יכלו להוציא לפועל מהלך כזה. הלגיטימציה לשלום מצד העולם הערבי חוסלה, פיזית, ולא תקום אלא לאחר יותר מרבע מאה עם סאדאת.

והיה מנהיג ערבי נוסף שהיה מוכן (או כך חשבנו) להגיע לשלום עמנו. בשיר ג'ומאייל, זוכרים?

14 בספטמבר 1982, מלחמת לבנון הראשונה, אנו ממליכים את נשיא לבנון הנוצרי. זהו בנו ויורשו של פייר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות, רוצח שחיסל את שני יריביו להנהגת הנוצרים טוני פרנג'יה ודני שמעון וטבח באנשיהם, אבל ידע צרפתית ונימוסים טובים. לא ניכנס כאן לכל סאגת מלחמת לבנון, אפילו לא לכך שבעקבות הרצח יצאו הפלנגות למסע הרצח במחנות הפליטים סברה ושתילה, שיעיב על הפוליטיקה הישראלית לשנים.

הוא נבחר באוגוסט 1982 לנשיא לבנון, על גב החיילים הישראלים. ב־1 בספטמבר נפגש עם בגין ושרון שאמרו לו – הנה העט, תחתום על הסכם שלום. הוא לא רצה, היה חייב לגיטימציה, רצה יחסים יותר מוצנעים. ב־14 בספטמבר נאם במטה הפלנגות בביירות, ונרצח באמצעות מטען נפץ שהטמין חביב טנוס שרתוני, סורי. אחיו אמין ירש אותו, ניסה להסתמך על כוחות אמריקאיים, אבל פיגועי תופת שבהם נרצחו 250 לוחמי המרינס בביירות, הביאו לנטישת ארה"ב. לוואקום נכנסה סוריה.

מצד אחד, בשיר ג'ומאייל היה סוחר סמים וגנגסטר, מצד שני היה כריזמטי. האם דברים היו שונים לו היה נותר בחיים? בהחלט. איך בדיוק? לך תדע. חזבאללה לא היה קם בדיוק כך, אולי תנועת אמל הייתה הכוח מאחורי הקלעים היום בלבנון, אולי המעורבות הסורית (והישראלית, בל נשכח) הייתה מתפתחת בכיוונים אחרים.

רצח סאדאת, 1981 // AFP via Getty Images IL

שח ברצח אחד

רציחות פוליטיות לא החלו כמובן רק ב־200 השנים האחרונות. הן תמיד היו. למשל הרצח הפוליטי שהתרחש לפני כמעט 2,100 שנים – אולי המפורסם מכולם.

ב־15 במרץ, 44 לפני הספירה, פסע השליט הכל יכול של העולם הרומי לטקס שבו יוכתר לדיקטטור לכל ימי חייו. יוליוס קיסר בן ה־56 הוא מצביא מזהיר, כובש גאליה – צרפת של היום. סופר מוכשר, אדם שטבע מטבעות לשון, רטוריקן בחסד, מאהבה של קליאופטרה, תככן פוליטי, האדם שיצר בריתות פוליטיות והפר אותן. חודש יולי נקרא על שמו, היו לו תארים בלי סוף ונראה היה שהוא הולך להכתיר עצמו למלך נוסח המזרח – שליט אבסולוטי. לכך הסנאט ורומא לא היו מוכנים. כשבא לסנאט נרצח בידי קבוצת סנאטורים שחששו לדמוקרטיה הרומית, בראשם גאיוס קסיוס ומרקוס ברוטוס. כשראה את ברוטוס מסופר שאמר "הגם אתה, בני", הביטוי ששייקספיר החליף ב"הגם אתה, ברוטוס?".

אז קיסר העריץ נרצח. והדמוקרטיה ניצחה? מה פתאום. בנו המאומץ אוקטביאנוס ניצל בחוכמה את ייחוסו לנרצח הדגול, ביצר את כוחו, ובתום מלחמת אזרחים היה לקיסר – שמו של יוליוס, שלא היה תואר עד אז. כך היה לקיסר הראשון, מוטט סופית את הרפובליקה והקים את האימפריה הרומית שבראשה ניצב – קיסר. הרצח אולי רק האיץ את תהליך נפילת הרפובליקה והפיכתה לקיסרות, לא עצר אותו, ודאי לא חיסל אותו. ולימים יהיו רציחות נוספות כדי לעצור עריצים, במידות שונות של הצלחה – למשל קליגולה המטורף.

ואם אנו בעולם העתיק – עשרה ממלכי ישראל ויהודה נרצחו, מספר לנו התנ"ך. והיו עוד רציחות פוליטיות: אבנר בן נר בידי יואב בן צרויה, שיירצח בעצמו בידי שלוחי שלמה – כזכור בן אחיינו. העם הנבחר לא היה שונה מעמים בלתי נבחרים בתככי חצר וברציחות.

רצח יוליוס קיסר, ציור מאת וינצ'נזו קאמוצ'יני

מלכים היו תמיד יעד נכסף למתנקשים. במפנה המאה ה־20 היה גל רציחות מלכים בהשראה אנרכיסטית. הן היו דרמטיות, ולא שינו הרבה. רצח אליזבת מבוואריה – סיסי המפורסמת והאהובה – ב־1898, רצח אומברטו הראשון מלך איטליה ב־1900, אלכסנדר הראשון מלך סרביה ב־1903, קרלוש מלך פורטוגל ב־1908, גיאורגיוס הראשון מיוון ב־1913. פה ושם הרציחות חוללו שינויים – אבל עידן המלכים התקרב לקיצו, לפחות באירופה. האנרכיסטים לא הפילו שלטונות ולא אימפריות. מלחמות העולם יעשו זאת.

הנשיאות חשובה מהנשיא

כמה ישנה חיסול מנהיג בדורנו? תלוי באדם, תלוי במדינה, תלוי בעוצמת שיטת הממשל.

האדם רב־העוצמה ביותר בעולם הוא נשיא ארה"ב. ארבעה כאלה נרצחו במהלך ההיסטוריה. כמה זה השפיע על המדינה, על העולם?

הראשון היה לינקולן. נשיא דגול, שנרצח בידי איש הדרום ג'ון ווילקס בות' אחרי שהשלים את מפעל חייו, שחרור העבדים השחורים והבסת הדרום במלחמת האזרחים. הרצח לא שינה הרבה. בעוצמת אישיותו ומנהיגותו, לינקולן אולי היה יכול למנוע כמה מהתופעות המכוערות של מי שכונו "נושאי השטיחים" – אנשים מהצפון שקיבלו משרות בדרום הכבוש כדי לבזוז אותו בשחיתות ועשו זאת; או למנוע את ההחלה מחדש של אפליית השחורים בדרום, למנוע את הקמת הקו קלוקס קלאן או לפחות להילחם בו ביעילות כבר מההתחלה. סגנו שבא אחריו, אנדרו ג'ונסון, עמד בפני ניסיון הדחה. זה שנבחר אחרי, יוליסס גרנט, היה גנרל גדול, פוליטיקאי קטן ונשיא גמדי. האפליה הנוראה בדרום והקיטוב מול הצפון התקבעו.

הנרצח הבא היה ג'יימס גרפילד, שכיהן חודשים ספורים. מתוך כהונתו בת 200 הימים, הוא גסס במחציתם לאחר ניסיון התנקשות בידי חבר מפלגתו ששאף למשרה רמה והיה מעורער בנפשו.

ההתנקשות הבאה הייתה לדעתי בעלת ההשפעה הגדולה ביותר. חיסולו של הנשיא וויליאם מקינלי. היא בעייתית במובן נוסף – היא מראה את היתרונות שיש לעיתים לטרור, במקרה הזה לרצח פוליטי. לא שהמתנקש התכוון אליהם, כמובן.

שלא תהיינה אי־הבנות – מקינלי נחשב לנשיא טוב. הוא הוביל את סיפוח הוואי, שלח את הכוחות למלחמת ארה"ב־ספרד שמקימה את האימפריה האמריקאית המוכרת לנו – עם קובה, הפיליפינים ועוד, שמר על יציבות מחירים ושגשוג.

חודשים ספורים אחרי בחירתו לכהונה שנייה נרצח מקינלי בידי ליאון צ'ולגוש, אנרכיסט ממוצא פולני. התוצאה? מקינלי אולי היה נשיא טוב, אבל מחליפו, סגנו טדי רוזוולט הבלתי צפוי, יהיה נשיא דגול. מהגדולים מכולם. הוא יכונן את האימפריה האמריקאית, יהיה האדם היחיד לזכות גם בעיטור הכבוד של הקונגרס (אות הגבורה הצבאי הגבוה ביותר) וגם בפרס נובל לשלום על תיווכו בין יפן לרוסיה. יקים את תעלת פנמה ויוודא שתישאר אמריקאית, יכונן במשפט אחד מזהיר דוקטרינה דיפלומטית מבריקה "דבר ברכּות ושא מקל גדול", יעביר חקיקה צרכנית מקיפה שתגן על הציבור, יקים את הפארקים והגנים הלאומיים, ימנה לראשונה יהודי לממשלה, יזמין לראשונה שחור לארוחת ערב רשמית בבית הלבן, יקדם את מעמד העיתונות, ובעיקר – יעביר את החקיקה שתשבור את הקרטלים של רוקפלר ומורגן. נשיא ענק.

הרצח הבא, כמובן, הוא זה בדאלאס, טקסס.

ג'ון פ. קנדי היה נבחר כמעט בוודאות לתקופת כהונה שנייה. האם הנשיא, שנכווה קשות בפלישה למפרץ החזירים, שהצטיין במשבר הטילים – ובעקבות שני האירועים התייחס בחשדנות לעצות של הממסד הצבאי – היה מצליח לא להידרדר למעורבות מלאה בווייטנאם? הוא שלח יועצים, נכון. אבל בזמן רציחתו היו כמה אלפים בודדים במדינה האסייתית. חמש שנים אחרי הרצח, קרוב ל־600 אלף חיילים אמריקאים התבוססו בה. האם היה משכך את הזעם השחור ששרף את ערי ארה"ב? אולי מונע כאן את מלחמת ששת הימים? הרבה שאלות, תשובות אין.

הזוג קנדי, דקות לפני ההתנקשות // צילום: וולט סיסקו

בין הודו לפקיסטן

ומהדמוקרטיה החזקה בעולם לדמוקרטיה הגדולה בעולם.

טרור פוליטי יכול לרצוח אדם שאין לו שום תפקיד רשמי. אזרח פרטי. והרצח עדיין יזעזע את העולם.

בזמן רציחתו היה מוהנדס קרמצ'נד גנדי אדם פרטי, ללא שום תפקיד ציבורי. הוא נודע כמהאטמה, "הרוח הגדולה" בסנסקריט, ותו לא. מנהיגי הודו היו תלמידיו וממשיכיו ג'ווהרלל נהרו ו־ואלאבאי פאטל. אבל האיש שלחם בבריטים בהצלחה בשיטת התנגדות לא אלימה, היה אחד האישים הידועים בעולם, מועמד ודאי לפרס נובל לשלום (שעקב רציחתו לא חולק ב־1948). הוא נרצח בידי לאומנים הודים, שזעמו על חלוקת תת־היבשת לשתי מדינות – הינדית בשם הודו ומוסלמית בשם פקיסטן. אגב, חלוקה שגנדי עצמו התנגד לה. הרוצחים הוצאו להורג כשהם מחזיקים את מפת הודו הבלתי מחולקת. מי שרוצה להשוות מוזמן, על דעתו בלבד. וכמובן, בהודו יירצחו עוד שני אישים הנקראים גנדי – ללא קשר משפחתי למהאטמה, אלא הבת והנכד של שותפו וממשיכו, ראש הממשלה הראשון נהרו.

אינדירה גנדי, ראש ממשלת הודו שנבחרה ארבע פעמים, הודחה בשלב מסוים על ידי בית המשפט, ושלטה באמצעות הכרזה על מצב חירום ובאמצעות צווי חירום. היא נרצחה בידי שומרי ראשה ב־1984, כשהיא בת 66. הסיבה לרצח: היא שלחה את הצבא להשתלט על מקדש הזהב, המקום המקודש לסיקים, אחרי שלאומנים סיקים כבשו אותו. כ־500 אזרחים וכ־100 חיילים נהרגו בהשתלטות, ועוד אלפי בני אדם בשבועות הבאים. מקדש הזהב באמריטסר נפגע קשה בקרבות. בעקבות כך ביקשו מקורביה להרחיק את שומרי ראשה הסיקים. הם הורחקו. אבל שניים, שהיו איתה שנים רבות, ביקשו ממנה אישית להמשיך לשרת אותה, ונענו. הם שרצחו אותה.

כמה רציחתה, ורצח בנה ראג'יב, ראש ממשלה שהפסיד בבחירות ונרצח בידי מחבלת מתאבדת טמילית בזמן קמפיין, שינו את ההיסטוריה? לא הרבה. משפחת גנדי ומפלגת הקונגרס כבר התקרבו לסוף הדרך. השחיתות אכלה בהם, הלאומיות ההינדית קרצה יותר. הסוציאליזם המאובן של אינדירה כבר לא התאים, הודו התרחקה והלכה מערכי מפלגת הקונגרס. הזמנים השתנו. עם או בלי הרצח, נרנדרה מודי – או מודי אחר – היה מביס את 'הקונגרס' בכל מקרה.

בהולנד השקטה והשלווה נרצחו שני פעילים פוליטיים, שניהם מהימין, יש שיגידו הקיצוני. פים פורטאון בשנת 2002, ותיאו ואן גוך, שנתיים אחר כך. פורטאון אולי היה מגיע לראשות הממשלה. אדם כריזמטי שהחל לרכוב על גל הטינה להגירה, בעיקר המוסלמית. ואן גוך נאבק גם הוא באסלאם המתפשט באירופה. פורטאון אולי היה מאחד את הימין הקיצוני האירופי עשור, לפחות, לפני עלייתו. לו היה נשאר בחיים, התהליכים בימין הקיצוני האירופי היו מואצים.

מי שעוד לחמה נגד האסלאם הקיצוני – במקום רחוק משם – הייתה בנזיר בהוטו בפקיסטן. היא נאבקה נגד אל־קאעידה, נגד הצבא הפקיסטני רב־העוצמה, וארגון הביון שבעצם הקים את הטליבאן. היא הייתה האישה הראשונה בראשות ממשלה במדינה מוסלמית. בגיל 53 חזרה למדינתה כדי להתמודד על ראשות הממשלה שוב. סיסמתה הייתה "אסלאם הוא דתנו, דמוקרטיה היא מדיניותנו, סוציאליזם הוא דרכנו הכלכלית, כל הכוח לעם". ב־27 בדצמבר 2007, במהלך מערכת הבחירות, קיימה עצרת ברוואלפינדי. בסיומה ירה בה מחבל בראש ובחזה, ואז פוצץ עצמו. עד היום המידע על שיתוף הפעולה של השלטון בחיסולה של בהוטו – אישה שאולי יכלה לעשות הבדל באזור הקשה הזה – מעורפל וחלקי מאוד.

מאירלנד ועד אל־קאעידה

רצח פוליטי שבוודאות שינה את המדינה שבה אירע, הוא כזה שעליו ניתן בהחלט לומר את הפתגם הידוע על המהפכה הטורפת את בניה. כזה היה הרצח של מייקל קולינס האירי, גיבור המחתרת והשלום. בזמן החתימה על הסכם השלום בין אירלנד לבריטניה, אמר הנציג הבריטי לורד בירקנהד שההסכם הזה יחסל את הקריירה הפוליטית שלו. קולינס אמר שאותו ההסכם יחסל פיזית.

קולינס היה ממנהיגי מרד חג הפסחא. שר האוצר בפועל, מנהיג ה־IRA – הצבא האירי הרפובליקני. בתום מלחמת האזרחים הקשה נגד הבריטים חתם על פשרה קשה לעיכול. אירלנד תקבל עצמאות אבל תישאר דומיניון, כלומר תהיה שבועת אמונים לכתר הבריטי, וששת המחוזות הצפוניים המיושבים הפרוטסטנטיים יוכלו לפרוש, להישאר בריטים (כפי שעשו מיד – והם, חבל אלסטר, בריטים עד היום). איימון דה ואלירה, שותפו ויריבו, מתח ביקורת על ההסכם, שפיצל את האירים. ב־1922, בגיל 32, נרצח קולינס, מנהיג המחתרת, במארב בידי קיצונים. אלה העריצו אותו כשהנהיג אותם – וראו בו בוגד מרגע שהחליט לעלות על דרך השלום.

מה היה קורה אילו? קולינס היה מארגן מדהים, מנהיג מוכשר ורב־קסם. הוא היה דוגמה ומופת למהפכנים בעולם כולו, החל בלנין וכלה בבחור צעיר בפלשתינה, יצחק יזרניצקי שמו, לימים שמיר, שבחר לכינויו המחתרתי את "מיכאל" על שם אותו מייקל. הוא הביס את הבריטים ואחר כך את המחתרת האירית שהתנגדה להסכם. הוא היה מגיע בוודאות להנהגת אירלנד, אולי היה יכול לאחד את המדינה, למנוע 70 שנה של שפיכות דמים.

ואולי הרצח הפוליטי המשפיע ביותר שעליו לא שמעתם היה, אם נהיה דרמטיים לרגע, יריית הפתיחה למלחמת העולם השלישית.

9 בספטמבר 2001, יומיים לפני פיגועי הענק. רצח פוליטי משנה עולם, וזו לא הגזמה – ואיש כמעט לא מכיר אותו. כמובן בגלל מה שיקרה 48 שעות אחר כך. האירועים קשורים זה לזה.

אל־קאעידה יודעים שהם עומדים להנחית מהלומה אדירה על ארה"ב, והם יודעים שתבוא תגובה. ויש אדם אחד, אחד בלבד, שמטריד אותם, מפחיד אותם, ושמו אחמד שאה מסעוד, המכונה "האריה מפנשיר".

מסעוד היה בנו של קולונל בצבא אפגניסטן המלכותי. מוסלמי סוני ממוצא טג'יקי. האמין בסופיזם, תיעב את האסלאם הרדיקלי הווהאבי והפונדמנטליזם של הטליבאן. בזמן הפלישה הסובייטית, בין 1979 ל־1989, ניהל נגדם לוחמת גרילה מדהימה, עד כדי הצעה להפסקת אש מצד הסובייטים. הוא הקים מינהל אזרחי טוב, מועצה מחוקקת שהגיעה לפיוס באזורו, לא דבר מובן מאליו באפגניסטן בשום תקופה בהיסטוריה שלה. לאחר נסיגת ברית המועצות, והתמוטטות הממשלה שבאה אחריה, מסעוד מבקש ממשלת אחדות, אבל מתחילה מלחמת הכל בכל. ב־1996 הטליבאן, המקבלים סיוע חיצוני עצום מפקיסטן, ערב הסעודית ועוד, כובשים את קאבול. מסעוד נסוג צפונה, מקים את הברית הצפונית, מחזיק מעמד ושולט על שליש משטח המדינה. הוא מקים תשתית למשטר דמוקרטי, ואין שום ראיה לכך שאי פעם עבר על חוקי המלחמה או ביצע פשעי מלחמה (באפגניסטן!). הטליבאן פוחדים ממנו. הם הציעו לו כמה פעמים תפקידים בכירים אם יצטרף אליהם – והוא סירב. אנשים הולכים אחריו, גם כאלה שבשליטת הטליבאן. באותו 9 בספטמבר, אחרי שהתריע שלפי המודיעין שבידיו מתוכננת התקפה גדולה על ארה"ב, הוא התראיין לשני עיתונאים בלגים ממוצא תוניסאי. כלומר, שני מחבלים מתאבדים תוניסאים שנשלחו על ידי אל־קאעידה. חומר הנפץ שהרג אותו היה טמון במצלמה שהביאו.

נניח שמסעוד לא היה נפגע בהתנקשות. מה אז? מגדלי התאומים עדיין היו קורסים, ארה"ב הייתה פולשת לאפגניסטן. אבל אז מי שהיה מנהיג את המדינה לא היה חדל האישים חאמיד כרזאי, אלא מסעוד. אמנם הוא לא פשטוני אבל הוא לוחם מיתולוגי, מוסלמי אדוק, מקובל גם כסמכות רוחנית, בעל זכויות ומוניטין, פטריוט נערץ. אולי, רק אולי, האריה מפנשיר היה יכול לשלוט במדינה, לקדם אותה – למנוע את עליית הטליבאן מחדש. אולי.

שחקן המשנה במלחמה הגדולה. סוף דבר

וכן, אי אפשר בלי הרצח שהחל את המשבר שהוביל ל"מלחמה הגדולה", זו שתהרוג מיליונים, תמוטט את בתי המלוכה העתיקים של רומנוב, הוהנצולרן, הבסבורג, עות'מאן.

יוני 1914, יורש העצר של האימפריה האוסטרו־הונגרית יוצא לביקור בסרייבו, שם ימתינו לו אנשי המחתרת הסרבית בעלת השם הכה רומנטי 'היד השחורה'. הוא ורעייתו נרצחו.

כמעט ארבעה עשורים קודם לכן, ב־1878, אמר קנצלר הברזל אוטו פון ביסמרק משפט נבואי: "אירופה היא חבית אבק שריפה. מנהיגיה הם שוטים המשחקים בגפרורים ליד החבית הזו… שטות קטנה וארורה בבלקנים תצית הכל". אבל מדוע בעצם רצח אציל גורם למלחמת עולם? הרי כפי שראינו, נרצחו מלכים, נשיאים, באותה העת ממש. מדוע הרצח הזה ישנה הכל?

כי היו בריתות אוטומטיות. בין רוסיה וצרפת מצד אחד, גרמניה והאימפריה ההבסבורגית מצד שני. כי גרמניה, במופת של טמטום, הודיעה לאוסטריה שגם אם היא תצא למלחמה – ולא רק תותקף – גרמניה תבוא לעזרתה. ומכיוון שלצרפת ולרוסיה יש הסכם הגנה, המשמעות של עימות בין אוסטריה לרוסיה, נגיד בבלקן (שם אוסטריה מתעבת את הסרבים ורוסיה מגבה אותם), תביא מלחמה לפחות בין ארבע המעצמות האלה.

וחשובה יותר תוכנית שליפן הגרמנית המפורסמת, התוכנית הצבאית למקרה מלחמה, שהייתה בנויה כולה על היתרון הגרמני בגיוס מהיר. בזמן משבר, כפי שאירע לאחר הרצח, כל מדינה החלה לגייס מילואים. אבל התוכנית – ואין תוכנית גיבוי, אין תוכנית חלופית – מחייבת שגרמניה תכה בצרפת כל עוד רוסיה מתארגנת, ואז תכה ברוסיה אחרי הכנעת צרפת. ועם הרצח החלו כל הגלגלים – של הבריתות, של הצבאות – לנוע.

רצח פרנץ פרדיננד לא היה הסיבה למלחמה. היו סיבות עומק. אבל הוא היה הטריגר.

היה אדם שניסה לעצור את האסון המתפתח. ז'אן ז'ורס. סוציאליסט, הומניסט, המגן הגדול ביותר של דרייפוס עם אמיל זולא. ערב פרוץ המלחמה מנסה ז'ורס לגייס את הסוציאליסטים האירופאים. על הפרק שביתה כללית של כל פועלי אירופה למנוע מלחמה. במחוות ידידות הוא מתחבק עם המנהיג הסוציאליסטי הגרמני הוגו הסה. ב־31 ביולי, כשגרמניה הגישה את האולטימטום לרוסיה שמשמעו מלחמה, ישב עם חברים בקפה דה קרואסון. מתנקש ימני ניגש אליו וירה בראשו, הוא מת במקום. מותו הסיר את המכשול האחרון, הלא גדול אמנם, בפני רכבת האירועים. הרוצח הועמד לדין רק אחרי המלחמה, הימין הצרפתי התגייס לזיכוי הגיבור, חבר המושבעים קבע שז'ורס הוצא להורג בהתפרצות של רגש פטריוטי, והרוצח זוכה. ז'ורס נקבר ביום פרוץ המלחמה שאותה ניסה למנוע.

אז אחרי כל הרשימה הזו של רצח מנהיגים, טובים יותר או פחות, או נוראים ממש, אלה שלא שינו דבר בחייהם אבל מותם החל שרשרת אירועים, אלה שאם היו נותרים בחיים אולי דברים היו טובים יותר, אולי הרבה פחות – האם יש שורה תחתונה, האם יש מסקנה? חוץ כמובן מהדיבר "לא תרצח", שגם עליו אנו טורחים לעבור בקביעות?

כן, לרציחות של מנהיגים, ממלכים מפעם ועד ראשי ממשלה ונשיאים בהיסטוריה המודרנית, יש משמעות. הן משנות מהלך אירועים. אבל לעולם איננו יודעים בזמן אמת איך בדיוק. חוק התוצאות הבלתי צפויות תקף תמיד. אם משק כנפי הפרפר יכול לגרום סופה בצד השני של העולם, כמאמר תורת הכאוס, רצח של ארכידוכס בסרייבו יכול להתחיל מלחמה עולמית, רצח של מנהיג רודף שלום יכול להביא להחרפת מלחמה, רצח נשיא דגול יכול לעצור רפורמות – או דווקא לזרז אותן.

ועוד דבר. פעמים רבות הרשעים מצליחים, והרוצח בשם אללה, או העם, או כל מטרה אחרת, מצליח להשיג את מטרתו ולרצוח את האדם שרצה. האם מצב העם משתפר, האם הצדק נעשה, האם אנו מתקרבים יותר לגן העדן – או כל אוטופיה אחרת בעקבות הרצח? ובכן, כמעט תמיד התשובה היא בפשטות – לא.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook