fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

התיישבות כפרית? לעשירים בלבד // הטור של גרשון הכהן

0

משבר הקורונה, עם תקופות הסגר הארוכות, עורר בתושבי ערים בארץ ובעולם כמיהה מחודשת למגורים במרחב הכפרי. ההסתגרות הממושכת, בפרט עבור משפחות עם ילדים, נראתה לגמרי אחרת לתושבי היישובים הקהילתיים, הקיבוצים והמושבים. אולם לנוכח מגמות התכנון והבנייה בישראל בעשורים האחרונים, אנשי העיר שיבקשו לעבור למגזר הכפרי יגלו עד כמה האפשרות לכך כמעט ואינה קיימת. מדיניות ממשלתית עקבית חוסמת זה שנים את היקף הבנייה במגזר הכפרי היהודי. מדיניות שגובשה בידי הדרג המקצועי ברשות התכנון במשרד הפנים, ועליה משפיעה מדיניות אחרת, זו של שיווק הקרקע בידי רשות מקרקעי ישראל.

בקבלת תוכנית המתאר הארצית תמ"א 35, הוצבה מכסה תכנונית סופית לכמות יחידות מגורים ביישובים הכפריים היהודיים, ואין דרך נוהלית לפרוץ אותה. בתוכנית מתאר ייחודית לכל אחד מיישובים אלה, הוגבלה הבנייה למכסת יעד שבין 300–500 יחידות. טמון כאן הבדל מהותי בין המגזר הכפרי היהודי למגזר הערבי, הבדואי והדרוזי. זכותו הטבעית של בן הכפר במגזר הלא יהודי להמשיך לחיות עם משפחתו בכפר הולדתו – מובנת מאליה למופקדים על התכנון הארצי. בצורכי בן הכפר היהודי, לעומת זאת, אין כל הכרה. ביישובים יהודיים דוגמת יודפת, שהגיעו לסף המכסה התכנונית, אין לזוגות צעירים סיכוי למצוא מקום. במגמה השלטת, אין יכולת לפתח מרקם אוכלוסייה רב־דורי. גני ילדים נסגרים. היישובים הופכים בהדרגה לבתי אבות.

במגבלות אלה, בתוספת דרישת התכנון הארצי להימנע מהקמת יישובים חדשים, נוצר פער גדל בין ההיצע לביקוש, תהליך שמתבטא במחירים ההולכים ומאמירים במרחב הכפרי היהודי.

למערכת החסמים הנוהליים מצטרפת מדיניות שיווק הקרקע שמובילה רשות מקרקעי ישראל. השיווק פתוח לתחרות שוק חופשי במכרז למרבה במחיר. להתנהלות בהתאם להיגיון כלכלי ישנה הצדקה מלאה בערים הגדולות וביישובים במרכז הארץ. אולם העתקת מדיניות זו גם למרחב הכפרי בגליל ובנגב הטילה מחסום נוסף להתפתחות ההתיישבות היהודית במרחבי הפריפריה. איזה סיכוי יש לזוג צעיר ממוצע לעבור לגליל, כאשר במחירי המכרזים, יחד עם תשלום הוצאות הפיתוח, מחיר מגרש לבנייה עצמית במצפה לבון בגליל העליון, לדוגמה, מגיע לכמעט מיליון שקל?

בכל יישובי המועצה האזורית עמק יזרעאל, גידול האוכלוסייה בשנה האחרונה הסתכם בלא יותר מ־1.25%. הקפאת בנייה כמעט מלאה. הכל בגלל מדיניות הקצאת הקרקע לבנייה וקביעת מחירה. בבית לחם הגלילית, לדוגמה, מציעים מגרשים לבני היישוב: רבע דונם במחיר התחלתי של מיליון שקל. כדאי להכיר שבמרחק חמש דקות נסיעה משם, בכפרים הבדואיים בית זרזיר, כעביה, מוצעים על ידי רמ"י מגרשים גדולים יותר בפחות מעשירית המחיר.

זה המצב גם בנגב. בעומר, לדוגמה, בסמוך לבאר שבע, מגרש לבנייה עצמית במכרז רמ"י נמכר במחירים שבין 2–3 מיליון שקל. חמש דקות משם בתל שבע, המגרש נמכר לבדואים על ידי אותה רשות ב־30 אלף שקל. הערכת השמאות של רמ"י במחיר המינימום למכרז נקבעת כמובן גם מהמחיר הסופי שבו נמכרו המגרשים במכרזים קודמים. ראש מועצת עמק הירדן ציטט את מה שאמר לו פקיד בכיר ברמ"י, במו"מ על עתידו של קיבוץ האון: "התפקיד שלי הוא לא לבנות יישובים ולא להגשים את מטרת ההתיישבות. התפקיד שלי הוא למכור את קרקעות המדינה לכל המרבה במחיר". הפקיד הוא ינקי קוינט, שלמרות התנגדות ראשי תנועות ההתיישבות, מונה בימים האחרונים בתמיכת שר השיכון יעקב ליצמן למנכ"ל רמ"י.

כתוצאה ממדיניות מוסדות המדינה, נחסמה התפתחות המרחב הכפרי היהודי בגליל ובנגב, והאוכלוסייה היהודית הצעירה נאלצת להצטופף בערים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook