fbpx

מה הפך את הר הבית לנפיץ כל כך | מסע היסטורי

0

האדם בא לעולם ואחר כך הוא מת. האבן, לעומת זאת, נשארת. האדם מחפש משמעות ולא מוצא. אז הוא ממציא משמעות וקושר אותה לאבן. עכשיו, כשיש לה משמעות, האבן היא כבר לא רק אבן. היא רכוש. ועל רכוש אפשר לריב ולהילחם. לשפוך דם. וכשמספיק דם נשפך, הרכוש כבר הופך לרעיון. לחלום. לסיפור. האבן היא סיפור:

הם עמדו מעל פסגת הר הצופים והשקיפו על ירושלים. כמו בשיר. המראה היה מרהיב. כיפות המסגדים והכנסיות נצצו בשמש האביבית. הוד קדומים. השר, שלא כדרכו, היה נרגש מאוד. "איזה נוף אלוקי", הוא אמר, "בשביל היום הזה – 6 ביוני 1967 – כדאי היה!". האלוף עמד לידו. זה היה היום השני למלחמה והאלוף ביקש מהשר שייתן לו פקודה להיכנס לעיר העתיקה. "בשום אופן לא!", פסק השר, "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?".

*****

כזה היה משה דיין. פרקטי. על אף חיבתו הנושקת לפלילית לארכיאולוגיה, ולמרות התשוקה היהודית בת אלפי השנים לחזור למקומות הקדושים, שר הביטחון היה בסופו של דבר אדם פרקטי. ממשיך דרכם של ראשי הציונות המדינית. הרצל הציע את בִּנאוּם העיר העתיקה של ירושלים, ואת בית המקדש חשב להקים בכלל על הכרמל. חיים ויצמן לא היה מקבל את העיר העתיקה "אפילו נתנו לי אותה במתנה". אבל ב־1967 ויצמן והרצל כבר לא איתנו, ואילו הכרמל תפוס על ידי הבהאים. לצה"ל נזדמנה הזדמנות היסטורית, והשרים מנחם בגין ויגאל אלון דוחקים בראש הממשלה לוי אשכול לנצל אותה. אפילו בן־גוריון הפנסיונר, שהזהיר והתריע מפני האסון שתמיט המלחמה הזו, אומר עכשיו לכל מי שמוכן לשמוע: "אין להחמיץ השעה". זו גם התחושה בקרב רוב שרי הממשלה שמתכנסים לדיון בעניין ומחליטים לכבוש את העיר העתיקה. שר הביטחון דיין, אגב, נעדר מהישיבה המכרעת הזו. זלמן ארן משמיע דעת מיעוט ושואל: אם כובשים את העיר העתיקה, מתי מחזירים אותה ולמי?

למחרת היום – היסטוריה. סע בן צור סע, הר הבית בידינו, ירושלים של זהב, שופר מיילל, צנחנים דומעים בכותל. איך כתב לימים נתן אלתרמן? "העם בגילופין". קצין אחד מטפס על צדו המזרחי של הכותל המערבי ומניף את דגל ישראל ברחבת הר הבית. חייל אחר מגדיל לעשות ומניף את הדגל גם מעל כיפת הסלע. אינסטינקט. אלוף הפיקוד עוזי נרקיס, שיום קודם עמד והשקיף עם דיין על כל הוותיקן הזה, עומד עכשיו ברחבת ההר ונפעם. בזיכרונותיו טען נרקיס ששלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, הציע לו אז ברגעים ההם לפוצץ את כיפת הסלע. כשבידו האחת ספר תורה וביד השנייה שופר, הסביר גורן לנרקיס שרק בחסות המלחמה נוכל לעשות זאת. "מחר יהיה מאוחר מדי", דחק הרב באלוף, "אתה תיכנס להיסטוריה בזכות המעשה הזה". לפי גרסת נרקיס, הוא שלל את הרעיון מכל וכל. כשהרב המשיך והתעקש, איים האלוף להשליכו לכלא.

בצהריים מגיע דיין להר הבית. הוא מסייר במסגד אל־אקצא ובכיפת הסלע ומתפעל מאוד. הוא לא שם לב לדגל הכחול־לבן שמתנפנף מעל הכיפה. הפרקליט הצבאי הראשי מאיר שמגר מפנה את תשומת לבו. דיין פוקד מיד להוריד את הדגל, ובמקביל מפנה את פלוגת הצנחנים שהתמקמה כבר על ההר. הוא ממהר להודיע: "לא באנו לכבוש קודשי אחרים או להצר זכויותיהם הדתיות, אלא להבטיח את שלמות העיר ולחיות בה עם האחרים באחווה". זהו. ככה פשוט. בלי תכניות ובלי ועדות, בלי ויכוחים ובלי המלצות – כך הסתיימה לה הריבונות הישראלית המלאה על הר הבית עוד לפני שהחלה. את הפרטים המלאים של הסטטוס קוו החדש ימסור דיין אחרי המלחמה, בישיבה מיוחדת עם אנשי הווקף המוסלמי בתוך מסגד אל־אקצא. אבל ההחלטה העקרונית נפלה שם, ביום הכיבוש. ממש כמו ההצעה של הרב גורן לפוצץ את כיפת הסלע, זה היה פשוט אינסטינקט.

רב הפיתוי להעמיס על השעות הקריטיות ההן את הוויכוח הישראלי כולו. מצד אחד דיין ונרקיס, ילידי הארץ, חילונים גמורים, חובשי קסדה ואוחזי נשק, תלמידי יצחק שדה ובן־גוריון. מצד שני, הרב גורן (גורונצ'יק), יליד פולין, חובש כובע ואוחז שופר, תלמידו של הרב קוק. אצלו טראומת הגלות עדיין בוערת. אצלם זה כבר סיפור אחר. הוא מתעקש על יהדותה של המדינה בזמן שהם עוסקים במדיניותם של היהודים. אבל נראה שהקונפליקט האמיתי הוא עמוק יותר והדהודיו נשמעים היטב גם בשנת 2015: האם אנחנו חיים על הרצף ההיסטורי או שאנחנו חיים את הרצף ההיסטורי? האם אנחנו מתכתבים עם ההיסטוריה או שאנחנו משועבדים לה? האם פנינו אל הנצח או אל העכשיו? האם אנחנו מחפשים גאולה ומשיח ותיקון עולם או שאנחנו מתרכזים בחיים עצמם? ואם כבר החיים עצמם, מה הם שווים ללא חלומות? ואולי זו בעצם השאלה שהתחדדה כאן מאוד בשנה האחרונה, שנה שהסתיימה בהנחיה משונה של ראש הממשלה למשטרה למנוע משרים וחברי כנסת לעשות את מה שמותר לכל אחד מהבוחרים שלהם, יהודים כערבים – להיכנס להר הבית. או: מה קורה לחלום עתיק כשהוא יוצא מתחומי החלום ומאיים להפוך למציאות ממשית?

.

רבנות במקום ריבונות

"אבן השתייה" היא סוג של בבושקה: בלבה של ישראל נמצאת ירושלים. ובלבה של ירושלים נמצאת העיר העתיקה. ובלב העיר העתיקה נישא הר הבית, ובלב ההר עומדת כיפת הסלע. ומתחת לכיפה מונחת לה האבן. לכאורה סתם סלע גיר גדול ואפרפר שבמרכזו גומחה, אבל מבחינתם של מיליוני בני אדם זו האבן ש"ממנה הושתת העולם".

הסדר ההיסטורי הפוך כמובן. לפני 4,000 שנה לערך לא הייתה שם כיפה ולא הייתה עיר. היה כפר יבוסי לא גדול ששמו רושלם, ועל הסלע המדובר הוקרבו קורבנות, ככל הנראה קורבנות אדם כנהוג באזור באותה תקופה. חלפו 1,000 שנים ומלך העברים, דוד, כבש את הכפר שהיה בינתיים לעיירה, והפך אותה לבירת ממלכתו – ירושלים. לפי הכתוב, את האבן הקפיד לקנות בכסף: בנו, שלמה המלך, הקים מעליה את בית המקדש הראשון, ובמשך 400 השנים הבאות הוקרבו שם המוני הולכים על ארבע.

אחר כך הוחרב בית המקדש והעם יצא לגלות בבל, חזר משם בחלקו, ובית המקדש הוקם מחדש. אלא שבית מקדש אינו אולם אוסישקין שאפשר להחריב ואחר כך להקים אותו, חדש ומפואר, במקום אחר ולהמשיך לשחק בו את אותו המשחק. המקום היה אותו מקום אבל המשחק, בינתיים, השתנה מאוד. התפילה החלה תופסת את מקומה של הקרבת הקורבנות, וזה לא קרה רק בירושלים. ביוון צצו הפילוסופים, "אוהבי החוכמה". בהודו הלך ונחלש כוחם של הברהמינים, כוהני הדת, ואילו הבודהיזם הלך והתפשט. ייתכן שזה היה שינוי תודעתי, מעבר מהגשמי אל הרוחני, ואולי היו אלה מאבקים חברתיים־כלכליים נגד דיכוי וסדרים ישנים. כך או כך בירושלים עדיין הקריבו קורבנות, אבל כוחם של הכוהנים הלך ונחלש ואילו כוחם של הדיינים הלך ועלה. כך תיאר זאת הסופר אסף ענברי ב'הארץ' (ספטמבר 2000): "כשטיטוס עלה על הר הבית לא היה שם מקדש להחריב. היה שם בניין שקראו לו 'מקדש' ששימש לדברים אחרים. ביהודים פגע טיטוס פגיעה נוראה. ליהדות הוא עשה טובה גדולה. הוא שחרר אותה מן המקדש".

עוד לפני שהוחרב בית המקדש השני, בזמן המצור על ירושלים, ניהל רבן יוחנן בן זכאי מו"מ חשאי עם הרומאים. הוא ביקש להקים ביבנה מרכז דתי כתחליף לירושלים, והרומאים הסכימו. הוא הקים שם את בית המדרש "כרם יבנה", המקום שבו נולדה עריכת התורה שבעל פה, שכונסה אחר כך לשישה סדרי משנה. כך נולדה דת ההלכה היהודית. רבנות במקום ריבונות, אם תרצו. או כפי שאמרו חז"ל: "גדול תלמוד תורה מבניין בית המקדש".

.

המזבלה העירונית

בר־כוכבא עוד הצליח לחדש את הפולחן למשך שלוש שנים, עד שהרומאים כבשו שוב את ירושלים והפכו אותה לאיליה קפיטולינה. בשלב הזה הרומאים עוד היו פגאנים, ולכן ניסו למחוק מירושלים הן את הסיפור היהודי והן את הסיפור הנוצרי. הקיסר אדריאנוס בנה בהר הבית מקדש לכבוד יופיטר, ובמקום המשוער של קבר ישו הקים מקדש לוונוס (אפרודיטי). במשך כ־200 שנים התקיים במקום פולחן פגאני, עד שהרומאים אימצו לעצמם את הדת הנוצרית. או אז החריבו את המקדשים הפגאניים והזניחו במכוון את הר הבית כדי שהיהודים לא ירימו את ראשם. הם הפכו את ההר למזבלה העירונית של ירושלים ובחרו עבור אלוהים אבן אחרת – הקבר של ישו, מרחק 500 מטרים מהר הבית. מעל לקבר הקימו הנוצרים כנסייה ובראשה כיפה גדולה.

הכיפה הזו מצאה חן בעיני הערבים, שכבשו את ירושלים בתורם בשנת 638. הח'ליף עומר אבן אלח'טאב שמע על קיומה של האבן הקדושה ליהודים אך לא ידע היכן היא נמצאת בדיוק. הוא חשב שאם האבן היא לב העולם היהודי, וירושלים היא לב העולם הנוצרי – מוטב לערבים לנכס לעצמם את האבן וכך להשתלט על העולם כולו. היה זה דווקא יהודי מומר שהראה לח'ליף את המזבלה העירונית וסיפר לו שתחת הזבל נחה לה האבן שעליה אברהם אבינו נערך לעקוד את בנו יצחק (או את ישמעאל, לשיטתם). לפי המסורת עומר פינה את הזבל במו ידיו. הח'ליף שבא אחריו הקים מעל האבן מבנה מתומן ומעליו כיפה. כיפת הסלע.

זו הייתה תשובה ניצחת ליהדות (ההר) ולנצרות (הכיפה), אבל לא פחות חשוב מכך, זה היה מאבק פנים־מוסלמי. בדומה להקפות של הכעבה, האבן הקדושה למוסלמים במכה, החלו במנהג ההקפות, "טואף", גם סביב האבן של כיפת הסלע. אבל הייתה בעיה. בכל הקוראן כולו לא הוזכרה ירושלים. כך נולד הסיפור הבא: לילה אחד הגיע המלאך גבריאל עם הסוסה אלבוראק לביתו של מוחמד במכה. אלבוראק אמנם הייתה סוסה אבל היו לה פני אישה, זנב טווס וזוג כנפיים. היא לקחה את מוחמד ונחתה על הר הבית. מוחמד קשר אותה לחומה (הכותל) והלך אל האבן הקדושה, שמיד העלתה אותו השמימה לפגישה חשובה עם אלוהים. מוחמד, כמו מוחמד, חזר ארצה ללא פגע. החור העתיק באבן הקדושה הפך עכשיו לטביעת רגלו. בדרום הר הבית הוקם לכבודו מסגד בשם אל־אקצא. פירושו "הקיצון", מתוך הפסוק שדווקא כן הופיע בקוראן: "השבח לאלוהים שהסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (הקיצון)".

חד גדיא חד גדיא, בתחילת האלף השני התעוררו באירופה הנוצרים ויצאו למסע צלב. עכשיו כבר קראו להם צלבנים ופתאום ההר חזר להיות אטרקטיבי עבורם. ב־1099 הם כבשו את ירושלים מידי המוסלמים, טבחו בכל מי שפגשו בדרך ושרפו כל מסגד ובית כנסת. הם בחרו לא להרוס את המבנה המרשים של כיפת הסלע אלא פשוט קבעו בראשו צלב ענקי וקראו לו "טמפלום דומיני" – מקדש האדון.

חשיבותה של האבן רק גברה. עכשיו התברר שהיא לא רק האבן של עקידת יצחק ובית המקדש היהודי, אלא גם האבן שעליה הניח יעקב את הראש בבית אל, האבן שממנה אכלו בני ישראל את המן שירד עליהם מהשמים, והאבן שעליה הונח מטה אהרון. והחור ההוא שהיה טביעת הרגל של מוחמד? הוא הפך עכשיו לטביעת הרגל של ישו כמובן, בזמן שעמד וגירש את הרוכלים היהודים מהמקדש (לפי מתי). כל כך קדושה הייתה האבן, עד שכמרים מכל רחבי אירופה חתכו ממנה חתיכות קטנות והציבו אותן במזבחים המרכזיים של הכנסיות בארצותיהם הרחוקות. המנהג הזה היה עלול לסיים את סיפורנו כבר כאן, אבל הצלבנים התעשתו וכיסו את האבן בשיש כדי שלא תיבזז עד כלות.

הצלבנים השקיעו 20 שנה והון עתק בשיפוץ ושיקום המקדש שלהם. הם הקימו את מסדר שומרי ההיכל, "הטמפלרים", אבל זה לא עזר. פחות מ־100 שנים אחר כך בא צלאח א־דין והחזיר את ההר לידי המוסלמים. הצלב הענקי הוסר מראש הכיפה ונותץ לרסיסים. במקומו הוצב חצי הסהר. האיובים עוד יפסידו לממלוכים שבתורם יפנו את הדרך לעות'מאנים, אבל השליטה בהר הבית תישאר בידי האסלאם עד לתחילת המאה ה־20.

תחיית הפירומנים

בקיץ 1927 זעזעה רעידת אדמה חזקה את ארץ ישראל וסביבותיה. 250 בני אדם נהרגו. בספרו 'זיכרונות לא קדושים מן הארץ הקדושה' כתב השופט הבריטי הוראס סמואל כי חבל שבמקום לגרום למותם של כל כך הרבה אנשים חפים מפשע, לא מחק רעש האדמה את כל המקומות הקדושים בירושלים. השופט סמואל לא היה היהודי הראשון שייחל לכך. בוודאי שלא האחרון.

היוזמה היהודית הראשונה לפיצוץ המסגדים שעל הר הבית באה ככל הידוע משורות הלח"י, בזמן מלחמת השחרור. מפקד המחתרת בירושלים, יהושע זטלר ('מאיר'), הגה ותכנן את הפעולה, כנראה ללא ידיעתם של מפקדיו בארגון. הפיצוץ היה אמור להתבצע בחסות הפריצה של הלח"י והאצ"ל לתוך העיר העתיקה של ירושלים. 20 תרמילים כבר הועמסו בפחיות של חומר נפץ שיועד לכיפת הסלע ולמסגד אל־אקצא. "לכם מצפות אלפיים שנות גלות", אמר זטלר לחייליו ב־16 ביולי 1948, "ללילה הזה הן מצפות. בלילה הזה אנו עולים לשחרר את עיר דוד". בסופו של דבר המבצע לא יצא לפועל, מהסיבה הפשוטה שאצ"ל ולח"י בכלל לא הצליחו לחדור לעיר העתיקה.

הניסיון הממשי הראשון לפגוע במסגדים בתקופת הריבונות הישראלית על ההר בא דווקא מידיו של מאמין נוצרי. קראו לו מייקל דניס רוהאן. אדם מעורער בנפשו מאוסטרליה. רוהאן השתייך ל'כנסיית האל', קבוצה פרוטסטנטית קיצונית שפירשה את נבואות התנ"ך באופן מילולי. הוא האמין באמת ובתמים שכדי שישו יגאל את העולם, על עם ישראל לקום מחדש ולהקים את בית המקדש. רוהאן האמין שהוא המלך ושאלוהים בחר בו להיות זה שיהרוס את המסגד ויבנה את המקדש. בבוקר חם של אוגוסט 1969 נכנס המלך המשוגע למסגד אל־אקצא כתייר, ניגש למדרגות בימת המטיף של המסגד (המנבר), טבל את הצעיף שלו בנפט, פרש אותו למרגלות הבימה והצית. האש התפשטה במהרה וגרמה נזק כבד למסגד. בספרו 'הר המריבה' כותב נדב שרגאי כי בחלוף כמה שעות, אחרי שהכבאים השתלטו על השריפה, הגיעו למסגד ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון דיין. "נו, משה, מה עושים?", שאלה גולדה, ודיין השיב: "צריכים להביע צער", תוך שהוא מסמן עם ידו 'מתון־מתון'.

הממשלה כמובן הביעה צער, אבל זה כבר לא עזר. מסע ההסתה נגד ישראל בעולם המוסלמי היה בעיצומו. מלך סעודיה פייסל קרא לכל המוסלמים להתגייס לג'יהאד נגד ישראל. נשיא מצרים, נאצר, קרא למלחמת טיהור. מנהיג פת"ח ערפאת כינס את מנהיגי ארגוני הטרור הפלסטיניים. ההצתה של רוהאן, שהייתה ללא ספק מעשה של אדם יחיד, "הוכיחה" לעולם הערבי שהחשש לשלום המסגדים תחת שלטון ישראל היה מוצדק. שהאגדה על כוונת היהודים להרוס את המסגדים ולהקים במקומם את בית המקדש השלישי, אגדה שטיפח עוד בשנות ה־20 המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, הייתה נכונה. מעתה ואילך, כל חפירה ארכיאולוגית, כל שינוי קטנטן בסידורי הביטחון על ההר, כל ביקור של פוליטיקאי ישראלי, יזין את תיאוריות הקונספירציה האנטי־ישראליות. וכמו בהרבה מקרים אחרים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, הנבואות עתידות להגשים את עצמן. או לפחות לנסות.

קושרי הקשר

בזיכרון ההיסטורי הישראלי רשומה המחתרת היהודית של שנות ה־80 כמי שתכננה לפוצץ את המסגדים על הר הבית. ואכן, המחתרת של יהודה עציון, ישועה בן־שושן ומנחם לבני תכננה "להסיר את השיקוץ", אגרה אמצעי חבלה לשם כך, ביצעה תצפיות מודיעיניות על ההר, ובעיקר ערכה אינספור בירורים רעיוניים סביב הנושא. אלא שגניזת הרעיון וביטול הפעולה באו מתוך אנשי המחתרת עצמה. ייתכן שחבריה החלו להסס ככל שהתקרב מועד הפעולה. אולי היה זה מותו של מורם הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהוציא את הרוח מהמפרשים. ואולי ההבנה שהמאבק נגד הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני כבר הוכרע. כך או כך, המחתרת נחשפה בעקבות פעולות טרור רצחניות אחרות שביצעה, והרעיון לפוצץ את הר הבית נודע לשב"כ, למשטרה ולציבור הישראלי זמן רב לאחר שירד למעשה מהפרק.

אבל היו שתי מחתרות יהודיות אחרות שלא עצרו את עצמן בדרך אל ההר. באמצע שנות ה־70 הקים יהודי חוזר בתשובה בשם יואל לרנר את מחתרת גל – "גאולה לישראל: ארגון מגִני יהודה". המחתרת של לרנר, שהיה מקורב מאוד לרב מאיר כהנא, ביקשה לבצע הפיכה בישראל ולייסד אותה מחדש כמדינת הלכה. לרנר תכנן שורה של 13 פעולות טרור שאמורות היו להתבצע בתוך פרק זמן של 40 יום: פיצוץ בית ההסתדרות, פיגוע נגד משרד ממשלתי, חטיפת שרים וכדומה. הפעולה האחרונה בסדרה הייתה אמורה להיות פיצוץ שני המסגדים שעל הר הבית. אחד מחברי מחתרת גל, קצין בצבא קבע, סיפק לבנות חבלה וחומר נפץ. חברי המחתרת העניקו לעצמם כינויים תנ"כיים והחלו להתאמן בשדות בית שמש, אך חודשיים לפני ביצוע הפעולה הראשונה בשרשרת נעצרו לרנר ואנשיו, רובם קטינים.

הקנאים היהודים שהיו הכי קרובים לפיצוץ הר הבית ענו לשם "כת בני יהודה" או בלשון התקשורת "כנופיית ליפתא". הם היו ארבעה: שמעון ברדה, המנהיג, עבריין שחזר בתשובה והתעמק בלימודי קבלה, ושלושה יהודים תימהונים שהתגוררו ליד מעיין ליפתא בלב הכפר הנטוש – מחסיה עוזי העליון, יהודה לימאי ואליהו סרור.

בלילה סוער במיוחד של ינואר 1984 הגיעו הארבעה למרגלות שער הרחמים וטיפסו על חומת הר הבית באמצעות סולם עץ שהביאו. את התרמילים עמוסי המטענים העלו בחבל. הם כבר הגיעו למרכז רחבת הר הבית והחלו מתקדמים לעבר המסגדים, כששומר הלילה של הווקף הבחין בהם ושרק במשרוקית. הארבעה נמלטו והשאירו במקום את תרמיליהם. בבוקר, כשהגיעו כוחות הביטחון, הם נדהמו: היו שם ארבעה מטעני חבלה במשקל של יותר מ־10 ק"ג, מוכנים להפעלה, 15 רימוני רסס, 16 מרעומים, מאיצים, נפצים ומה לא. בתום חקירה משטרתית ארוכה התגלה מחסן נשק נוסף של כנופיית ליפתא שהכיל, בין השאר, טילי לאו. זה היה הניסיון המבצעי המתקדם ביותר לפיצוץ מסגדי ההר. ניסיון שלשב"כ ולמשטרה לא היה מושג לגביו עד אותו לילה גשום.

השלום נפיץ כמלחמה

אז אם בעצם ויתרה מדינת ישראל על ריבונות מלאה בהר הבית, אסרה על יהודים להתפלל על ההר, ובעיקר נאלצה לאורך השנים לכבות שריפות שהציתו משוגעים מזה וקנאים יהודים מזה – למה היא בכלל צריכה את ההר תחת אחריותה הביטחונית? הרי בכל מקרה העולם המוסלמי יאשים אותה תמיד בניסיונות לבנות את בית המקדש על חורבות המסגדים. האבן הזו שבלב ההר תמיד הופכת כבדה וחשובה יותר כשהיא ברשות האחר. כך חשב כנראה גם אהוד ברק. בשיחות הדרמטיות בקמפ דיוויד בקיץ 2000 הסכימה ישראל לוותר על חלק מריבונותה על ההר. ברק גיבש הצעה מרחיקת לכת, שספק אם הציבור הישראלי היה מוכן לקבל אותה. דחיית ערפאת את ההצעה ביטלה בכל מקרה את השאלה ההיפותטית הזו.

לפי עדותו של חבר צוות המו"מ הפלסטיני סאיב עריקאת בתכנית 'המקור', נשיא ארה"ב ביל קלינטון ניסה ללחוץ על ערפאת בנושא: "קלינטון אמר לערפאת: 'אני רוצה שתעמוד איתן כאדם מאמין ותגיד כן, יש הר הבית מתחת למקום הקדוש שלכם'. התכוונתי לתרגם אבל ערפאת עצר אותי. הוא אמר לקלינטון: 'אתה מאמין שיש להם הר הבית מתחת?', וקלינטון אמר: 'אני, וויליאם ג'פרסון קלינטון, מאמין שהר הבית נמצא מתחת למקום הקדוש שלכם'. ערפאת ענה לו: 'הם חפרו שם 30 שנה ולא מצאו דבר, אפילו לא אבן אחת'". כשראש הסי־איי־איי ג'ורג' טנט התבטא באופן שדחק את ערפאת לפינה, הראיס התפוצץ (אליבא דעריקאת): "אתה מאיים עליי? תזמין אותי להלוויה שלי… זה ייקח שנה אחת או עשר שנים או 50 שנה, בסוף יבוא מישהו ויניף את דגל פלסטין. במסגד, בכנסייה ובכותל!". הפגישה התפוצצה. המו"מ נכשל.

אבל עצם הנכונות לוויתורים ישראליים בהר הבית הודלפה לתקשורת. הזעם בציבור הישראלי היה גדול. המתיחות הביטחונית שעתידה להתגלגל לאינתיפאדה השנייה החלה לתת אותותיה. מי שזיהו את ההזדמנות הפוליטית היו יועציו של ח"כ אריאל שרון מהליכוד. שרון כיהן אז כיו"ר הליכוד שאסף את שברי הפסד נתניהו ב־1999. מבחינה פוליטית שרון היה בסוף דרכו. היה ברור לכולם שברגע שביבי חוזר לזירה, הוא כובש את הליכוד בסערה ולשרון אין סיכוי מולו. כך נולד הרעיון לעלות להר הבית.

שרון פנה לראש הממשלה ברק בבקשה שיאשר לו את הביקור הנפיץ. אנשי ברק העריכו כי אין לו בעצם ברירה. הוא ממולכד. זרועות הביטחון סירבו להוציא את הערמונים מהאש עבור ראש הממשלה ולא סיפקו לו חומר מודיעיני שיצדיק איסור על הביקור של שרון בנימוק של סכנה לסדר הציבורי. שרון עלה להר הבית ב־28 בספטמבר 2000, חמוש במשקפי שמש כהים של בנו גלעד, מוקף מאות שוטרים ומאבטחים. ההמולה הייתה כה גדולה עד ששרון לא באמת ראה לאן הוא הולך. הסתובב הלוך ושוב ברחבת ההר ונשא נאום קצר מול המיקרופונים בעד אחדות ירושלים. המהומות, כמו שעון, לא איחרו לבוא.

פחות מחצי שנה אחר כך נבחר שרון ברוב עצום לראש ממשלת ישראל. לימים סיפר חברו ויועצו הקרוב אורי דן לתכנית 'השבוע' בערוץ 10 על שיחת טלפון שהתקיימה בינו לבין ראש הממשלה: "מה שלומך, אורי? בסדר. תגיד, אורי, אתה חושב שיש קשר בין עלייתי להר הבית לבין היבחרי כראש ממשלת ישראל? ואני הייתי עונה לו באותה צורה שהוא שואל: ומה אתה חושב, אריק, אין קשר? ואז נהיה שקט בטלפון".

מי הזיז את נקודת הקיצון? אפילוג

את הלקח הפוליטי הזה הפנימו מצוין בשנים האחרונות מירי רגב, זאב אלקין, אורי אריאל, ציפי חוטובלי ופוליטיקאים נוספים מהימין הישראלי. הסמל של הר הבית תמיד יאפשר להם להצטייר כמגני כבוד היהודים, וזאת מול הרשעות והאטימות כביכול של הממשלה, שאכן אינה מאפשרת חופש פולחן ליהודים. וכיוון שידי הממשלה כבולות כבר מהיום שבו הוכרז "הר הבית בידינו" – אך הוחלט למקד את התפילות באתר הכותל המערבי – הרי שזהו כלי ניגוח פוליטי אולטימטיבי שלא נס ליחו. אם פעם היו אלה קבוצות שוליות וסהרוריות שביקשו לעלות ולהתפלל בהר, הרי שבימינו מדובר באתגר שמציבים לממשלה חברי הממשלה והקואליציה עצמם (מגוחך ככל שזה יישמע). וכשהעולם הערבי כולו רק מחכה לאיזה סימן שיוכיח שישראל אכן מנסה לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, כל ביקור שולי של סגן שר עלול להפוך למהומת אלוהים.

מה שמעניין בתהליך הזה הוא שבמובן מסוים העגלה הפוליטית הלאומנית מצליחה לגרור אחריה את העגלה הדתית. מבחינה הלכתית היה ביהדות קונצנזוס ארוך שנים: אסור ליהודים לעלות להר הבית. הסיבה פשוטה: כשבית המקדש היה קיים, היו חייבים היהודים להיטהר לפני שנכנסו אליו. למה להיטהר? כי כל יהודי בא פעם במגע עם מתים או עם אנשים שבאו במגע עם מתים, ולכן הם בבחינת "טמאי מת". איך להיטהר? זה פשוט: לוקחים אפר של פרה אדומה ומוהלים אותו במים מיוחדים, "מי חטאת", ואז מזליפים ומיטהרים. הבעיה היא שהפרה האדומה נכחדה זה מכבר, ולכן הרבנים אסרו את הכניסה ורובם אוסרים גם היום. נכון, הרמב"ם בעצמו ביקר (כנראה) בהר הבית, ואילו הרב גורן ערך מדידות שהוכיחו, לטענתו, כי ישנם אזורים ברחבת הר הבית שאינם נמצאים מעל לחורבות המקדש ולכן מותר ליהודים לעלות לשם. אפילו הרבי מלובביץ' פרסם ב־1991 פסק הלכה פורץ דרך שמתיר עליית יהודים לחלק מהר הבית. אלא שיומיים לאחר מכן פרצו, בגלל סיבות אחרות, "אירועי הר הבית" שבמהלכם נהרגו על ההר 17 בני אדם בתקרית האלימה ביותר שפקדה אותו במאה ה־20. האדמו"ר מברוקלין לא חזר עוד על הפסיקה הזו.

עד לשנים האחרונות הכיל הקונצנזוס הרבני גם את כל הרבנים הבולטים במגזר הדתי־לאומי. הרב שלמה אבינר, למשל, פסק כך: "לגבי הר הבית אין לחפש תכסיסים איך להיכנס, אלא אדרבא, לחפש דרכים להוסיף זהירות על גבי זהירות… גאוננו הלאומי מתבלט בכך שאנו מראים לעולם כולו: הנה, יש מקום שבו איננו נכנסים".

מבחינת הרוב המוחלט של החרדים בכלל אין על מה לדבר. בתחילתו של גל הטרור הנוכחי התפרסם בעיתון החרדי 'משפחה' טקסט לא פחות ממדהים, תחת הכותרת 'היהודי הנצחי'. תחילתו של הטקסט הספק־סאטירי הזה נכתב בערבית, ואחר כך מגיע התרגום לעברית של פניית העיתון ל"בני הדודים החיים על חרבם": "אנו, הציבור החרדי, אין לנו שום עניין בעלייה להר הבית בזמן הזה. אנחנו מתנגדים לכך בתוקף. יותר מזה, ההלכה היהודית רואה בכך איסור חמור. […] אז גם אם יש בידיכם מידע מוצק על רצון ישראלי לשנות את הסטטוס קוו בכיפת הסלע – מה שלא נכון למיטב ידיעתנו – לציבור החרדי אין לכך כל קשר. אז אנא, הפסיקו לרצוח אותנו".

ההיסטוריה עוד תקבע מה היה חלקם של עולי הר הבית היהודים בהצתת המהומות האחרונות, ומה היה חלקם של המסיתים הפלסטינים בליבוי האש. מבחינת הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור, אין שאלה. הוא קושר ישירות בין העולים לבין הדקירות: "לצערנו יש התרופפות בזמן האחרון בנושא הזה (האיסור לעלות להר). […] הדבר הזה נפרץ עכשיו לצערנו. הדבר הזה הוא נורא וצריך להדגיש את נוראתו. […] אנחנו לא דורכים שם! […] זה שיכולה לבוא פרחחית עם סכין מהמטבח ולדקור חייל יהודי, שעומד עם מדים של צבאנו שמייצגים את עמנו, זה אומר שכבודנו נגרע. זה בגלל יחס לא נכון למקום המקדש".

לפרופ' חביבה פדיה, חוקרת יהדות ומשוררת, יש הסבר מעניין להתעוררות נושא הר הבית בקרב יהודים בשנים האחרונות. היא תולה זאת, בין השאר, בביצוע תכנית ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון. "ההתנתקות הציפה מחדש את הבעייתיות של כל המרחב הישראלי כמרחב סימבולי קדוש, כן או לא. היא הציפה את הדיסוננס בין המדינה לבין 'חלום הגאולה שלי' וגרמה באופן ישיר לעליית המטען הסימבולי של הר הבית".

בסרטון שהפיקה עמותת 'עיר עמים' מגדירה פרופ' פדיה את הר הבית כאתר שבו הזמן היהודי התעבה למקום. "כל היהדות בעצם לאורך תודעה של 2,000 שנה לפחות נשענת על התודעה של החורבן, ועל החלום על המקום כשאתה מחוץ למקום. 2,000 שנה ירושלים הייתה רק מקום מקודש, מופשט, עמוס בסמלים, ופתאום אתה בא ואומר הנה, זה פה, זה המקדש, זה אני בעצם. אתה בא ומטעין מרחב סימבולי אדיר על מקום. והמקום צר מלהכיל את זה. הוא בעצם יכול אפילו לקרוס".

זה לא היה זנון, כי אם פילוסוף אחר בשם יאיר לפיד, ששאל אם אלוהים יכול להמציא אבן שהוא עצמו לא יכול להרים. אבל כבר יש אבן כזו. 4,000 שנה ואי אפשר להרים אותה. השאלה ב־2015 היא אחרת: אם האנשים של אלוהים לא יימחצו בסוף תחת האבן שעליה הם נשענים.

איור: יונתן פופר

.

אהבתם? החכמתם? רוצים לקרוא עוד? יש לנו מבצע מנויים חדש בשבילכם. לפרטים לחצו כאן

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019