fbpx

הרבה יותר מפיצה | מאת נויה מטלון

0

מאחורי 70 השקלים למגש הפחמימות האהוב, מסתתרת שרשרת אנושית מרהיבה: שרון שמגדל עגבניות, דודי שחולב כבשים, עדו שמייצר שמן זית, ארד שדואג להכנת הפיצה וג'מאל מהמשלוח. לבד, הם בתחתית שרשרת המזון, נאבקים במלחמת הישרדות. יחד, הם כוח. וגם: איך כל זה קשור לרפורמה המתוכננת בחקלאות

במבט ראשון, זו בסך הכל פיצה: בצק, רוטב עגבניות, גבינה, תוספת – אפילו אננס, אם מתחשק לכם לפתוח במלחמת עולם עם האיטלקים. אבל מאחורי הפשטות הזאת מסתתרת שרשרת אנושית עשירה, או מהמעמד הבינוני, צווארון כחול – תלוי מאיזה צד מסתכלים.

בעולם הקר, המנוכר והבודד שאנו חיים בו, הולך וניתק הקשר בין הצרכן לבין היצרן או היצרנים. במפגש של הניכור הזה עם תרבות הצריכה, פחות מעניין אותנו מי עמל על המוצר, ויותר המוצר עצמו.

אבל במציאות, הפיצה שהחלטתי להזמין בשעות אחר הצהריים למשרד ב־70 שקל היא קצה של פירמידה שמורכבת משלל אנשים ופעולות, שבימים שאינם כתיקונם – כלומר, רוב הימים – לא הייתי מעלה על דעתי להביט מטה מהחיך המתענג. אבל אלו הרי ימים אחרים, של תיקון.

על כן, עשיתי את הדבר השפוי, הנחתי את הפיצה על השולחן במשרד ויצאתי למסע שורשים – לא שורשיי שלי, אלא אלה המרכיבים את המזון שבחרתי לצרוך. כמו כל מסע טוב, גם שלי התחיל בפיצרייה. להלן: 'פיצה לילה' בסמטה חבויה בשוק לוינסקי בתל אביב. את הקירות מעטר צמח מטפס ענק, שנראה ככנפי מלאך שנשלחו כחיפוי לעוברים ושבים – לא עניין של מה בכך ביום קיצי טיפוסי, כשהטמפרטורה מטפסת ל־34 מעלות עם הרבה אחוזי לחות; לא מדדתי. קצת צל עוד לא הרג אף אחד, אולי להפך, כפי שקראתם כאן כמה עמודים קודם לכן.

ארד אפפל, הבעלים, נראה כמי שאוהב את העבודה שלו. לא מפתיע. גם אני הייתי אוהבת את העבודה שלי, לו הייתה מוקפת טונות של פחמימות בכל יום. בנדיבותו, חלק איתי אפפל את המתכון הסודי. כמה מפתיע, הוא כולל 40 עובדים, בצק, רוטב עגבניות, גבינה, שמן זית ותוספות. נוסף על כך, הוא צייד אותי בשרשרת המזון המלאה. יצאתי לדרך.

תחנה ראשונה | עגבנייה

את העגבניות שלו קונה אפפל ב'כרמלה' בשוק הכרמל. לכם זה יעלה כנראה קצת יותר (14.9 שקל לקילו בהזמנה ברשת, 12 שקל לקילו ברכישה בחנות – רווח של 240%), ככה זה כשקונים בכמויות. בדוכנים הסמוכים אפשר למצוא קילו עגבניות גם בשמונה שקלים לקילו ואפילו בשישה, אבל אלה די עצובות. בעל החנות, תומר חסיד, מפנה אותי לחקלאי שממנו הגיעו העגבניות – שרון תמם מגבע כרמל.

שעת בוקר מוקדמת בגן הפרוש מאחורי שורת הווילות במושב. "חכי איפה שאת", התריע תמם, שנבהל מהמחשבה שאנסה להיכנס עם הרכב. "אני מגיע". בחלוף 60 שניות הוא התייצב, רכוב על אופנוע, וידיו מעידות על עבודתו: מחוספסות, עבות כגזע עץ, ושנים של עבודת אדמה צרובות בהן. חקלאי, כמו דמות מהספרות הקלאסית.

הוא דור שלישי לחקלאות, במשק שהקימו סבו וסבתו, אמיל וביה תמם. בתחילה גידלו ארטישוק ותירס, ועם הזמן התפתח המשק וכעת ניתן למצוא בו שלל פירות וירקות. לצידו במשרד רובצת סיסי, חתולה אפורה יפהפייה ואצילית.

היעד הבא: הכלוב, כלומר מכולה שהיא מקום מושבו של בחיר ליבו של שרון – הטרקטורון. ברצף פעולות שמזכירות שחרור של אריה בספארי, נפתחה המכולה והחיה הרועשת שוחררה לחופשי. אחר כבוד, הועמסתי עליה ונסענו במהירות מלחיצה ל"חנות". כלומר, כרגע זו מכולה, אבל בקרוב היא תהפוך לחנות.

"נמאס לי מהרווח שגוזרים עליי המתווכים והרשתות", מסביר תמם, שהחליט בשל כך להתחיל לשווק באופן ישיר. "עלות הגידול של עגבנייה היא בערך 4 שקלים לקילו, ואני מוכר אותה ב־5–5.5 שקל לקילו. כלומר, רווח של שקל עד שקל וחצי לקילו. בחנויות זה עולה 9–12 שקל לקילו", הוא אומר במרירות. "זה רווח קטן מאוד כשאת שמה אותו במאזניים לצד העבודה", הוא מוסיף. "אבל מה אעשה? אסגור הכל? השקעתי כל כך הרבה שנים, המשק עובד מ־1949, אי־אפשר לעצור. אני כבר בפנים, מתמודד".

עגבניות בשוק. מי מרוויח // צילום: נויה מטלון

זורעים בדמעה

תהליך גידול העגבנייה מתחיל בספטמבר, כאשר האדמה נחרשת והזרעים נשתלים. "עד ינואר ישנן בעיקר עבודות שוטפות: לראות שאין מזיקים בשטח, להוריד עלים מהגבעול. כמו כן, צריך גם ללפף את העלים, לדלל אשכולות".

מינואר עד יוני מגיעה העבודה הסיזיפית: קטיף ואחר כך הסיוט של כל חקלאי – עקירה, פריסת ניילונים, חיטוי האדמה. בכל העונות, סדר היום מתחיל בשעה 5:15, כשהוא כבר על הרגליים, מוציא את הפועלים ונמצא איתם בשטח עד 7:30. אחר כך בודק את מחשבי המים, או עוסק בשלל עבודות טכניות, ולאחר מנוחת הצהריים הוא חוזר לעבודת מיון וסידור הסחורה באריזות עד 22:00, אז יוצאות המשאיות לדרכן בכבישי הארץ.

הפועלים התאילנדים של תמם נראים מרוצים בסך הכל, בעבודה שאין כמעט ישראלים שמוכנים לקחת על עצמם: שעות על גבי שעות בשמש הקופחת, הרחק מביתם, ממשפחתם ומתרבותם. תמם מעסיק אותם באמצעות קבלן, ומשלם לכל פועל כ־10,000 שקל לחודש. "אני חייב לשלם להם גם פנסיה, ביטוח, הכל", אומר תמם, לא בשביעות רצון גדולה. "זו עבודה קשה מאוד, והם היחידים שמוכנים לעשות אותה".

בימים אחרים אולי הייתי שומעת כאן על הקשיים והאתגרים לצד הסיפוק. לא היום. הרפורמה החדשה של האוצר מעסיקה את החקלאים ובהם גם שרון, ומטרידה את מנוחתם. על פי התוכנית, שתוביל להפחתת מכסים על פירות וירקות, המהלך אמור להוביל להוזלה של כ־2.7 מיליארד שקל בשנה ולחסוך 840 שקל בשנה בממוצע לכל משק בית.

מבחינת החקלאים, לעומת זאת, מדובר באובדן הכנסות של 100 מיליון שקל בשנה הקרובה, ו־350 מיליון שקל כשכל המכסים יבוטלו. נקודת המחלוקת העיקרית מול האוצר, שנמשכה עד לכתיבת שורות אלה, היא הפיצוי שיקבלו החקלאים. "במקום לטפל ברשתות שגוזרות רווח של יותר מ־200%, נטפלים לחקלאים", אומר תמם בתסכול.

על פי דו"ח מבקר המדינה לשנת 2021, הפחתת מכסים ופתיחת מכסות פטורות ממכס לרוב אינן מתגלגלות לצרכן. הדו"ח הצביע על ריכוזיות גבוהה בענף ספקי המזון, כאשר עשרת ספקי המזון הגדולים מחזיקים נתח שוק המוערך ב־54% בממוצע מכלל ענף המזון ומוצרי הצריכה.

המבקר הורה לרשות התחרות להשתמש בכלים שבידיה כדי לעשות את עבודתה ולקדם את התחרות, וביקר את העובדה שהרשות להגנת הצרכן מבצעת בממוצע בדיקה עד שתיים בשנה לכל קמעונאי גדול – היקף שאינו מאפשר בקרה יעילה. בממשלה ראו את הדו"ח, אך בחרו לא להתעמת עם הרשתות הגדולות בנושא הזה.

"אבא שלי ואחי הם אנשי עבודה מטורפים", סיפר שרון. "אבא בן 70, קם כל יום ב־4:45, ואם הוא לא יוצא עם הפועלים הוא לא מרגיש טוב. 'אם אתה רוצה להרוג אותי, תגיד לי לנוח', הוא אומר לי".

מבחינתו, הרפורמה הזו היא כגזר דין מוות, וזה עוד לפני שנכנסנו לסוגיה המשמעותית, בטח בימים של מגפה ועוד יותר מכך בימים שמשבר האקלים מאיים על האנושות – ביטחון המזון. מה יקרה אם בבת אחת לא ניתן יהיה לייבא ירקות ופירות?

הפועלים, החממות, העגבניות והדרך משם לצלחת צילומים שרון תמם, נויה מטלון

הפועלים, החממות, העגבניות והדרך משם לצלחת // צילומים: שרון תמם, נויה מטלון

תחנה שנייה | מוצרלה

מהירוק העז של הצפון, לכתום המעטר את השפלה הדרומית. כמו העגבנייה, גם גבינת המוצרלה של משק עברי היא דור שלישי של עבודת כפיים. את אחד הבעלים, דודי עברי, אנחנו מוצאים כשהוא עובד יחד עם הפועלים, מניח צינורות ענק.

המשק, הוא מספר, התחיל בכלל מגידול ירקות. "במלחמת יום הכיפורים ואחריה, ההורים שלי התחילו לעבוד בלית ברירה כשכירים. בכל פעם שהיו להם כמה שקלים, הם חזרו למשק וניסו לזרוע משהו. החקלאות בישראל היא כמו רולטה רוסית, אבל בצעד אמיץ הם החליטו לגדל לוביה (שעועית עין שחורה)".

מפה לשם, עלה במוחם של בני הזוג עברי רעיון – במקום למכור לירקנים, למכור ישירות ללקוחות מיוצאי עיראק, שמחוברים ללוביה, וכך לחסוך את פערי התיווך. "מהפכת השיווק הישיר שכולם מדברים עליה בשנים האחרונות? ההורים שלי התחילו איתה כבר בראשית שנות ה־80", הוא צוחק. "זה היה נהדר, משום שכך הם לא היו צריכים לגדל כמות גדולה כל כך, וגם לא למכור הרבה".

המדינה, כמובן, פחות התחברה לקונספט, ואז עשתה האבולוציה את שלה, כאשר אחד השכנים העיראקים תהה, "למה אתם לא עושים את הגבינה שלנו?". ההורים, בתמימותם, הסבירו שהם דווקא עושים, אבל לביתם בלבד, אבל השכנים הציעו לקנות, וכך יצאה לדרך המחלבה.

קיצורו של דבר, את הפרות הספורות החליפו כבשים – הרבה מהן, כ־900 בסך הכל, יותר ממחציתן אמהות. בדיר הסמוך לחנות המפעל הן רובצות ופועות להנאתן, מגלות חיבה וידידות לכל עובר אורח שחולף לצידן.

הכבשים מחולקות לקבוצות, על פי השלב בחיים שבו הן מצויות: נחלבת או לא נחלבת, פורייה או לא פורייה, ומתחם נפרד לטלאים. דודי מביט בהן, כולן, כאילו היו בנותיו, ומסביר מדוע המאווררים שהתקין להן בדיר חזקים ויעילים יותר מאלה שהתקין לאורחים בני האנוש ברחבה הסמוכה. "הכבשים הן שבויות שלי ונתונות לחסדיי", הוא מסביר. "צריך להבין את גודל האחריות. אנשים שמגיעים לכאן יכולים להתלונן וללכת. הכבשה שם, לא יכולה לעשות כלום, יש לי אחריות כלפיה".

עם זאת, חלק מהכבשים כאן יסיימו את חייהן באופן לא רצוני כל כך. "אני אישית מאמין שיום אחד לא יגדלו בעלי חיים", הוא אומר. "אבל בינתיים, יש את המסורת היהודית של צער בעלי חיים, ומנסים לא להכאיב בחיים ולא להכאיב במוות".

עברי בכלל מהנדס תעשייה וניהול, שחזר מארצות הברית והתחיל לנהל את העסק המשפחתי ולהרחיב אותו. "אני מנסה לשווק ישירות ולמכור למסעדות", הוא אומר. "משתדלים לא לרדת מ־5% רווח, כאשר ב־8%–10% אנחנו מבסוטים".

העלויות, מן הסתם, אינן זולות. בדיר חמישה עובדים והמלאכה מרובה, וישנם עובדים נוספים במחלבה. "הכלכליות של דיר לחלב אינה גבוהה. זה לא כמו בדמיון שלך, שנער רועים הולך עם חליל ומקל במרעה. כאן צריך להביא להן את האוכל המעולה, כי אין להן ממש מה לאכול בסביבה", הוא אומר תוך שהוא מביט ימינה ושמאלה אל הנוף הצחיח.

כמו החקלאים האחרים, גם עברי חש שמבחינת המדינה, היה יכול להיות נחמד בלי העול הזה שנקרא חקלאות על הראש. "עד לפני כ־20 שנה היו מענקי פיתוח בחקלאות", הוא אומר. "היום התפיסה של האוצר היא ששוק חופשי יוריד את המחירים. אחרים, ואני ביניהם, טוענים שבטווח הקצר המחיר ירד, וכשהשוק יתייבש המחירים יעלו".

אגב רוח יזמית וחברתית, על הגג של הדיר התקין עברי מערכת סולארית שמספקת לו חשמל, "וגם את זה המדינה לא מעודדת", הוא אומר. "לא ברור איך במדינה כל כך מלאה בשמש, לא מעודדים מעבר לאנרגיה סולארית".

דווקא הקורונה עשתה טוב לעסק, והחזירה את אחד הערכים שעליהם קמה המדינה הזו – סולידריות. "הקשר עם הלקוחות נהיה הרבה יותר חזק", דברי עברי. "בגלל שהמסעדות היו במצוקה, והיצרנים היו במצוקה, התחלנו בשיווק ישיר ללקוחות הביתה ובחיזוק הקשר עם המסעדות".

חלק מחיזוק הקשר הוא הערבות ההדדית: הוא הולך לקראת המסעדות המתקשות, ובעלי המסעדות הולכים לקראתו כשהם יכולים, בהקדמת תשלומים. "'פיצה לילה' זו דוגמה טובה למסעדה שעברה לשלם בלי שאבקש", הוא אומר. "אנשים טובים שמשלמים ביושר, בלי שפנינו אליהם".

עברי (משמאל) והכבשים צילום נויה מטלון

עברי (משמאל) והכבשים // צילום: נויה מטלון

תחנה שלישית | שמן זית

עוד 20 דקות נסיעה דרומה, לשדה משה, ובמקום חקלאות מסורתית ועבודת כפיים, אנחנו פוגשים בית בד שנראה כמו חברת היי־טק מתקדמת. את הידיים המחוספסות מחליפות ידי המשי של יפעה, מנכ"לית 'פתורה בוטיק משפחתי', ספקית שמן הזית של הפיצרייה שממנה יצאנו לדרך. את המשרד הנעים מעטרים שלל מדליות ותארים שבהם זכה המשק בתחרויות יוקרתיות בארץ ובעולם, ולצידם תמונה של מקימי המשק עם אחד, דוד בן־גוריון.

"התמונה צולמה ב־1948, בקיבוץ מצובה", מספר הבעלים, עדו תמיר, דור שלישי למשק. "סבא שלי ברח מגרמניה בליל הבדולח והגיע לישראל, למד חקלאות והפך להיות מרכז משק של קיבוץ מצובה במלחמת העצמאות. סבתא שלי הייתה תל אביבית שהתנדבה לגרעין נח"ל, והגיעה לקיבוץ לעבוד בחקלאות וככה הם הכירו. נולדו להם שלושה ילדים, אבא שלי אחד מהם. ב־1956 לובה אליאב הקים את חבל לכיש – והם החליטו לבוא לכאן ולהקים משק משל עצמם".

בפתורה מייצרים בסך הכל קצת יותר מ־500 טון שמן זית בשנה, כמות קטנה משמעותית משל המותגים הגדולים. "אנחנו גם לא מוכרים בסופרים או ברשתות שיווק רגילות", ממשיכה יפעה, "אלא הולכים לכאלה שמוכנים להשקיע באיכות".

בדיוק כפי שנראה המקום, מבחינת בעליו לא מדובר בעסק חקלאי נטו, כמו אלה שפגשנו עד כה, אלא באמת בסוג של היי־טק. כמו עברי, גם עדו הוא מהנדס תעשייה וניהול שעשה הפסקה מהחקלאות כדי לרדוף אחרי חלום ההיי־טק, ולאחר שגילה ביפן ובהונג קונג את התרבות והאסתטיקה של המזרח, חזר להפוך את המשק למותג.

עיניו מספרות את הסיפור שלו – חריפות מחד ורגישות מאידך. אדם פיקח שהצליח בגולה, אבל חזר ארצה בעקבות התשוקה. "הבנתי שאם נמשיך בעסק חקלאי שכאילו מפעם, נישאר החוליה החלשה בשרשרת", הוא אומר, מסביר את המעבר להיי־טק.

במטע, עדו מתבונן בעצי הזית במבט השמור לאוהבים. "יש מעט מאוד פרי השנה", הוא אומר. "בכל הארץ זו שנת יבול בעייתית, שמושפעת מטמפרטורות, משקעים ועוד". בעדינות הוא קוטף זית ירקרק מהעץ, מפצח אותו באצבעותיו ומריח – אני, אגב, לא הצלחתי במשימת הפיצוח. "אני לוקח אותם למעבדה כדי לראות את האחוז של חומר יבש מול חומר רטוב", הוא אומר. אכן, היי־טק.

העבודה על הזית שהופך לשמן – או לתוספת על הפיצה – נמשכת כל השנה. בימים הללו (אוקטובר עד דצמבר) מוסקים, בינואר־פברואר גוזמים, במארס עד אפריל מתחיל שלב החנטה והפריחה, ואז מתחיל הטיפול בפרי.

מבחינת עדו, מדובר בעסק מורכב. בעסק קר ומחושב. "אבא שלי היום אולי מבוגר, אולי התעייף. עבר אירוע מוחי והרבה תלאות. כשהוא היה בגילי הוא היה אדם מאוד אופטימי שרץ קדימה והסתער. אני לעומתו שמרן מאוד, ועושה את הדברים בצורה מאוד מחושבת. החקלאות של פעם הייתה בסגנון, 'יש לך אדמה ואתה על הסוס? תשתול, תנטע, תרוץ קדימה'. היום מסוכן מדי לעבוד ככה", הוא מסביר. "צריך תוכנית עבודה, האינטואיציות לא מספיקות. אני שייך לדור שלא נהנה מהפריווילגיה שהמדינה נתנה לחקלאים. להפך. אני בן 41, ורק הרגשתי שרוצים לקחת ממני כל הזמן. גם היום, המלחמות הגדולות ביותר הן נגד המדינה".

| אם היית פוגש את עצמך בגיל 20, היית ממשיך עם החקלאות או בורח?

"הייתי במקום שניסיתי לברוח, וחזרתי מאהבה. אני לא מצטער על שום החלטה שקיבלתי, זה המסלול שלי. מה הייתי עושה אחרת? בגיל 20 הייתי מקבל את האומץ לצאת מישראל ולעשות את זה במקום אחר בעולם. ציונות זו מילה יפה מאוד, שמשתמשים בה בצורה צינית. הציונות לא קיימת פה. ציונות לא יכולה להיות קיימת רק בנפשם של הבודדים. צריך שהמערכת תהיה כזו, והיא אינה. אני עושה את מה שאני אוהב, אבל יכול להיות שאם הייתי חי במדינה אחרת הייתי חי ברמה גבוהה יותר. זה בכל מקום ובכל תחום. קשה פה. אני כבר לא רואה הרבה חקלאים חדשים, אלא ישנים שמתים".

אכן, הגיל הממוצע של חקלאי ישראלי הוא כבר יותר מ־60, קרוב לפנסיה. אתגר משמעותי לענף. בעשור האחרון ירד עוד מספר העוסקים בחקלאות, והוא עומד על כ־72 אלף. על פי הלמ"ס, ערך התפוקה החקלאית הכוללת עמד על כ־30.8 מיליארד שקל, עלייה מזערית של 0.2% לעומת 2019, כאשר ערך התשומה החקלאית (כולל בלאי) ירד ב־0.3% לכ־18.9 מיליארד שקל, בזמן שהאוכלוסייה מוסיפה לגדול.

"אני לא בטוח שייצרו הרבה שמן זית בישראל עוד 20 שנה", מסכם תמיר בצער. "אלא אם כן יהיה פה שינוי תפיסה מוחלט לגבי החקלאות".

ביניים מיוחד: תחנה רביעית | חוצים גבול

הקמח והרוטב של הפיצרייה שממנה יצאנו למסע מגיעים באוניות ועוברים בעצמם מסע מטלטל. לא פחות מהמסע עצמו, מסלול המכשולים האמיתי הוא המכס – יותר מעשרה שלבים נדרשים כדי לשחרר מכולה מהנמל. אינספור בדיקות, טפסים, אישורים. עלות ההובלה של מכולה מאירופה היא 1,200 דולר, ומסין המחיר יכול להגיע עד ל־20 אלף דולר.

"ברגע שמגיעה מכולה עם קמחים או למשל רוטב עגבניות, צריך להגיש ניירת למשרד הבריאות כדי לקבל אישור", מסביר נפתלי חדד, יבואן ויצואן ותיק שהתנדב לעשות לנו סדר. "משרד הבריאות הוא גוף מאוד מעכב. למשל רסק עגבניות? הורגים אותך עד שאתה מקבל אישורים. מאז הסיפור של 'פרשת רמדיה', שהם היו צריכים לעשות בדיקה למוצר ולא עשו, הם מאוד נוקשים".

בשנת 2019, האחרונה שבדקנו, עמד סך ערך היבוא בישראל על כ־262.8 מיליארד שקל, כשמתוכם ערך היבוא בענף המזון עמד על כ־23.8 מיליארד שקל. המכס הוא מס המוטל על יבוא על מנת להגן על הייצור המקומי, ועל פי דו"ח מבקר המדינה, שיעורי המכס על חלק ממוצרי החקלאות גבוהים לעומת שאר הענפים.

זוהי בדיוק אחת ממטרות הרפורמה המיועדת, שמוציאה את החקלאים מכליהם – היא נועדה לבטל חסמים, להקל את היבוא ולהוזיל אותו. חדד, שעוסק יותר ביצוא, עומד לצד החקלאים. "אנשים השקיעו ים כסף", הוא אומר. "בעגבניות, למשל, יש פיק ויש ירידות. בפיקים הם הרוויחו כסף, ובירידות מפסידים. מה אומרים להם עכשיו? שברגע שיהיה פיק, ייבאו מטורקיה בתוך יומיים, ואי־אפשר להרוויח. החקלאות בישראל תתרסק. היום להחזיק אדם במרוקו עולה 300 דולר. בארץ אתה משלם סביב 3,000 דולר על עובד, איך אפשר להתחרות כך בכלל?".

היא הלכה בשדות צילום נויה מטלון

היא הלכה בשדות // צילום: נויה מטלון

תחנה אחרונה | לא להרוג את השליח

על פי נתוני ה־OECD, בקטגוריית מזון ומשקאות שאינם אלכוהוליים, היו המחירים בישראל ב־2017 במונחי כוח קנייה גבוהים בכ־51% ובכ־37% לעומת מדינות האיחוד האירופי ומדינות ה־OECD בהתאמה.

לכאורה, בשרשרת המזון שדרכה עברתי, החקלאים הם התחתית. ובכל זאת, ניכר שמערכות היחסים שלהם עם כל השאר איתנות יחסית, כל עוד לא מזכירים את רשתות השיווק, במיוחד אחת מהן שהיא ממש קונצנזוס, שנתפסות כאויב רשע במיוחד.

איך זה קורה? אנושיות, כנראה. החוט שנשזר לאורך כל הדרך במסע שלי, מהשדה עד לצלחת, הוא סולידריות וקהילתיות. אפפל מהפיצרייה מנהל מערכת יחסים חמה עם יצרני החומרים שלו, והם מפרגנים אלה לאלה, מבינים שיש כאן תלות הדדית. בהיעדר רשתות שיווק בסיפור, נרשמת כמעט אידיליה.

בסופו של דבר, הסיפור הזה מורכב מאנשים שרובם שקופים עבורנו. אנחנו לא חושבים עליהם כאשר אנחנו אוכלים, ולא מכירים בעבודתם הקשה. יותר מכך, כאשר אנחנו משלמים את המחיר הסופי על המוצר, רובם מרוויחים ממנו מעט מאוד. לפחות במקרה של הפיצה, כולם היו שמחים בחלקם.

בחזרה למשרד. אני נכנסת לאפליקציה ומזמינה את חברתי הטובה, פיצה מרגריטה. 27 דקות לאחר מכן מצלצל ג'מאל, שליח בוולט – חברה שזוכה לכותרות שליליות לרוב. דווקא ג'מאל מרוצה. "אני מצליח להרוויח 100 שקל לשעה", הוא טוען, "אבל זה רק כי יש לי סבלנות לעבוד כעצמאי. השליחים שעובדים דרך הקבלנים מרוויחים משמעותית פחות".

אני מפקידה טיפ נאה בידיו של ג'מאל ומתיישבת לאכול. הפעם איני לבדי. יחד איתי, יושבים בעיני רוחי ג'מאל, ארד, דודי, עדו, נפתלי, שרון ועוד רבים אחרים, שכל אחד מהם תרם את חלקו הקטן כדי שאקבל את הפיצה שלי.

הפיצה, בדרך לסופה צילום נויה מטלון

הפיצה, בדרך לסופה // צילום: נויה מטלון

* כאשר אנחנו משלמים 70 שקל על פיצה, ישנה שרשרת שלמה של אנשים שמתפרנסים ממנה. כך גם מחשב, או שולחן, מחברת ואפילו בית – כמה טריוויאלי. במסגרת המדור ניקח בכל גיליון מוצר אחר, נפרק אותו לגורמים ונצא למסע בעקבות האנשים והמרכיבים שייצרו אותו. יחד ננסה להבין מי באמת מרוויח וכמה, כחלק מניסיון לפענח למה באמת יקר כאן כל כך וכיצד ניתן לשנות את המציאות. יהיה זה מעין מסע לצדק חברתי ולבניית חברה צודקת וסולידרית יותר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook