fbpx

הציבור תראה ותשפוט // הטור של נחמה דואק

0

"אני מודה על כי הדמוקרטיה הישראלית איפשרה לי לשרת את הציבור על כל חלקיו, בתחומים רבים, ולהיות חלק מהרגעים החשובים בחייה של האומה" – כך עמיר פרץ במכתב פרישתו מהכנסת. את המכתב הגיש לאחר שלא הסכים למלא אחר דרישתה של מחליפתו בתפקיד יו"ר העבודה, מרב מיכאלי,ְ לפרוש לאלתר מן הממשלה.

יש משהו מהתל במכתב הזה, שכן רק הדמוקרטיה המטורפת שלנו איפשרה לפרץ להיות חבר בעבודה, לפרוש ממנה ולהתמודד ברשימה עצמאית, לחזור להתמודד על ראשותה פעמיים, להפסיד ולעבור למפלגת התנועה של ציפי לבני, לחזור שוב לעבודה ולהתמודד על ראשותה, לגלח את השפם ולהתחייב שגם אם יתהפך העולם הוא בחיים לא יישב עם נתניהו, ואז לשבת עם נתניהו ולהעניק לו לגיטימציה. בהמשך הבין שדרכו נסתיימה, והודיע שלא יתמודד על ראשות העבודה. וכשנבחרת מיכאלי ומעבירה, כהחלטה ראשונה, כמו פרץ לפני עשור וחצי, שהמפלגה עוזבת מיידית את הממשלה ודורשת ממנו ומאיציק שמולי לנתק עצמם ממשרדי השרים שלהם לאלתר, הוא פורש שוב, בפעם השלישית או הרביעית (מי סופר?) מהמפלגה. זו דמוקרטיה בעיניו. אלו כללי המשחק שהמציא.

לא היינו נדרשים לכל זה, אלמלא העובדה שפרץ הביא את המפלגה לאפס מנדטים בסקרים, וזאת לעומת מיכאלי, שיומיים להיבחרה כבר החזירה את הצבע ללחיי עמודות המנדטים ועברה את אחוז החסימה. ארבעה מנדטים בסקרים. עדיין עולב. עדיין מזעזע, אבל לפחות לא בקור של מתחת לקו האפס.

ועדיין, ארוכה הדרך ורבת־חתחתים. בעת כתיבת שורות אלה, עוד לא ידוע אם העבודה תתחבר עם מפלגה או מפלגות נוספות, או שתרוץ בגפה. אנשי המפלגה, והתומכים שנשארו לה, מורטים את מעט שערותיהם שנותרו על הפדחת ותוהים, איך הגענו עד הלום?

האמת חייבת להיאמר, שאת האשם יש לחפש אי שם בשנות ה־90, כשאותה מפלגה עצמה החליטה להביא לעולם את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. הביאו את החוק, אבל לא השלימו מה יקרה למפלגות. מה שקרה, שלפני המצביע הישראלי נפתח עולם שלם של אפשרויות. בפתק אחד את ראש הממשלה ובפתק השני כל מפלגה, אזוטרית או חשובה, ככל שתאווה נפשכם.

זו הייתה תחילת הפרגמנטציה של המערכת הפוליטית. לא לחינם מאז, גם לאחר שינוי החוק, הליכוד רץ עם אותיות מחל ובצירוף המשפט – בראשות בנימין נתניהו. ויש עתיד בראשות לפיד, וכן הלאה וכן הלאה. והציבור, שרוצה עוד מהטוב הזה, לא מסתכל על הקנקן או על מה שיש בו, אלא על הפקק שנמצא בראשו. במקרה של היו"ר הנבחרת של הבית היהודי חגית משה, שלא היססה כשאמרה שמצביעים בשני פתקים – כנראה פשוט לא עדכנו אותה מאז הניינטיז שהחוק בוטל.

הנפילה של מפלגת העבודה החלה אז. בפעם השנייה שפיצלו בין ראשות הממשלה למפלגה, נבחר אהוד ברק, והמפלגה כבר ירדה לראשונה בתולדותיה לקידומת 2 בקלפי. ברק היה דמות אטרקטיבית, אך מאז, ויסלחו לי כולם, לא העמידה המפלגה מי שבעיני הבוחר יתאים או תתאים למודל של בחירה ישירה לראשות הממשלה.

כעת חובת ההוכחה על מרב מיכאלי. האם תצליח להתעלות לרמה של מי שמצדיק את המשפט – מפלגת העבודה בראשות מיכאלי. כי לא מספיק לומר על עצמך: מנהיגה. צריך לנהוג כמנהיגה ולהיות ראויה לפתק כאילו זו בחירה ישירה. וכצעד בונה אמון ראשון, להפסיק לדבר לכולם בלשון נקבה. הבנו. מספיק ודי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook