fbpx

העולם שאחרי הקורונה // הטור של אורן נהרי

ייתכן שאחרי תקופת הבהלה נהיה טובים יותר, אכפתיים יותר, נהיה סולידריים, נבין שיש בעולם דברים חשובים מכסף; ואולי דבר לא ישתנה.

0

בשעה ה־11, ביום ה־11 של החודש ה־11, ב־1918, החלה שביתת הנשק. ביומה האחרון של המלחמה הגדולה עוד נהרגו 3,000 חיילים. והמוות לא נח לרגע – השפעת הספרדית המשיכה את מסעה הקטלני ברחבי העולם (למרות שמה, היא לא החלה או התגלתה בספרד) ותביא למותם של עשרות מיליונים. המלחמה שהחלה, נוהלה והסתיימה באווילות מוחלטת ומגפת השפעת, יכתיבו את מהלכה של המאה ה־20, יסללו את הדרך למלחמת העולם השנייה, המהפכה הבולשביקית, הניהיליזם של הדאדא, הסוריאליזם והאקזיסטנציאליזם, קץ האימפריות האירופיות – הכל החל שם.

אבל לצורך מאמר זה ישנה נקודה נוספת: מהמלחמה יוצאת המובסת – גרמניה – חזקה יותר, יחסית, מהמנצחות – צרפת ובריטניה. פרדוקס? לגמרי. אבל גרמניה, שלפני המלחמה כבר הייתה מאוכלסת, עשירה וחזקה בהרבה מצרפת, נכנעה כשנפרצו קוויה. שלא כמו במלחמת העולם השנייה, גרמניה לא ניהלה מלחמת נסיגה עד הרייכסטאג בברלין. ערי גרמניה לא הופצצו יומם ולילה. היא נכנעה כשצבאה נמצא ברוסיה ובצרפת – הן סבלו את חורבן המלחמה, לא גרמניה. והצבא הגרמני הורשה לחזור הביתה במצעד צבאי מלא – דברים שיעמדו בבסיס תיאוריית הקונספירציה שהעלו רבים, בהם רב־טוראי אוסטרי משוחרר, שגרמניה לא הובסה כלל, פשוט תקעו סכין בגבה: הליברלים, הסוציאליסטים, הקפיטליסטים החזיריים, הבולשביקים, הקוסמופוליטיים – בקיצור, היהודים. ויחסי הכוחות האלה רק ישתנו לרעת צרפת ולטובת גרמניה בחלוף השנים, בואכה מלחמת העולם השנייה.

והנמשל? בסוף ינואר, מזכיר המסחר של ארה"ב ווילבור רוס היה מאושר. הנגיף הכה בסין, והמחשבה, ההגיונית לשעתה, הייתה שהנה ענקית המזרח נחלשת. כלכלתה מוכה, עשרות מיליונים בהסגר, המפעלים משותקים – זה הזמן שבו ארה"ב, על פי חוק הכלים השלובים, אמורה לזכות מההפקר. שמשרות ייצור ישובו הביתה, שסין תאבד את מעמדה כבית החרושת של העולם, ומאזן התשלומים – והחובות – האמריקאי מול סין, ישתפר. סין נראתה כמו גרמניה המובסת, ארה"ב כבעלות הברית המנצחות.

כשלושה חודשים אחר כך, והתחזית הזו נראית מופרכת במידה רבה. באופן די מדהים, סין – מקור המגפה – חוזרת לשגרה, מסירה את הסגר, מייצאת ציוד רפואי לכל העולם, וכל קונטיינר עם ציוד המגיע ממנה מהווה ניצחון תעמולתי אדיר, הוכחה לכאורה לצדקת צורת השלטון הסינית האוטוריטרית, תבונת מנהיגיה. וזאת עוד לפני שדיברנו על כך שכמו במלחמת העולם הראשונה – המדינה שלכאורה הובסה על ידי נגיף הקורונה, תצא מהמשבר חזקה יותר, באופן יחסי, מאלה שלעגו לה בהתחלה. קריסת מחירי הנפט מסייעת לכלכלתה, כמובן, אם כי לא הכל מושלם בממלכת סין: יש לה בעיית מזון, ומלחמת הסחר עם ארה"ב עדיין רוחשת על אש קטנה – בעיה לשתי המעצמות.

בשעת כתיבת הדברים ארה"ב מתמודדת עם שורת שאלות, בראשן לא רק מי ירוויח מהמצב, כלומר לטובת מי ישחק המשבר – הנשיא המכהן דונלד טראמפ או המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן – אלא איך הבחירות תתקיימנה? באיזו צורה? האם בחירות רק בדואר? ואם במתכונת הרגילה, האם מבוגרים יחששו להגיע לקלפיות בגלל הקורונה? זה יפעל לטובת הדמוקרטים. או האם יבטלו קלפיות רבות ויצמצמו את האפשרות לבחור? זה יפעל לטובת הרפובליקנים. ומה יקרה במדינות המפתח, שהעניקו את הניצחון לטראמפ ב־2016?

לעולם לא נדע, נוכל רק לנחש אם תוצאות הבחירות יהיו תוצאה ישירה של הקורונה. אם בערים, עקב הקורונה, יהיו קלפיות מעטות מהרגיל ואנשים לא ייצאו להצביע מחשש הצטופפות, ובעיירות ובכפרים יצביעו כרגיל – זה יעניק את הניצחון לרפובליקנים. הקיטוב יגבר עוד יותר. בכל מקרה, בזמן הקרוב הפוליטיקה האמריקאית תהיה רעילה עוד יותר מהרגיל.

האיחוד האירופי רואה את היפרמות התפרים. בין מזרח למערב – כלומר בין הדמוקרטיות הוותיקות, מנהיגות האיחוד צרפת וגרמניה, לבין הונגריה ופולין, ההופכות אוטוריטריות יותר ויותר. בין צפון ודרום – מדינות הדרום, בראשן איטליה וספרד, משוועות לחבילת הצלה של טריליונים, כרמת חובותיהן. שתיהן גם כלכלות התלויות במידה רבה בתיירות. אבל מדינות הצפון העשירות, בראשן גרמניה, לא מוכנות לשעבד את עתידן לדורות כדי להציל את שותפותיהן לאיחוד. הן מוכנות לעסקת סיוע, ודאי – אבל המימון הוא אבן הנגף. עוד קרע באיחוד, אחד מרבים.

ודבר נוסף שאנו רואים בעולם, אולי הונגריה היא הבולטת ביותר: מדינאים, אם זו המילה, מנצלים את הקורונה כדי להעמיק אחיזה, כדי לאסור מתנגדי משטר – כמו בהונג קונג; להפוך את המדינה לדיקטטורה כמעט מלאה – כמו בהונגריה; להעביר חקיקה משנה פני מדינה – כמו איסור הגירה בארה"ב. דבר שיש לו היגיון מסוים כעת, אבל כמובן המחשבה היא להגניב את האיסור בחסות הקורונה – ולהשאירו להמשך. כשהעולם עוסק בקורונה שאר הדברים מתגמדים, כולל הצטמקות זכויות הפרט בכל מקום.

רוסיה מתחילה להודות שלא הכל בסדר. איראן, שכלכלתה הייתה במשבר עקב הסנקציות האמריקאיות, היא מהמדינות הסובלות יותר מכולן מהקורונה, דבר שיכול לשנות את פני המזרח התיכון. ושתיהן כמובן נסמכות על נפט – מוצר שבימים אלה מחירו מגיע למחוזות נמוכים בלתי נתפסים. כאשר כלכלות העולם נעצרו, אין צריכת נפט – ואין היכן לאחסן אותו.

המגפה תעצב מחדש את הסדר העולמי, באופנים די ברורים – עליית הלאומיות והבדלנות, כאשר כל מדינה חוששת מכניסת זרים שאולי נגועים, וגם מבקשת לחזק את כלכלתה ולסייע ליצרניה: חקלאים, תעשיינים וכל השאר. אבל אם למדנו משהו מהמשבר הגדול של 1929, הוא שהפתרון הזה אינו פתרון – הוא בעיה. שהפתרון אינו לבודד כלכלות ועמים נואשים – הוא לשלב אותם, לא להעמיק אבטלה. האם זה יקרה? ככל הנראה לא. המקום היחיד שבו נראה את המשך שיתוף הפעולה והעמקתו יהיה, כתמיד, המדע והרפואה.

איך נראה את הקורונה עוד שנה, עשור, מאה? האם עוד 100 שנה נראה את הקורונה כמגפה אחת נוספת, איפשהו לצד הסארס, האבולה, אפילו האיידס? משהו שרופאים וחובבי טריוויה היסטורית בלבד מכירים? או כמשהו שהיסטוריוני העתיד יראו בו אירוע המשנה את מסלול ההיסטוריה? איננו יכולים לדעת. יותר מדי משתנים. המשבר הזה יכול להיות נטל חוב אחד יותר מדי על המערכת הכלכלית העולמית – בעיקר האמריקאית והאירופית. הוא יכול לערבב מחדש את חפיסת הקלפים המעצמתית – להעלות את סין, ודאי באוקיינוס השקט, על חשבון ארה"ב – תהליך שכבר החל לפני הקורונה.

ואולי השינוי הגדול ביותר יהיה באורח החיים. בתפיסת החיים. באידיאולוגיות. מאז הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס בתום מלחמת העולם הראשונה, כן, שוב האירוע הזה, יש מאבקים אידיאולוגיים – בין קומוניזם לדמוקרטיה קפיטליסטית, ובקפיטליזם בין כלכלת שוק חופשי משוחררת כמעט לגמרי לבין סוציאל־דמוקרטיה – עם כמובן הרבה פשרות בתווך. ומתברר, משבר אחר משבר, שיש תופעה משונה – הקפיטליזם הוא קפיטליזם חופשי, רווחי, מנסה להתחמק מתשלום מיסים ועול רגולציה, מסביר שהמדינה היא הבעיה ולא הפתרון כל עוד הכל טוב. ברגע שיש משבר ועסקים פושטים רגל, לפתע נזכרים הקפיטליסטים האידיאולוגיים האלה שבעצם כולנו חברה אנושית אחת, שאם הם יפשטו רגל (הרס יצרני, זוכרים?) בני אדם יסבלו, ולפתע הם נורא בעד מעורבות המדינה – לטובתם. המשוואה הצינית הזו עבדה פעם אחר פעם – וגם כעת. האם אחרי המשבר דברים ישתנו? לדעתי כן, במעט. לא, לא נחיה בעולם מושלם. רחוק מזה. אבל ייתכן מאוד שלפחות חלקית, לפחות לתקופת־מה, נראה השקעה גדולה יותר בבריאות, בחינוך, ברווחה. אנחנו נראה תהליכים סותרים: מצד אחד, הרבה יותר לאומיות, הסתגרות. מצד אחר, עלייה בהכרה בחשיבות ארגונים בינלאומיים – אולי תוך שידוד מערכות נחוץ מאוד בחלקם – ארגון הבריאות העולמי, למשל.

וכמובן, ייתכן שאחרי תקופת בהלה נתחייב שמעתה נשתנה, נהיה טובים יותר, אכפתיים יותר, נדאג יותר לקשישים, נהיה סולידריים, נבין שיש בעולם דברים חשובים יותר מכסף; ואולי דבר לא ישתנה. האם באמת נעמוד בפיתוי כשנחפש דיל ונמצא טיסה ב־50 יורו לעיר שלא היינו בה, ובגלל הקורונה יש דילים מה־זה שווים, והמלונות מפנקים, ומגיע לנו אחרי ההסתגרות… האם אנחנו, בעצם ילדינו, יהיו דור חסכני מודאג, כמו הדור שגדל במשבר הגדול, או דור ניהיליסטי, של אכול ושתה כי מחר נמות? מגפה כלל־אנושית תהפוך אותם לנמלים – או לצרצרים? מי צדק במשל, אנחנו יודעים. אבל במשל זה קל, ויש לקח אחד נכון. לדעת מי צודק במציאות, או לחפש צדק במציאות, זה עניין אחר לגמרי.

התנקשות הציוויליזציות // מאת אורן נהרי
חפש את המנהיג // הטור של אורן נהרי
סכנה ושמה אוטופיזם // ההיסטוריה המעוותת של המטרות שקידשו את אמצעיהן // הטור של אורן נהרי

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook