fbpx

הסמטאות כבר לא שלו // מאת יונתן גת

'השוטר אזולאי' סימן את קו השבר בדמותו של השוטר בקולנוע הישראלי. מאז הוא הולך מדחי אל דחי. כך נראתה האבולוציה הטרגית של כחול המדים במסך המקומי לאורך השנים

0

הפריים הראשון של הסרט 'השוטר אזולאי' הוא תמוה משהו. הוא לא מציג את שייקה אופיר, לא את זהרירה חריפאי, לא את הפושעים הקטנים של יפו. גם את הנעימה הידועה של נורית הירש לא שומעים שם. הדבר הראשון שמופיע בסרטו של אפרים קישון הוא כתובית שמתנוססת במשך עשר שניות: "תודתנו הכנה נתונה למשטרת מחוז תל אביב, על עזרתה החשובה בהפקת הסרט".

העובדה שמשטרת ישראל זוכה לקרדיט מפואר כזה, עוד לפני הצגת שם הסרט ואפילו לפני שם היוצר (שאי אפשר היה לחשוד בו בצניעות יתרה או בנדיבות מופרזת בקרדיטים), מעידה שכנראה המשטרה סייעה באופן חריג להפקה, שלא לומר יצאה מגדרה. אפשר להתפלא על זה. שהרי יוצר הסרט לא היה בלתי ידוע בטיפול שהעניק לדמות השוטר ביצירותיו הקודמות. ואם יש גורם אחד שלא היה אמור להיות מרוצה מזה, ובוודאי האחרון לתמוך בפרויקט נוסף שכזה – זו משטרת ישראל.

המשטרה הייתה צריכה לזכור שבסרטו 'ארבינקא' (1967) הציג קישון שוטר טיפש (גם כאן שייקה אופיר), שאינו יכול להבחין בשוד שמתבצע מול עיניו במפעל הפיס. השודד ארבינקא (חיים טופול) והכנופיה שלו (חברי הגשש החיוור) משכנעים אותו שמדובר בצילומי סרט על שוד הכספת של מפעל הפיס, והשוטר, ברוב כסילותו, מציע את עצמו לצילומים כרקדן סטפס מגוחך. בסרט 'תעלת בלאומילך' (1969), שוטר המקוף (שוב אופיר) הוא חדל אישים, שלא מזהה כי קדיחת רחוב אלנבי נעשית על ידי משוגע (בומבה צור), ללא רישיון וללא אישורים.

הלעג לשוטרים הוא מסורת שמתרחשת בכל השפות. מ'קיסטון' של הסרט האילם, דרך המפקח קלוזו ועד לואי דה פינס, כולם ניסו לשבור את דמות השוטר, אבל כולם פעלו תחת המסגרת המגוננת: "קומדיה"

הניגוח ההומוריסטי של קישון כלפי השוטר הישראלי לא החל בקולנוע. דמות זו כיכבה בלא מעט הומורסקות שכתב בטורו היומי והפופולרי 'חד גדיא' ב'מעריב', כמו למשל ב'רפורט השבוע', שם מוצג השוטר כבור מושלם, שאינו יודע לקרוא או להבדיל בין המחוגים שעל השעון. הוא רושם דו"ח בשעה הלא נכונה ועוד מתווכח על כך מול הנהג האומלל.

 

הייעוד הכחול והאומלל

לעג לשוטרים הוא כמובן לא המצאה קישונית. זו מסורת עתיקה שמתרחשת בכל השפות ובכל תרבות מערבית. הרצון לגחך על בעלי הסמכות הוא טבעי והכרח קומי אוניברסלי. משוטרי 'קיסטון' של הסרט האילם, דרך המפקח קלוזו בגילומו של פיטר סלרס, ועד לואי דה פינס – הלוא הוא 'השוטר מסן טרופז'. כולם ניסו לשבור את דמות השוטר, אבל עם זאת, כולם פעלו תחת המסגרת המגוננת: "קומדיה". המושג המרפא, שתחתיו יכולים להעליב בעל מעמד, תחת ההסכמה הדדית שאיש לא נפגע באמת. שהרי זו "רק קומדיה".

ייתכן שהסיוע המשטרתי שזכה לו קישון נוצר דווקא בעקבות סרטיו הקודמים ונועד לרכך מעט את ההומור הקטלני על חשבון הדמות הראשית. אבל בפועל, כל הבדיחות שהריץ עד אז על השוטר היו בבחינת הומאז' הצדעה, לעומת המכה הקשה שינחית עליו קישון בסרטו משנת 1971.

'השוטר אזולאי' הוא קו השבר הגדול בייצוג דמותו של כחול המדים בקולנוע הישראלי. הפעם, השוטר מוצג על פי הכינוי שנהג משה דיין להדביק ליריביו: "בחור טוב במובן הרע של המילה". השוטר מפסיק להיות מצחיק, טיפש־אך־אגרסיבי – והופך חלש וחסר אונים. אימפוטנט בתפקודו. הסמכות, האחריות והכוח מעוקרים כולם מהשוטר והפעם אין סיבה לצחוק. הבדיחה נגמרת עם הצדעתו המפורסמת; הלגלוג מסרטים קודמים מתחלף הפעם בדמעות וברחמים.

רחמים הם הדבר האחרון במדרג הביקורת שמשטרה הייתה רוצה לראות ברזומה שלה. היא תעדיף אלף סרטי שוטרים טיפשים־אך־נחושים, מאשר שוטר אזולאי רופס אחד.

שייקה אופיר בעצמו עמד על ההבדל בין שני השוטרים הראשונים שגילם אצל קישון לבין האחרון: "בשביל שוטרי המקוף – המשטרה היא ג'וב. בשביל אזולאי – המשטרה היא ייעוד". במובן הזה, זהו תסריט הבלהות של מחלקת הדוברות של משטרת ישראל. שכן עולה ממנו שהמשטרה שלנו, כפי שהיא מוצגת בסרט, מעסיקה במשך עשרות שנים אדם שאין לו בדל של יכולת או כישורים להיות שוטר. וחמור מזה – הוא מאוהב בתפקידו. תושבי יפו אינם יכולים להרגיש בטוחים כשהוא בסביבה. בעלי החנויות יכולים להמשיך לישון בפחד. אזולאי מעביר את שירותו מחידוש חוזה אחד למשנהו, כאשר אלו מתבצעים מתוך רחמיו של מפקדו. כדי לפתור את הבעיה, המשטרה מפנה לו את גבה ושולחת אותו לפנסיה מוקדמת.

'השוטר אזולאי' הוא הסרט הישראלי הראשון שבמרכזו ניצב שוטר בתפקיד הראשי, והראשון שבו המילה "שוטר" מופיעה בכותרתו. הוא יפתח פתח לסרטים נוספים שבהם דמות השוטר תזכה למקום מרכזי, לחקירה נפשית ולבדיקה מעמיקה של מידותיו, אבל בעיקר ישמש כיריית הפתיחה במסלולו העגום ומלא הייסורים של האיש שאמור לשמור על שלום הציבור.

הניגוח ההומוריסטי של קישון כלפי השוטר לא החל בקולנוע. הדמות כיכבה בטורו הפופולרי ב'מעריב', כמו למשל ב'רפורט השבוע', שם מוצג השוטר כבור, שאינו יודע לקרוא או להבדיל בין המחוגים שעל השעון

נבגד בידי הארגון

את התחנה האחרונה של השוטר הקולנועי, לעת עתה, אפשר למצוא בסרטו המצוין של ירון שני 'עיניים שלי' (2019), בכיכובו של ערן נעים.

נעים, שוטר אמיתי בעברו, מגלם את השוטר רשי, שלכאורה הסיק מסקנות מקודמיו ולמד כל מה שצריך – כדי לא להיות אזולאי. הוא מיומן, אחראי, חזק, לא פראייר. אלא שכל אלו אינם עוזרים לו; להפך. לאחר שהוא מגדיל ראש ומבצע חיפוש על גופם של נערים בחשד לסחר בסמים, הוא מואשם על ידם, שלא בצדק, בהטרדה מינית ונחקר במח"ש. מאוחר יותר מתברר כי אחד המתלוננים הוא בנו של איש שב"כ, שבוחש בחקירות ודואג כי התיק לא ייסגר כפי שמצופה.

כמו לאזולאי, כך גם לרשי – המשטרה מפנה עורף. הריקבון שפשה במערכת מחסל את מעט האמפתיה שעוד החזיקה את אזולאי עד הפנסיה. חייו של רשי עוברים שרשרת רעידות אדמה, שמרסקות את עולמו המקצועי, המשפחתי והחברתי. למרות כושרו וכישרונותיו הבלתי מבוטלים לשרוד – אין לו סיכוי. הוא מוצא את עצמו חסר אונים (גם במובן המיני וגם במובן הנפשי), עד לנפילתו הגדולה אל השאול.

הדיוק הכמעט על־אנושי שבו מבצע ערן נעים את התפקיד, מתאחד עם עברו שלו כשוטר, שהואשם במציאות באלימות נגד מפגינים בהתנתקות, הודח מהמשטרה ועבר בעצמו טלטלה עזה. ההתכתבות הבלתי פוסקת בין הדמות לבין המציאות רשומה על מצחו של הסרט כל העת. כל זה יוצר תלכיד ראשון במעלה של סרט רפלקסיבי, שמקרין את עצמו דרך החיים של השחקן והפוך – עד למחיקת הרעיון שמאחורי מה שמתרחש על המסך קיימת הפקה. אלה מתאפשרים לא רק הודות למשחק, לכתיבה ולבימוי המעולים, אלא גם בזכות העובדה שהם פועלים על קרקע קולנועית שהוכנה היטב לקראת נפילת השוטר, ובעקבות מסורת של נרטיב אסוני, שזכה לאהדה ולהכרה מקצועית רחבה.

שייקה אופיר זכה בפרס כינור דוד (הפרס הנחשב בתחום התרבות באותן שנים) על תפקידו כשוטר אזולאי. ערן נעים זכה בפרס אופיר (על שמו של שייקה) על היותו שוטר בתפקיד הראשי גם כן. "אופיר" הפך לשמו של "האוסקר המקומי", ובאוסקר האמריקאי ייצג 'השוטר אזולאי' את ישראל, אך לא זכה. הוא כן קטף את פרס גלובוס הזהב לסרט הזר.

'השוטר אזולאי' מוצג על פי הכינוי שנהג משה דיין להדביק ליריביו: "בחור טוב במובן הרע של המילה". השוטר מפסיק להיות מצחיק, טיפש־אך־אגרסיבי – והופך חלש וחסר אונים. אימפוטנט בתפקודו

התועלת באי־תועלת

נעים ואופיר אינם היחידים. ב־1992 זכה שולי רנד בפרס אופיר על גילום שוטר בתפקיד הראשי בסרט 'החיים על פי אגפא' של אסי דיין. זהו קו האמצע הכרונולוגי בין שני הסרטים הקודמים, וגם קו אמצע פתולוגי באבולוציה של השוטר הישראלי. בין שתי הדמויות האימפוטנטיות שתוארו כאן, בני מ'אגפא' הוא שוטר אומניפוטנט. אדם שחש בעל כוח אבסולוטי ויכולות מגיות שנובעות ממעמדו. הוא אלים. הוא בוגד סדרתי, הוא מספק סמים לחבריו, הוא עבריין בעצמו. הוא נרקיסיסט וחסר רגשות. ובניגוד לדמויות הקודמות, הוא לא זקוק לרחמים. לכאורה.

אלא שעם הרחמים או בלעדיהם, סופו מר גם כן והוא מחוסל בסצנה האפית המפורסמת של סיום הסרט, יחד עם יתר הדמויות. כלומר, המסקנה המרתקת של אסי דיין היא טרגית במובן ההפוך – זה שאתה שוטר רע לא אומר שתגמור טוב.

מתוך אין האונים בוקע גם היופי. ב־2007 גילם ששון גבאי שוטר בסרט 'ביקור התזמורת'. הוא משמש כמפקד תזמורת המשטרה המצרית, שמגיעה מאלכסנדריה לביקור בישראל. זהו אמנם שוטר מן החוץ, אך קשה שלא לשים לב לדמיון בין דמותו לבין זו של אזולאי. גבאי עצמו הודה ששייקה אופיר שימש לו השראה וניתן לאתר זאת בקלות במימיקה, בעמידה הכפופה ובחיוך העגמומי. אלא שהפעם, השוטר מגיע מלכתחילה ללא יומרה לכוח. הוא מסורס מעצם תפקידו כמנצח תזמורת, ללא סמכות או אחריות לאכיפה. הוא מגיע כדי לכבד את הציבור הישראלי ולהנעים את זמנם בקונצרט. וזו, אגב, ההזדמנות היחידה לשמוע שוטר שר.

הסאבטקסט של הבמאי ערן קולירין מציע חשיבה מחודשת על הדמות ותפקידה: כאשר השוטר מעוקר – יש לו הרשות ליצור. כשתפקידו מרוקן מהתוכן שלשמו הוקם הגוף המשטרתי – הוא יכול סוף־סוף לעשות משהו מועיל. הוא מביא לרגיעה, יוצר סביבו אמפתיה ואפילו עושה את הבלתי אפשרי ומחבר בין תרבויות של שני עמים אויבים. אגב, גם כאן פרס אופיר לא עצר. ששון גבאי זכה בו על תפקידו הראשי כשוטר, והסרט עצמו זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר (אך נפסל מלייצג את ישראל בטקס האוסקר, בגלל שרוב הדיאלוגים בו הם באנגלית).

 הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2019 של ליברל.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook