fbpx

הסיפורים שמאחורי הטריילרים הקולנועיים המשמעותיים בהיסטוריה

בעולם שבו יש כל כך הרבה סרטים רק גיבור אחד יכול לעזור לך להחליט במה לצפות - קיצור תולדות הטריילר הקולנועי

0

בערך 70 איש עמדו בתור לקולנוע אל־קפיטן בלוס אנג'לס ב־28 בנובמבר 2014. לא היה בכך שום דבר ראוי לציון אלמלא השעה הייתה 6:45 בבוקר – בהחלט לא השעה האופיינית ליציאה לקולנוע. הם אמנם חיכו לתחילת הקרנת סרט האנימציה '6 גיבורים' בשבע בבוקר, אבל כלל לא באו לראות את הסרט. למעשה, כשהסרט התחיל רבים מהם עזבו את האולם, כיוון שהם הגיעו למקום רק כדי לראות טריילר ‏(המילה הרשמית בעברית היא "קדימון"; מוכר יותר בעברית מדוברת כ"בקרוב", או ‏לפעמים, ‏בטעות, כ"פרומו"); הטריילר הראשון של 'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר', הסרט החדש בסדרה, שעתיד לצאת בסוף 2015. אל־קפיטן היה אחד משני בתי קולנוע בלבד באזור לוס אנג'לס שהקרינו את הטריילר באותו סוף שבוע, וההקרנה המיוחדת שהקולנוע הוסיף בשבע בבוקר נועדה במיוחד עבור המעריצים שהגיעו בשבילו ולא היו מסוגלים לחכות עוד שלוש שעות להצגה של עשר. הטריילר מכיל קטעים קצרצרים משמונה סצנות. אורכו 88 שניות. נאמרות בו 15 מילים. הצופים באל־קפיטן, שהגיעו במיוחד בשעה המוזרה הזאת ושילמו עשרה דולר על כרטיס הקולנוע, אמנם יצאו אחרי פחות מדקה וחצי, אבל יצאו מרוצים.

באותו היום יצא הטריילר גם לאינטרנט. הגרסה הרשמית בלבד של הטריילר, בערוץ היוטיוב הרשמי של 'מלחמת הכוכבים', נצפתה באותו שבוע 58 מיליון פעמים. עותקים ופרודיות נפוצו בתוך שעות בודדות. היצירה בת 88 השניות הזאת נצפתה יותר, וזכתה ליותר ציוצים, מאמרי דעה וניתוחים של כל פריים, מרובם הגדול של סרטי הקולנוע באורך מלא שיצאו באותה השנה. כל זה מעיד, כמובן, על הכוח העצום של 'מלחמת הכוכבים' בתרבות הפופ האמריקאית ועל ההתרגשות העצומה לקראת הסרט החדש בסדרה שיצר ג'ורג' לוקאס, אבל גם מעיד על כך שטריילר עשוי להיות אירוע תרבותי משמעותי לכל דבר. וככל שעובר הזמן, נראה שהטריילר הופך מתוצר לוואי לדבר עצמו.

טריילר הוא בסך הכול פרסומת. פרסומת לסרט. אבל לפחות בקולנוע, לטריילרים יש מעמד מיוחד: הרבה צופי קולנוע יעידו על עצמם שהם לא סובלים את הפרסומות המוקרנות לפני הסרט, אבל משתדלים לא לפספס את הטריילרים. הטריילר המצוי הוא אוסף של סצנות שונות מתוך הסרט, ערוכות במהירות אל תוך שתי דקות וחצי מגובשות שמציגות את העלילה ונותנות טעימות מהסצנות המרשימות ביותר. ההבדל בין טריילרים לבין פרסומות למוצרים אחרים הוא שבעוד בכל מוצר אחר הפרסומת יכולה רק לספר לך עליו – על ריח הפרחים הרענן של אבקת הכביסה או על אחיזת הכביש המופלאה של המכונית – טריילרים נותנים את הדבר עצמו. אתם יושבים וצופים בחוויה אודיו־ויזואלית, שמעודדת אתכם לרצות לחוות עוד מאותו הדבר בדיוק.

המילה "טריילר", בהקשרה הקולנועי, נולדה בראשית ימיו, תקופת הסרט האילם, שבה אותם קדימונים "נגררו" מיד אחרי הסרט שהוקרן, בתקווה להחזיר את הקהל לאותו בית קולנוע גם בשבוע הבא. במהרה התברר שאחרי שההצגה הראשית נגמרת נוטה הקהל לקום וללכת הביתה, ועלתה המסקנה שאם רוצים לגרום לצופים לראות את ההצצות לסרטים הבאים, הם צריכים לראות אותן בעודם ממתינים לאטרקציה המרכזית. הטריילרים הצטרפו לאוסף שלם של קטעים שהיו חלק מ"השואו המקדים": הצגת קולנוע אופיינית כללה גם גלגל חדשות, סרט מצויר או שניים, פרק של סדרת סרטונים קצרים בהמשכים – ורק אז הסרט הארוך, ה"פיצ'ר פרזנטיישן". עם השנים, ההצגה המקדימה הלכה והתמעטה, וכיום הטריילרים הם למעשה השריד היחיד שנותר ממנה.

המהפכה של היצ'קוק ונקודת המבט של הכריש

אמנם הטריילר נולד זמן קצר אחרי הקולנוע המסחרי – ניצניו הראשונים מופיעים כבר בשנות העשרה של המאה ה־20 – אבל בעוד הקולנוע התפתח בצעדי ענק, אמנות הטריילרים דרכה במקום במשך עשרות שנים. אחת הסיבות לכך היא שחברה אחת בלבד – National Screen Service (NSS) – החזיקה במונופול בתחום משנות ה־20 ועד תחילת שנות ה־60. NSS עבדה עם כל האולפנים והפיקה את כל הטריילרים, שכתוצאה מכך נראו דומים מאוד זה לזה בקצב, בגישה ובטקסטים שהוקראו על רקע מוזיקה גנרית ללא קשר להתרחשות על המסך.

עם השנים עבר הטריילר הקלאסי שינויים ואופנות. בשנות ה־40 וה־50 היו הטריילרים עמוסים בשקופיות עם סופרלטיבים היסטריים יותר מהבטחות בחירות ועם סימני קריאה רבים יותר מהנהוג בטוקבק ממוצע. "זכרו אותו ‏כחוויית הקולנוע הגדולה ביותר בחייכם!", מבטיח הטריילר לזבלון 'זה בא מהחלל החיצון' ('It Came from Outer Space', 1953). אבל בשנות ה־60 החל המונופול של NSS להיסדק, וכמה אולפנים ויוצרים ניסו לשווק את סרטיהם בצורה יוצאת דופן – ובהצלחה גדולה. אחד מהם היה אלפרד היצ'קוק, שהטריילרים שלו נחשבו מהפכניים כמו סרטיו. הטריילר ל'פסיכו', למשל, לא כולל תמונות מהסרט; במקומן, היצ'קוק עצמו עורך לקהל סיור במוטל בייטס ורומז באדישות מעושה, מבשרת רעות, על האירועים שעומדים להתרחש בו. הטריילר ל'הציפורים' היה מרומז אף יותר: גם כאן היצ'קוק נושא דרשה היישר אל הקהל, אלא שהפעם הוא אפילו לא מדבר על עלילת הסרט, אלא רק מספר על ההיסטוריה של "הידידות האמיצה" בין הציפור לאדם – בעודו מציג לראווה עוף צלוי, ציפור בכלוב ומיני פוחלצים. מבלי להראות כלל קטעים מתוך הסרטים, הטריילרים הסנסציוניים בפשטותם של היצ'קוק הצליחו בדרך כלל לעורר סקרנות גדולה יותר מהטריילרים הנוסחתיים באותם ימים.

בשנות ה־60 הופיע גם אנדרו קין (Kuehn), שנחשב ליוצר הטריילרים המשפיע בהיסטוריה. קין התייחס לטריילר כאל יצירת אמנות בפני עצמה, שמקדמת את הסרט אך אינה תלויה בו: "אורכו של טריילר הוא שתיים או שלוש דקות – בערך אורכו של שיר – ואני חושב על טריילרים כמו על שירים", נהג קין לומר. "אחד הדברים הקשים ביותר כשמתבוננים בסרט הוא קביעת הטון, הקצב והאווירה של הטריילר. הם לא תמיד יהיו זהים לטון ולקצב של הסרט עצמו". קין הקדיש תשומת לב מיוחדת לבחירת המוזיקה, הקריינות, ואפילו הגופנים שבהם יופיעו הכותרות על המסך; כולם בונים את האווירה שהטריילר מבקש ליצור. הטריילרים של קין כללו טקסטים מתוחכמים שגירו את סקרנותו של הקהל במקום לחשוף מיד את הכול. בטריילר ל'מלתעות', המצלמה – מנקודת מבטו של הכריש – משוטטת במים אפלים ומתחת למתרחצים התלויים במים, בעוד הקריין אומר: "ישנו יצור החי כיום, ששרד מיליוני שנים של אבולוציה, ללא שינוי, ללא תשוקה וללא היגיון. הוא חי כדי להרוג, מכונת אכילה ללא מוח. דומה שאלוהים יצר את השטן, והעניק לו… מלתעות".

האייטיז, שנות האם־טי־וי העליזות, היוו שלב נוסף באבולוציה של הטריילר. במציאות, במועדונים ועל המסכים השונים קצב הגירויים הלך וגבר. האסתטיקה של הקליפ – עריכה מהירה ומוזיקה קצבית – השתלטה בקלות גם על הטריילרים. השקופיות החלו לצאת מהאופנה, ואת מקומן תפסה הקריינות. הטקסטים היו אותם טקסטים, במיוחד המשפט "In a World…" ("בעולם שבו…") שפתח מספר לא ייאמן של טריילרים, והקריינים היו אותם קריינים, במיוחד דון לפונטיין. שמו של לפונטיין היה מוכר רק ליודעי דבר בתעשיית הסרטים, אבל קולו היה מוכר כמעט לכל אדם בעולם המערבי, כיוון שהיה "קול האלוהים" בחלק עצום מכלל הטריילרים, עד שלבסוף נשבר וסיפר שאפילו לו נמאס לומר בכל פעם "בעולם שבו".

בשלב הזה כבר היה ברור לכולם איך עושים טריילר טוב, ונולדה הנוסחה הקבועה שמשמשת את יוצרי הטריילרים כבר כמה עשרות שנים. בדיוק כמו סרט באורך מלא, גם הטריילר האופייני מורכב משלוש מערכות:

  1. "בעולם שבו…": החלק הראשון של הטריילר מסביר לנו במשך כחצי דקה באיזו נקודה בהיסטוריה או בעולם אנחנו נמצאים, מיהו הגיבור ולמה הוא מגניב.
  2. "עכשיו, אדם אחד חייב…": בשלב הזה מוצג האתגר – אם זה הנבל, המכשול, המחלה, המאבק המשפטי, אהבת חייו הבלתי מושגת – שעומד בפני הגיבור.
  3. האקשן של הסוף: בדקה האחרונה של הטריילר המוזיקה הופכת לקרשנדו, כל שוט כולל יותר תנועה, יותר אקשן ויותר רגש, החיתוכים נעשים מהירים יותר, ואנחנו מקבלים ברצף מהיר כמה מרגעי השיא של הסרט. הנאום המרגש. הנשיקה. סצנת האקשן הגדולה. הבדיחה הכי טובה בסרט. בתוך כל זה משולבים גם שמות הכוכבים של הסרט: טום קרוז! ג'ניפר לורנס! וואו, יש כל כך הרבה דברים טובים בסרט הזה! אתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם להפסיד אותו!

ואז מגיע שם הסרט ותאריך ההפצה. רשמו לעצמכם ביומנים.

אמנות אחיזת העיניים של הטריילר

הבעיה שעולה מהמבנה הקלאסי והמוכר של הטריילר ברורה: אם ראינו כבר את הטריילר, למה בעצם צריך לראות את הסרט? הרי הטריילר כבר חשף את כל הקטעים הטובים, ועם קצת תשומת לב לפרטים שבמונטאז' אפשר בדרך כלל להבין בקווים כלליים את עיקרי העלילה. ולפעמים אפילו לא צריך להתאמץ: סצנת השיא של 'לשחרר את ווילי', למשל, ‏הייתה קפיצתו של הלווייתן ווילי אל החופש. צופי הסרט כנראה לא היו במתח רב, כיוון שהסצנה כבר ‏נכללה בטריילר. בטריילר של 'להתחיל מחדש', סרט שברובו מבלה טום הנקס לבדו על אי בודד, נחשפת חזרתו של הגיבור הביתה. ואם הולכים עוד קצת אחורה, הטריילר של 'Soylent Green' ('שמש ירוקה', 1973) מציג את השאלה המאתגרת "מה זה סוילנט גרין?", אבל מיד מגלה את התשובה, כדי שחלילה הצופים לא יצטרכו לטרוח למצוא אותה בקולנוע.

זה המקום לציין שטריילרים לסרטים הוליוודיים נבדקים, כמו כל פרסומת, מול קהל של צופי מבחן; מה שמתגלה כאפקטיבי – נשאר, ומה שלא – עף. אם הטריילרים מגלים יותר מדי מהעלילה, זה רק משום שהקהל מראה שוב ושוב שהוא מעדיף טריילרים שמגלים יותר מדי מהעלילה. המפרסמים, או יוצרי הטריילרים, ייתנו לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם הוא לא באמת רוצה. ייתכן בהחלט שגילוי פרטים רבים מדי על עלילת הסרט פוגם בהנאת הצופים כשהם מגיעים בסופו של דבר לקולנוע, אבל הטריילר לא נועד לגרום לאנשים ליהנות מהסרט, אלא נועד לגרום להם לקנות כרטיסים. בסופו של דבר, כל עוד הטריילר נע באופן מודע על התפר שבין ספוילרים קטנים שמתרחקים מ"בסוף הוא מת" לבין שתי דקות וחצי שאליהן מתנקזות כל איכויותיו של הסרט – כולם נשארו מרוצים.

טענה נוספת שעולה מדי פעם היא הטריילר המסולף. הטרנד התחיל בטריילר בשם 'ניצוץ' שעלה לרשת באוקטובר 2005. הוא נראה כמו הצצה לדרמה קומית משפחתית קיטשית, מתוקה ומחממת לב בכיכובם של ג'ק ניקולסון, אשתו וילדם בעל העיניים התמימות. בטריילר הם מתחברים ומתקרבים כשברקע צלילי גיטרה אקוסטית קצביים מ'Solsbury Hill' של פיטר גבריאל, שמצליחים לשכנע שיהיה טוב. אבל יש בעיה אחת – לא היה סרט כזה. הוא מורכב כולו מקטעים ‏של 'הניצוץ' של סטנלי קובריק, אחד מסרטי האימה הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, ובשום אופן לא אמור להיות סרט לכל המשפחה. לכאורה, אותו טריילר, שנוצר על ידי עורך בשם רוברט ריאנג, סיפר רק את האמת – כל הסצנות שהופיעו בו אכן נכללו בסרט המקורי – אבל לא את כל האמת. בעקבות הטריילר של ריאנג, שהוכיח שעריכה מניפולטיבית ומוזיקה אפקטיבית יכולות ליצור רושם שגוי מהיסוד על הסרט שאותו מפרסם הטריילר, נולד ענף ספורט חדש בקרב עורכים חובבים ברשת שעיקרו עריכה מכוונת של טריילרים מטעים. כך אפשר למצוא טריילר שהופך את 'מלתעות' לסרט בנוסח דיסני על כריש מזמר, את 'מרי פופינס' לסרט אימה ואת 'עשרת הדיברות' לקומדיית נעורים.

עריכה מטעה היא בלתי מזיקה כשהיא נעשית כבדיחה על ידי מעריצים חובבים, אבל לעתים קרובות הואשמו האולפנים ההוליוודיים בכך שהם חוטאים למקור בטריילרים רשמיים. הטריילרים ל'ממלכת טרביתיה' הציגו סרט פנטזיה על עולם מלא ביצורי ‏קסם ‏מופלאים, בנוסח 'נרניה' או 'הארי פוטר', אולם הורים וילדים שנשבו בקסם הטריילר והגיעו לסרט מצאו ‏עצמם ‏להפתעתם בדרמת התבגרות עם טוויסט טרגי, שכללה דקות בודדות בלבד של סצנות פנטזיה. ‏הטריילרים ל'סוויני טוד' של טים ברטון הציגו סרט מתח תקופתי על נקמה ודם, והסתירו היטב ‏את ‏העובדה שמדובר בכלל במיוזיקל. כשאנשים הגיעו לצפות בסרט הם הופתעו מאוד כשהדמויות התחילו ‏לשיר. במקרים מסוימים אפילו ‏דווח על נהירות המוניות של צופים החוצה באמצע הסרט. דוגמה נוספת לכך מגיעה מהסרטים הזרים: טריילרים אמריקאיים לסרטים שאינם ‏דוברי ‏אנגלית כמעט אף פעם לא יכללו דיאלוג, אלא במקרה שבו נאמרות לאורך הסרט כמה מילים באנגלית, ואז ייעשה בהן שימוש בטריילר. כאמור, הטריילרים מפרסמים את מה שהקהל רוצה לראות, גם אם זה לא בהכרח תואם לסרט.

באופן מוזר הפך הטריילר, במובן מסוים, ליצירה המרכזית, שהסרט עצמו הוא רק תוצר לוואי שלה. במקום לעשות את הסרט ואז ליצור על פיו את הטריילר, יהיו שיאמרו שכרגע הוליווד עוסקת ביצירת טריילרים – ואחר כך מרחיבה אותם לסרטים. הטריילרים יוצאים חודשים רבים לפני שהפקת הסרט נשלמת. לפעמים סצנות האקשן החשובות, ה"מאני שוטס", מצולמות ראשונות, אפילו לפני שהתסריט מושלם, כדי שאפשר יהיה להכניס אותן לטריילר – ורק אז האולפן עובד על ריפוד הסצנות האלה ברגעים אחרים שיגשרו ביניהן ויהפכו אותן לסרט. מאמר סאטירי של 'The Onion' סיפר על אכזבתם הגדולה של המעריצים כששמעו שהטריילר הנהדר ל'איירון מן' עומד להיות מעובד לסרט באורך מלא; למה למתוח שלא לצורך יצירה שכבר הייתה מושלמת?

מנגד, הטריילרים התחילו להשפיע על הסרטים עצמם – וזו אינה השפעה חיובית. הטריילרים הרגילו את הקהל לאוסף של ריגושים דחוסים בתוך אריזה של דקות בודדות. וכך, כדי לעמוד ב"תחרות", הפכו גם הסרטים עצמם למהירים יותר ויותר, בדומה לטריילרים שלהם. אחת ההאשמות ‏הנפוצות כלפי במאים כמו מייקל ביי וטוני סקוט הייתה שהסרטים שלהם נראים כמו טריילרים באורך מלא יותר ‏מאשר כמו סרטים. "הנה הוא מגיע, הטריילר הראשון באורך 150 דקות", כתב מבקר הקולנוע רוג'ר ‏איברט על 'ארמגדון' של ביי, לו הוא העניק ציון של כוכב אחד מתוך ארבעה: "הסרט ערוך כמו לקט נקודות השיא של עצמו. קחו כל 30 שניות ‏אקראיות מתוכו – ותקבלו פרסומת לטלוויזיה".‏

העובדה שהטריילרים נחשפים לקהל לפני שהסרט מוכן מאפשרת לפעמים הצצה לא מכוונת ‏אל מאחורי הקלעים של העשייה הקולנועית. בשנים האחרונות, לא נדיר לראות שוטים שמשתנים בין טריילר לטריילר, או בין הטריילר לסרט עצמו. בטריילר ל'מלחמת הכוכבים: פרק 3 – נקמת הסית' נראה קטע מסצנת השיא של הסרט – היווצרותו של ‏דארת' ‏ויידר – ובו כבול הנבל למעין משטח ועולה לאטו כשידיו ‏כבולות ‏לצד כתפיו בתנוחה מוזרה ולא טבעית. צופי הטריילר גיחכו על האופן המשונה שבו מונחות ידיו של ויידר, מה שגרם לבמאי, ג'ורג' לוקאס, לשנות את דעתו: בסרט עצמו מופיע אותו שוט כשהוא מתוקן דיגיטלית, ועכשיו ידיו של ויידר מונחות בצדי גופו.

סיפורם של הטריילרים המיותמים מסרטים

המרחק בין הסרט לטריילר התקצר מאוד בשנות האלפיים. ברוב המקרים, יצירתו ושיווקו של הסרט מתחלקים לשתי מחלקות שונות שכמעט ואינן מתערבבות זו בזו, אבל רבים מהבמאים ההוליוודיים הבולטים של המאה הנוכחית התחילו את דרכם כבמאי קליפים ופרסומות, ולכן הם מנוסים בשיווק לפחות כמו בבימוי. אחד מאלה הוא דיוויד פינצ'ר, שפעם ביים פרסומות לקוקה קולה, אדידס ונייקי, והיום יוצר סרטים כמו 'מועדון קרב', 'הרשת החברתית' ו'נעלמת' ואת הסדרה 'בית הקלפים'. פינצ'ר ידוע כבמאי שמעורב בכל אספקט של שיווק סרטיו, מפוסטרים ועד טריילרים. כתוצאה מכך, ובעזרת ניסיונו מתקופת הקליפים והפרסומות, הטריילרים של סרטיו הם לעתים קרובות יוצאי דופן ועושים שימוש בבחירות מוזיקליות מפתיעות, לפעמים בניגוד גמור לסרט שהם מוכרים. הטריילר הראשון של 'נערה עם קעקוע דרקון' היה מונטאז' של תמונות ערוכות לצלילי ביצוע סוחף של 'Immigrant Song' של לד זפלין, ללא כל קריינות או צלילים מהסרט עצמו; הטריילר של 'הרשת החברתית', הסרט עטור הפרסים והשבחים שעוסק בהקמת פייסבוק, התחיל במונטאז' של תמונות מתוך החיים החברתיים ברשת לצלילי מקהלה המבצעת את 'Creep' של רדיוהד, לפני שהשתמש בקטעים מתוך הסרט; הטריילר שהציג לקהל לראשונה את המותחן המדמם 'נעלמת' השתמש בביצוע לשיר האהבה 'She' של השאנסיונר שרל אזנבור.

כריסטופר נולאן הוא במאי נוסף שלא רק סרטיו, אלא גם הטריילרים שלהם הפכו לקובעי טרנדים. לאחר שהטריילר ל'התחלה' השתמש בסדרה של רעמי בס של כלי נשיפה, נדמה היה שכל טריילר שני בשנה שלאחר מכן עשה שימוש בפסקול דומה. הטריילרים לסרטיו של ווס אנדרסון ('מלון גרנד בודפשט') נושאים את החותמת הסגנונית הברורה של הבמאי, כולל בחירת הגופנים והמוזיקה. ג'יי־ג'יי אברמס, יוצר הסדרה 'אבודים' ובמאי 'סטארטרק' המחודש ו'מלחמת הכוכבים' המתקרב, נחשב לאשף בתחום יחסי הציבור אולי אפילו יותר מאשר בבימוי. הוא אחראי בין היתר לטריילר של 'קלוברפילד' – אחד המדוברים ויוצאי הדופן ביותר בכל הזמנים (ר' מסגרת). הטריילר, שצולם במיוחד עוד לפני הסרט עצמו, העניק לצופים דבר שהם לא יכולים לקבל כיום בשום סרט: הפתעה מוחלטת. ברובם המכריע של המקרים כל צופה יודע לאיזה סרט הוא הולך; איש אינו הולך ל'גודזילה' בלי לדעת מראש שעומדת להופיע בסרט מפלצת ענקית כלשהי. אבל 'קלוברפילד', סרט שעצם קיומו נשמר בסוד עד הפצת הטריילר, התנפל על הצופים ללא הכנה מוקדמת. איש לא ידע באיזה סרט מדובר, ולכן הצופים היו מופתעים בדיוק כמו הדמויות בסרט בזמן הפיצוץ. למסתורין הוסיפה העובדה שבטריילר – שמעלה יותר שאלות מתשובות – לא הופיע אפילו שם הסרט, רק תאריך ההפצה שלו, והוא גרר חודשים של ספקולציות ותהיות ברשת לגבי עצם טיבו של הסרט, מה שכמובן הפך לגל עצום של קידום מכירות – ובחינם.

הטריילרים הפכו ליצירה מתוחכמת ובעלת חיים משלה, עד כדי כך שגם כשהם חוזרים למקומם הטבעי כמשרתיהם של האדונים, סרטי הקולנוע, זה נעשה בצורה מקורית להפליא. ב־2001, כש'מפלצות בע"מ' של פיקסאר אוים על ידי 'הארי פוטר', הפיק האולפן טריילר מיוחד שבו מייק וסאלי, כוכבי סרט האנימציה, משחקים ב־charades (שריידס, חידון ניחושי התנועות) ומנסים לשווא לנחש את שמו של הארי פוטר, במקרה נדיר מאוד של טריילר שמתייחס במישרין לסרט מתחרה.

על כך שהטריילר הפך לסוג של יצירה עצמאית לגיטימית תעיד העובדה שכיום קל למצוא טריילרים שאין להם סרטים. יוצרי סרטונים קצרים בוחרים לפעמים בפורמט של טריילר לסרט שאינו קיים. אחרי הכול, למה להשקיע כל כך הרבה בשעה וחצי כשאפשר להעביר מסר בשתי דקות. בפרויקט 'גריינדהאוס' של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז שולבו כמה טריילרים לסרטים דמיוניים. אחד מהם, 'מצ'טה', עובד מאוחר יותר לסרט באורך מלא, והפך מבדיה מוחלטת ליצירה קולנועית שהתרחשה באמת. האחים כהן, בתחילת דרכם, יצרו את הטריילר ל'רציחות פשוטות' כדי לשכנע את אנשי החליפות להכניס את היד לכיס עוד לפני שהיה להם בכלל סרט ביד. ואילו בישראל, במסגרת תחרות של HOT שנערכה ב־2007 בין טריילרים לסרטים שעדיין לא יצאו, שניים מהטריילרים שהגיעו לגמר – 'כלבת' ו'מורעלים' – הפכו לאחר מכן לסרטים באורך מלא. ויש מקרים שבהם במקום שהטריילר ידחוף את הסרט, הסרט דוחף את הטריילר: ב־2013 הגיח לעולם סרט בשם הכל כך מתבקש 'In a World…' (או כמו שתרגמו אותו לעברית, 'קול מהסרטים'), שביימה, כתבה ואף מככבת בתפקיד הראשי לייק בל. הסרט, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס, מהווה הומאז' לתעשיית הטריילרים ובעיקר לאנשי הצללים שמאחורי המילים המחייבות "In a World", "בעולם שבו…". ואם התהפכו היוצרות והטריילר הפך לדבר האמיתי – עם שאיפות אמנותיות, חלוקת פרסים משלו (ר' מסגרת) והיסטוריה מפוארת – אל תתפלאו אם יום אחד תשמעו קול בס שמכריז: בעולם שבו יש טריילר, למה בעצם צריך את הסרט.

 


 

טריילרים חשובים, מעניינים ופורצי דרך

האזרח קיין < 1941

מיהו צ‘רלס פוסטר קיין? הטריילר, החדשני לזמנו, נותן שורה של תשובות לשאלה, בדמות ”ראיונות“ עם דמויות שונות מהסרט. הדמות המסתורית באמת בסרט היא זו של אורסון וולס, יוצר וכוכב הסרט, שנשאר בצללים ורק קולו נשמע בעודו מספר לצופים על הסרט בנימה צינית ומציג את השחקנים.

נס ברחוב 34 < 1947

זהו אחד הטריילרים הראשונים שהיו מודעים לעצמם. מדובר למעשה בסרט קצר באורך של כחמש דקות, שמתחיל בהצהרות הרגילות – ”מבריק!“, ”מהמם!“, ”משעשע!“ – אלא שאז מפיק הטריילר מואס בניסוחים הנדושים ומחפש דרך אחרת לקדם את הסרט. בסיבוב באולפן הוא פוגש כמה מהכוכבים הגדולים של אותה תקופה המספרים לו על נפלאות הסרט, מה שמשכנע אותו לצפות בו בעצמו. הטריילר מסתיים בכך שהוא חוזר על כל הקלישאות, אך הפעם משוכנע שהן נכונות.

פסיכו < 1960, הציפורים < 1963

בשיאו, אלפרד היצ‘קוק היה הרבה יותר מבמאי: פניו וקולו היו מוכרים לקהל בדיוק כמו אלו של כוכבי הקולנוע. לכן, במקום לתת לסרט לדבר, הוא מכר את הסרטים שלו בעצמו. הטריילרים ל‘פסיכו‘ ו‘הציפורים‘ היו יצירות עצמאיות באורך של כחמש דקות ובהגשתו של היצ‘קוק, וכמעט שלא כללו קטעים מהסרטים עצמם. הטריילר ל‘פסיכו‘ הוא בסך הכול סיור לוקיישן מצולם, ואילו במרכזו של הטריילר של ’הציפורים‘ עומדת דרשה בנושא בעלי כנף.

דוקטור סטריינג‘לאב < 1964

סטנלי קובריק, במאי שנודע דווקא בסגנונו האטי במיוחד, תקף את עיני הצופים במונטאז‘ מעורר אפילפסיה בקצב רצחני. אין קריינות בטריילר, אלא רק מילים שמהבהבות על המסך, אחת בכל פעם, המצטרפות למילים שנאמרות על ידי הדמויות בסרט כדי ליצור את הנרטיב של הטריילר. אם הטריילר הזה נראה חריג אפילו היום, ב־1964 הוא בוודאי נראה חייזרי.

הנוסע השמיני < 1979

חלק גדול מהטריילר עוסק בביצה. ביצת תרנגולת פשוטה. אלא שהטריילר גורם לה להפוך למשהו מאיים ומפלצתי. לאחר מכן, מונטאז‘ של זוועות בלתי ברורות מתוך הסרט מסתיים באחד הסלוגנים המפורסמים בתולדות הקולנוע: ”בחלל, איש אינו יכול לשמוע אותך צורח“.

הניצוץ < 1980

עוד טריילר קובריקי יוצא דופן: הטריילר המקורי ל‘הניצוץ‘ הציג שוט בודד של לובי מלון, כשמתוך המעליות נשפכים, בהילוך אטי, גלונים של דם, וברקע מוזיקה צורמת ומטרידה שהולכת ומתגברת. באמצעים מינימליים, בלי לספר שום דבר על העלילה, הטריילר עמוס מסתורין ומעורר חרדה.

פרויקט המכשפה מבלייר < 1999

”באוקטובר 1994, שלושה סטודנטים לקולנוע נעלמו בעודם מצלמים סרט תיעודי ביערות ליד בורקיטסוויל, מרילנד. שנה מאוחר יותר, נמצאו החומרים שהם צילמו“. זו הכתובת שמציגים הטריילרים ל‘פרויקט המכשפה מבלייר‘ לפני שהם "חושפים" קטעים מ“החומרים“ עצמם, בהם נראים השלושה מפוחדים עד מוות מסיבה לא ברורה. האם מדובר בסרט תיעודי אמיתי או בפיקציה? הטריילר, בכוונה תחילה, השאיר את הנקודה הזו מעורפלת, ובכך הפך את הסרט ללהיט עצום וייסד את ז‘אנר ה“חומרים שנמצאו“ (Found Footage) הנפוץ מאוד עד היום.

ספיידרמן < 2002

הטריילר הראשון ל'ספיידרמן' של סם ריימי הציג חבורת פושעים שמבצעת שוד בנק בניו יורק ונמלטת במסוק, עד שלפתע נתקע המסוק ברשת עכביש הטוויה בין מגדלי התאומים. הטריילר, שפורסם חודשים בודדים לפני פיגועי 11 בספטמבר, נגנז והוסר מהרשת מיד לאחר מכן על ידי סוני, מפיצת הסרט.

עידן הקרח < 2002

הטריילר הראשון ל‘עידן הקרח‘ היה בעצם סצנת הפתיחה של הסרט במלואה, שיכולה לתפקד כסרט קומי קצר שלם בזכות עצמה, בכיכובו של המכרסם הקטן סקראט. הטריילר היה הצלחה כבירה וסייע ל‘עידן הקרח‘ להשיג סוף שבוע ראשון גדול, בדרך להכנסות בסך 2.8 מיליארד דולר מכל ארבעת סרטי המותג.

להרוג את ביל < 2003

קוונטין טרנטינו, לא רק במאי אלא גם עורך מוזיקלי גאון, בחר עבור הטריילרים של ’להרוג את ביל‘ בנעימה ’Battle Without Honor or Humanity‘ של המוזיקאי היפני הוטיי טומויאסו, מתוך סרט יפני עלום שם. הנעימה עם פריטת הגיטרה החשמלית והחצוצרות אמנם הופיעה גם בסרט עצמו, אבל הופעתה בטריילרים הפכה אותה ללהיט בן לילה ומאז הופיעה בעשרות פרסומות ושידורי ספורט, כי כל דבר נראה מגניב יותר עם המוזיקה הזו ברקע.

קלוברפילד < 2008

לופט בניו יורק. חבורת צעירים עורכת מסיבה. פיצוץ עז נשמע מבחוץ. הם יוצאים החוצה כדי לגלות שמשהו מחריב את העיר. בעוד הם נמלטים ברחוב, משהו ענק נזרק לכיוונם ומתגלגל ומתגלגל עד לעצירה מוחלטת – הראש של פסל החירות. אלמנט ההפתעה היה מושלם, מהעובדה שאיש לא שמע על הסרט לפני כן והופתע לחלוטין ממה שהתחיל במסיבה ונגמר באסון, ועד הצעד הכמעט ייחודי בתולדות הטריילרים עם הבחירה לפרסם רק את תאריך ההפצה בלי שם הסרט.

 


 

האוסקר של הטריילרים

כיום אין ויכוח על כך שיצירת טריילרים היא אמנות. וגם לגבי חשיבותם המסחרית אין עוררין; סרטים לא מרוויחים כסף, אלה הטריילרים שמרוויחים אותו. סוף השבוע הראשון לצאת הסרט הוא הקריטי ביותר בכל הנוגע להכנסות של סרט. מאחר שהאיכות לא רלוונטית, שהרי איש אינו יודע את טיב הסרט לפני צאתו, נכנסים לתמונה אנשי השיווק, שמותיהם של הכוכבים הגדולים, ובמידה רבה גם רמת הגירוי של הטריילר. בהוליווד מבינים את זה כבר מזמן ומתייחסים לטריילרים בכבוד הראוי: בעיר הסרטים ישנם מספר בתי עריכה המתמחים בעריכת טריילרים, ומדי שנה מאז תחילת המילניום מחלקת התעשייה את פרסי "טריילר הזהב" למצטיינים – האוסקר של הטריילרים.‏

בשנים 2001–2003, כשטקס "טריילר הזהב" היה בחיתוליו, הבחירות גבלו בתמימות שובת לב: שלושת הזוכים בפרס באותן השנים היו סרטים קטנים – 'רקוויאם לחלום', 'משפחת טננבאום' ו'אודות שמידט' – שהצליחו להכניס בסוף השבוע הראשון לצאתם 300 אלף דולר במקרה הטוב. במילים אחרות, הטריילרים שלהם אולי היו איכותיים ואמנותיים, אבל לא ביצעו את תפקידם המקורי כטריילרים – להביא את הקהל לאולמות הקולנוע. רק כמה שנים מאוחר יותר, בשנים 2006–2009, החל הטקס ליישר קו עם טעם הקהל, כשהעניק את הפסלון לטריילרים של סרטים שוברי קופות, כמו 'משימה בלתי אפשרית 3', '300', 'האביר האפל' ו'סטארטרק'.

הטקס, שבתחילת דרכו התחפש לפסטיבל סאנדאנס ומאוחר יותר התחנף לקהל הרחב עם בחירה בבלוקבאסטרים של גיבורי־על, מצא את זהותו האבודה בשנים האחרונות. למען האמת, יהיה נכון יותר לומר שהוא פשוט אימץ את זהותו של אחיו הגדול – טקס פרסי האקדמיה. בפרס הטריילר הטוב ביותר לשנת 2011 זכה 'הרשת החברתית', שגם גרף שלושה פסלונים מוזהבים באוסקר. ואילו אשתקד הטריילר המצטיין היה של 'כוח משיכה', שזכה בשבעה אוסקרים באותה שנה. אם המגמה הזו תימשך, הטריילרים של 'בירדמן' ו'מלון גרנד בודפשט', שני המנצחים הגדולים באוסקר האחרון, מועמדים לזכות גם כאן.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook