ביקור בכפר הבלתי מוכר אל־זרנוק הוא כטיול לארץ זרה. בקצה הקמפיינים האגרסיביים להזרת החברה הבדואית עומדים אזרחים נטולי כל תשתית, עד כי עולה השאלה מהי בכלל משמעות האזרחות. מסע קצת אחר בנגב

זמן קצר לאחר שגל של סיפורי אלימות מהחברה הבדואית עלה לכותרות החליטו ב"ארץ נהדרת" להקדיש לנושא מערכון: מבצע איסוף של כלי נשק, רק שבמקום שהמשטרה תאסוף נשק מהנגב, בדואים עבריינים אספו אותו מהמשטרה.

כיאה למערכונים מסוג זה, העבריינים הבדואים משוחקים בידי יהודים עם מבטא ערבי כבד. אין שחקנים בדואים בארץ נהדרת, ספק אם יש בדואי בהפקה. "ארץ נהדרת", כתוכנית שמחקה את השיח הציבורי, לרוב באופן מודע, היא סיסמוגרף טוב להבין איפה השיח נמצא. כאן התמונה ברורה: בנגב יש כאוס שנוצר על ידי "הבדואים". "הישראלים", שהם אינם בדואים, משוועים לעזרה, אך היא לא מגיעה כי למדינה ולמשטרה אין מושג מה לעשות.

בין "אנחנו" ל"הם"

בישראל יש הרבה "אחרים", קבוצות שנתפסות מחוץ לישראליות: חרדים, ערבים, אתיופים, כל אלה מהדמיון של הישראלי ה"רגיל". אבל נדמה שמכלל האחרים אין קבוצה חיצונית יותר לישראליות מהבדואים בנגב. פעמים מועטות המפגש חיובי (אורחנים עם טיולים על גמלים, גששים שמגלים עקבות), אך בשנה האחרונה, עם פרוץ גל האלימות והקמפיינים העקביים מהימין, החברה הבדואית כולה נתפסת כאיום על ישראל. לא פחות.

האחרות ניכרת גם ברמה הגיאוגרפית. לפני כמה שבועות, בעוד התקשורת מתריעה על אובדן השליטה בנגב, נסעתי לדרום. כשנוסעים בנגב, יישובים מימין ומשמאל עוברים בכביש, אך אין להם שמות. ישראלים יהודים יודעים לדבר על הסרבנות של הבדואים להסדרתם, אך כמעט תמיד השיח מתנהל על בדואים ולא איתם. הסטריאוטיפ על אורח החיים המדברי־נוודי של הבדואים נתקל במראות של עוני בשולי כבישים בדרום, וכשלא מדברים עם אלא על, קל לחשוב שכל תופעה חברתית בדואית היא תוצר כפייה של תרבות זרה, קלוקלת.

אני נוסע בין הכבישים נטולי השמות לבקר את חנאן אלסנע, חברה ופעילה פמיניסטית בדואית. חנאן גדלה בלוד, אך משפחתה מהנגב. היא חזרה לשם בשנים האחרונות, וכיום היא מנכ"לית שותפה של פורום דו־קיום בנגב לשווין חברתי. לחנאן רקורד מרשים של מאבקים, והיא מנהלת כמה וכמה קרבות במקביל. מחד גיסא, להעצמת קולות נשים בתוך האוכלוסייה שממנה באה, ומאידך גיסא, מול רשויות המדינה שמדירות את האוכלוסייה הבדואית. קל להידבק באופטימיות של חנאן. ובכל זאת, הסיפור מתסכל.

אנחנו מתחילים בתצפית, וחנאן מזכירה עובדות שלעיתים נשכחות: הקרב איננו "על הנגב", והבדואים יושבים על פחות מחמישה אחוזים מקרקעות האזור. על גבעה קל גם לזהות יישובים יהודיים שאינם נתפסים כ"השתלטות", אלא פשוט קיימים. כשעצם קיומו של אזרח במרחב נתפס כאיום, קשה ליצור תנאים להתפתחות.

לאחר תצפית אנחנו יורדים אל הכפר הבלתי מוכר אל־זרנוג. לכל מקום יש את הסיפור שלו, וגם לאל־זרנוג. חלק מהכפר – שתושביו שוכנו שם בידי המדינה, מה שהתגלה כעבור שנים – יושב על אדמות פרטיות שרכשו יהודים בשנות ה־30. חלק ממנו נבנה על אדמות מדינה. ארגון הימין רגבים עתר בעבר לבית המשפט העליון בדרישה להרוס את כל הכפר. כן, את כולו. הוא גם עתר במטרה להרוס את בית הספר שבנו התושבים.

במשך יותר מעשור ישנו תכנון של המדינה להעביר את הכפר לשכונה ברהט – העיר  הענייה בישראל, בדירוג של 1 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי. התושבים אינם רוצים לעבור, ועיריית רהט טוענת שאין ביכולתה להכיל תושבים חדשים רבים כל כך, כשמצבם התעסוקתי והכלכלי הוא בעייתי מראש.

תוכניות להסדרה במקום נתקלות בקשיים חוקיים או ביורוקרטיים, ונראה שתהליך זה יימשך עוד שנים רבות. לאחר שנים של עבודה אישרה הממשלה החדשה להסדיר שלושה יישובים, תוך כדי שימוש בסעיפים בעייתיים, אך נותרו עוד עשרות יישובים לא מוסדרים כמו אל־זרנוג.

על כל המאבקים הללו אפשר לקרוא בעיתונות, אך על ההשלכות שלהם על חיי היומיום, על הממד האנושי, אנחנו נוטים לדלג. תושבי אל־זרנוג הם, על הדף, אזרחים כמוני וכמוכם, אך היעדר התשתיות והעליבות בלתי נתפסים: אין כבישים, והנסיעה היא על צירי עפר. בחורפים קשה להתנייד בתוך היישוב בגלל הבוץ. הכפר אינו מחובר לחשמל, ותושביו מסתמכים על אנרגיה סולארית. אין מערכת ביוב נאותה, ואין מערכת תחבורה שמגיעה לאזור.

שיעורי האבטלה גבוהים מאוד – קשה להשיג נתונים, שכן הכפר לא מוכר גם לרשויות –וישנם סיפורים לא מועטים על סמים ופשיעה. מגפת הקורונה גם היא לא פסחה על אל־זרנוג, והעמיקה את המצוקה.

מעצימים את הגזענות

שיטוט בכפר הוא כמו מסע במדינה אחרת. ביקורים חפוזים כאלה מצריכים דמיון: אני חושב על בית הספר של ילדיי, על חברים ועל חוגים, אבל גם על הניידות שלהם במרחב, על תחושת הביטחון, על אופק ועל חלומות תעסוקתיים, על מימוש עצמי. בסופו של דבר השייכות לחברה, למדינה, אמורה לאפשר תשתית שבתוכה אפשר לצמוח. השקיפות של האזרחים הבדואים מעלה את השאלה מהי משמעות האזרחות.

תשובה חלקית, אם כי מטרידה, אנחנו מקבלים בפגישה עם תושבי הכפר, שהקימו ועד מקומי. כן, יש עבריינות, הם מסבירים לנו. איך לא תהיה בתנאים הקיימים? היא מופנית בעיקר פנימה, אך על כך אין דגש תקשורתי.

הרוח הציבורית הנושבת, המכתימה את כלל האוכלוסייה הבדואית כעבריינית ומסוכנת, רק מחריפה את הבעיה: היא מעצימה גזענות שקיימת ממילא, ומשתקפת ביום־יום מחוץ לכפר במרחבים משותפים וגם ביחס של המדינה לכפר.

אנשי הוועד המקומי פעילים מאוד. הם נדרשים להילחם על כל  שירות שאזרח בישראל אמור לקבל כמובן מאליו. בית הספר המקומי הוקם לאחר קרב מול המדינה, וכיום הוא משרת יותר מ־1,000 תלמידים בדואים מהאזור. מרפאה הוקמה חרף כל הקשיים, מדרכות נסללות, פעילויות וחוגים אחרי שעות בית ספר נחנכים.

סיפורים כאלה הם חשובים ומרגשים, אך אסור שיחפו על העובדה הבסיסית שבמדינת ישראל הם לא אמורים להתרחש. לא אמור להתנהל קרב על הזכות לשלוח ילד לבית ספר או כדי לבדוק אם הוא חולה. לבדואים כמו ליהודים.

לתוך כל אלו, הדחיקה לשוליים, חוסר המחשבה על הסדר, חוסר הראייה של אזרחים ככאלו שמגיעים להם חינוך, בריאות, רווחה ותשתיות, בא עכשיו גל אגרסיבי מצד נותני הטון בתקשורת הישראלית. "הבדואים על הגדרות". צריך להגן עלינו "הישראלים" מולם, קובע הנרטיב. "הם", עם המנהגים המוזרים והמבטא הכבד.

הסיור בדרום מייאש, בעיקר משום שישראל רחוקה שנות דור מהתמודדות אמיתית עם אוכלוסייה גדלה. המחשבה המסוכנת ביותר היא שהזמן עומד מלכת: מאז שהחלו ניסיונות ההסדרה בנגב, עבר יותר מדור. דור של היעדר תשתיות, היעדר חינוך והיעדר רווחה. כל זמן שעובר מעמיק בעיות קיימות ומייצר בעיות חדשות, ובעיקר, מעצים סבל של בני אדם, אזרחים.

בכל הקשור להסדרת תשתיות, יש כתובת אחת – המדינה. אך גם לקבוצות יהודיות ואחרות שדורשות שוויון יש תפקיד משמעותי. ההזרה של אזרחי ישראל הבדואים משחקת תפקיד חשוב בהדרתם. היעדר קולות בדואים בתקשורת גורם להלעגתם או להפיכת קיומם למסוכן. כל אלו תורמים לחוסר היכולת להיאבק על מה שמגיע לכל אזרח. דיבורים על "היעדר משילות" הם הסתה, לא פחות. הבדואים לא צריכים שימשלו בהם יותר, אלא שיראו אותם. כאזרחים.