fbpx

כתבנו פינת פרשננו

הטור של יונתן שם-אור

0

פעם, בימים רחוקים ושכוחים, האנשים בתקשורת שסיקרו את התחום הצבאי העניקו לעצמם דרגות. בתחתית היה הטוראי. הכתב הצבאי. הוא היה מסתובב עם ביפר, מחובר לדובר צה"ל, לצנזורה, לפיקוד שסיקר ולעוד כמה. בימי מתיחות חמים היו נותנים לו להיכנס לחמ"ל, ומשם, מפינה שקטה, בקו טלפון רגיל, היה מעביר את המידע למערכת.

דרגה מעליו היה הפרשן הצבאי. למעטים היה ביפר, אבל היה להם פנקס ובתוכו פרטי הקשר של אלופים, תתי־אלופים, מזכירים צבאיים, רבי־אלוף במילואים. כאלה. בימים חמים, כמו אלה שאנחנו עוברים עכשיו, הטקסטים שלהם מוסגרו בעמוד הראשון. אלה היו הסברי רקע, תובנות שהם שתו מהמקורות שלהם, שהועברו בשפה תקשורתית להמונים. המבנה נותר עד היום. הכתב מדווח, הפרשן מסביר.

אבל פעם הייתה עוד דרגה אחת, עליונה מהשתיים הקודמות. סופר צבאי. זו דרגה שנשמרה לבכירי הבכירים. גם הם פִּרשנו, כמובן, אבל מעת לעת הם היו מובילים את הקוראים, המאזינים או הצופים, בנתיבי חשיבת העומק של מערכת הביטחון.

עכשיו, כאשר המב"מ – המערכה שבין המלחמות – רותחת בכל הגזרות, אין כבר סופרים צבאיים. נותרנו עם כתבנו ופרשננו, שמספרים בדיוק אותו סיפור שנרקם בלשכת דובר צה"ל. שום תובנה לא מתגלית שם. אם בנושאים פוליטיים או כלכליים אפשר, לפעמים, לדעת מהו כלי התקשורת שבו נמסר הדיווח, בענייני הביטחון זו בדיוק אותה מנגינה, אותו טון ואותו סיפור מתנשף. יורים, מחסלים, מטח מהרצועה, חיסול בלבנון, השמדת כוח וציוד איראני בסוריה, פיצוצים בעיראק, פיגועי רצח בגדה. רותח, חברים, הגזרות מתחממות.

ואתה עובר בין כל כלי התקשורת, מחטט בפידים, נובר בטוויטים, אולי מישהו יסביר קצת יותר. אולי מישהו יענה על השאלות האמיתיות, ולא יסתפק רק במנות האדרנלין שכתבי ופרשני הצבא מזריקים לך באותה הבעת פנים רצינית־רצחנית שלמדו מאבי הז'אנר, רוני דניאל.

ויש שאלות. למשל, למה בכלל אנחנו עושים את זה. למה אנחנו דוקרים ופוצעים את האיראנים, את העיראקים, את הסורים ואת חזבאללה? ולמה אנחנו עוד רוקדים אחרי כל סטירה שאנחנו מחטיפים, ומשמידים להם לא רק עוד כמה טילים, אלא גם את הכבוד? ועל מה בכלל השמחה? הרי יש לחזבאללה כבר מאות אלפי טילים. כן, לא כולם מדויקים. אז מטח הטילים, מחצית הטון האחד, יפספס את הקריה ב־200 מטר, ויהרוס את איכילוב.

אין סופר צבאי ששואל מי השכיח את תורת הביטחון של בן־גוריון, זו שבזכותה ישראל ניצחה במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים, וכאשר ננטשה, ביום הכיפורים, חטפנו את הכואבת שבמכות, זו שהצלקות שלה בנשמת האומה מסרבות להגליד. תורת הביטחון ההיא אמרה שאיומים מבחוץ הורגים כשהם קטנים. המונח הצבאי הוא מלחמה יזומה, מלחמת מנע.

כי אחת משתיים. או שמאפשרים לאויב להתחמש כמה שהוא רוצה, ובינתיים אנחנו בונים נשק מגן, מחזקים את ההרתעה ומחכים לימים טובים יותר – או שהולכים למלחמה. אם אנחנו ממש משוכנעים שהאיראנים ושלוחיהם בסוריה ובלבנון (וחלקית בעזה) רק מחכים לשעת הכושר כדי לתפוס אותנו לא מוכנים, אלה אנחנו שחייבים להפתיע. מלחמת מנע. התקפה מהירה, גדולת ממדים, מכרעת. בשתי חזיתות, בצפון ובדרום, שתעקור את שיני הטילים המאיימים להחריב אותנו.

אם היה כאן איזה סופר צבאי שיוצא לרגע מצומת כתבנו פינת פרשננו, זה בדיוק מה שהיה שואל. זה מה שהיה מספר לנו. אבל אין. נותרנו עם המב"מ המטומטם, עם חרדה גוברת, ועם רוני. לא קל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook