fbpx

המטרה: טהרן // האמת מאחורי המשחק של הרולטה האיראנית והקרופיה הישראלי, בקזינו המלחמה האמריקאי. האם אנחנו באמת בכרוניקה של התגלגלות למלחמה, או סתם בשגרת נביחות בינלאומית?

0

איומים

זה נהיה תקופתי כמו עונות השנה. כמו שפעת. מדי כמה זמן מנסרות באמצעי התקשורת צפירות עולות ויורדות והאוויר נמלא כותרות והתרעות על המלחמה שבפתח. הפעלול־תעלול האחרון היה, ועדיין מרחף באוויר, המלחמה באיראן.

 

המסגור החדשותי של חודש יוני החולף היה זה של שובל העשן מאותו כלי טיס אמריקאי בלתי מאויש שהופל, והמכליות (הלא אמריקאיות) שעולות באש במצרי הורמוז. אבל הירייה?

 

הירייה הראשונה נורתה לפני שנה. באוגוסט 2018. זה קרה כאשר דונלד טראמפ ביטל את הסכמי הגרעין עם איראן מטעמה של ארה"ב, באופן חד־צדדי. הסיבות לדידו: "איראן היא מממנת הטרור המובילה בעולם (…) הסכם הגרעין גרוע ואינו מנע מאיראן להגיע לפצצה". והאסמכתה? "ישראל הוכיחה שאיראן חותרת לגרעין (…) ארה"ב תפעל יחד עם ידידותינו לחיסול איום הטילים והגרעין (…) האמצעי שיכפה על איראן לחתום על חוזה חדש הוא סנקציות כבדות".

 

רק למען הסדר הטוב: מדובר בטענות שווא בכל פרמטר. איראן אינה מממנת הטרור המובילה בעולם, הסכם הגרעין אינו גרוע, ישראל לא הוכיחה שאיראן חותרת לגרעין, והטענה שהאמצעי שיכפה על איראן חוזה חדש הוא סנקציות כבדות עדיין טעונה הוכחה.

 

תחילה הגיבה איראן בניתוק מגע עם ממשל טראמפ וחיפוש אחר דרכי מילוט מהסנקציות. במקביל למהלך של טראמפ התנהלו חיכוכים אלימים בסוריה, ישראל, תימן, לבנון וסעודיה, כשאיראן ברקע שלהם. וגם כאן יש מקום לבדיקה מעמיקה יותר מהצהרות אנשי ממשל אמריקאים וישראלים, שתוכיח מה חלקן של ישראל, ארה"ב ואיראן בליבוי הקטטות המקומיות.

 

מכאן ואילך, המוזיקה הייתה בעיקר של הצהרות שקריות ואיומי רהב: "אם איראן רוצה להילחם בארה"ב, זה יהיה הסוף הרשמי שלה", אמר טראמפ במאי 2019. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצהיר: "אם נצטרך, נתקוף באיראן" ו"הטילים שלנו יכולים להגיע רחוק מאוד".

 

שניהם, הזוג הבעייתי ברמה בינלאומית, טראמפ ונתניהו, עובדים מול איראן בראש אחד ובפה אחד, כפי שהצהיר ראש מחלקת איראן במשרד החוץ האמריקאי: "התייעצנו עם ישראל לכל אורך תהליך הפרישה מההסכם". ואם בסכנת מלחמה עסקינן, אי אפשר בלי היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, שביקר לאחרונה בישראל. בתחילת השנה, עם כניסתו לתפקיד, ביקש בולטון מהפנטגון לגבש תוכנית לתקיפה באיראן. הצעת בולטון, על פי פרסומים, הסעירה את אנשי מחלקת ההגנה ומחלקת המדינה, שלא ממש הבינו "מה עניינו של יועץ לביטחון ולתכנון מתקפות" ('וול סטריט ג'ורנל').

 

למרבה ההפתעה, המבוגרים האחראים במהלך חודש מאי ויוני היו דווקא הנשיא טראמפ עצמו, שנמנע ממתקפה ואמר יותר מפעם אחת שהוא מוכן ל"דיל חדש" (אבל איים שאם לא וכו' וכו'); ומהצד השני האיראנים, שגם נזהרו יחסית בדיבוריהם ולא חרגו מטקסט כמו "מי שיפגע בנו ישלם" (חסן רוחאני) ו"נעשיר את האורניום". הבעיה: בדרך כלל כל מלחמה מתחילה ב"הוא מאיים" ומסתיימת אחרי סבב הדמים שלה ב"השני התחיל".

 

 

הנאו־קונס ובנימין נתניהו

העניין הוא שמלחמה באיראן היא טמטום כה גדול, כך שקשה להבין את זעקות הקרב העולות מהבית הלבן ובמקביל מרחוב בלפור בירושלים. אפילו אלכסנדר הגדול נכשל מול הפרסים. בעיראק ניהלו האמריקאים מלחמה מול אומה של 40 מיליון איש. באיראן יש 83 מיליון.

 

הרעיון שהעם האיראני יניף את נס המרד ויצטרף בעצמו ללחימה נגד שלטון האייתוללות הוא רעיון חיובי, אבל הוא ככל הנראה חסר היתכנות לחלוטין בתקופה זו. לצבא האיראני יש ניסיון קרבי ושלל אמצעים, כמו היכולת להבעיר מיד את כל שדות הנפט של סעודיה, כווית ובחריין גם יחד. סגירת מצרי הורמוז תקפיץ מיידית את מחירי הנפט בכ־100%, והנחת העבודה בצה"ל היא שחילופי מהלומות טילים עם איראן יזיקו לישראל פי כמה מאשר לאיראן. אז על מה בדיוק המהומה הנוכחית?

 

בדיוק.

 

ברקע המתיחות הנפיצה כיום, מככב הסיפור על הזנבות הפרועים של חבורת הנאו־קונסרבטיבים (נאו־קוֹנְס) שהתארגנה עוד בימי רונלד רייגן העליזים, והמשיכה כרוח הקודש בממשלי ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן. בקדמת הבמה אצל האחרון היו דונלד רמספלד (מזכיר ההגנה בממשל בוש הבן), דיק צ'ייני (סגן הנשיא שלו), פול וולפוביץ (סגנו של רמספלד) ובין השאר גם ריצ'רד פרל, פרנק גפני, דאגלס פיית', ארי פליישר, אליוט אברמס וג'ון בולטון.

 

נוכח ברוחו ובמהותו באותה חבורה הוא אחד שאינו איש ממשל אמריקאי. קוראים לו בנימין נתניהו. יחסיו עם רובם הולכים אחורה עשרות שנים. אחרי נפילת אחיו יוני ז"ל במבצע אנטבה ב־1976 וכניסתו של בנימין לראשונה לחיים ציבוריים, היו הנוצרים הפונדמנטליסטים אחת ממטרותיו. הוא החל להסתובב בארה"ב לצורך גיוס כספים להקמת 'מכון יונתן לחקר הטרור'. נתניהו זיהה, הרבה לפני המתנחלים, את הג'וק היהודי של האוונגליסטים ואת הלוחמנות העיוורת של שותפיהם הפוליטיים, הרפובליקנים ניצי וושינגטון והלובי של תעשיות הנשק.

 

נתניהו הידק את הקשרים עם אלה במהלך שירותו כשגריר באו"ם, וגם לאחר שחזר לישראל מגלותו הארוכה וכיהן כסגן שר החוץ, ככוכב העולה החדש בליכוד. המשלחת הראשונה שנחתה כאן מיד לאחר בחירתו של נתניהו לראשונה לראשות הממשלה ב־1996, הייתה בראשות פול וולפוביץ. הם הניחו על שולחנו של נתניהו את התוכנית שמוחזרה מאז שהונחה לראשונה על שולחנו של רייגן: ברית המועצות הייתה אויב קיומי גלובלי, אבל איראן היא אויב מיתולוגי אזורי מאז עליית חומייני ב־1979, גירוש האמריקאים והישראלים, איבוד תזרים נפט, מבצע 'דזרט 1' לחילוץ בני הערובה האמריקאים שהסתיים באסון ובחרפה, נפילת מוצב קדמי מול ברית המועצות, וכמובן רווחי העתק של כל המקורבים לצלחת הזהב של השאה שסולק.

 

 

וושינגטון זקוקה לאויב

זוהי המורשת האיראנית של הנאו־קונס וזוהי הסיבה למתיחות הנוכחית מול איראן כבר 40 שנה אחרי אותם אירועים. בשנת 2000 הסתובבתי בוושינגטון לצורכי מחקר וספר ('Blind Spot' עבור (Frank Cass Publishers. חברי ושותפי למחקר ולספר היה בעבר ראש שלוחת המוסד הישראלי בוושינגטון. כשיצאנו מדירתו של אחד מחבורת הנאו־קונס, היה ברור לשנינו שהאיש מטורף כפשפש.

 

מצבה של החבורה כולה החמיר מאז, עקב התפרקות הגוש הסובייטי. המחסור באויבים גרם להם להתחפר ביתר שאת בפרנוית איראן. מלחמות עבורם הן לא המשך המדיניות באמצעים אחרים כפי שגרס קרל פון קלאוזביץ, אלא המדיניות עצמה. לא מדובר בפוליטיקאים, אקדמאים או מדינאים, אלא באנשים נטועי רוע, שאחראים לא רק לפברוק ראיות לצורכי מלחמה (ע"ע מלחמת עיראק השנייה), אלא לנגזרות הבירוקרטיות שהתירו עינויים בחקיקה, רדיפת חופש הביטוי וחיתוך הקצאות עתק לתעשיות הביטחוניות השמנות על חשבון צרכים אזרחיים.

 

איראן, מבחינתם, מאז עליית חומייני, הייתה סמרטוט אדום ומטרה קבועה. ב־2015 פירק הלכה למעשה הנשיא ברק אובמה את המרעום הגרעיני האיראני, באמצעות הסכם הגרעין שנחתם בין טהרן למעצמות. בהסכם תמכו ותומכות מערכות הביטחון בארה"ב, בישראל ובעולם כולו. החבורה ההיא התקפלה חזרה לבסיסיה בחסות טייקונים ימנים, לובי תעשיות הביטחון ומכוני מחקר הפזורים בוושינגטון כמו פרעושים על פרוות כלב חוצות. נתניהו משמש עבורם מאז ועד היום מעין מוצב חוץ, שמשמר את האיום האיראני באמצעות ניפוח איומים.

 

הכתרת טראמפ ב־2016 הייתה הגאולה שלהם. זריקת אדרנלין אדירה בעורקי הנאו־קונס. המחסום הפעם היה סטיב בנון, האידיאולוג של הטראמפיזם (מונח פלואידי כשלעצמו, שכן טראמפ בעצמו לא מבין במה מדובר). בנון הסתובב שם בתקופה הראשונה והלך על כיבוש העולם באמצעות קמפיין השפעה פוליטי.

 

 

הבייביסיטרים הלכו

כבר אז היה טראמפ עצמו מכותר על ידי גנרלים מהסוג הישן. לאחר פיטורי בנון, הוביל הנשיא את מהלך הסנקציות שאמורות להחזיר את איראן לשולחן הדיונים לצורך חתימת הסכם חדש; ללחוץ כלכלית את העם האיראני בשאיפה שזה יואיל להחליף את משטר האייתוללות.

 

מדובר בתוכנית הזויה. חבורת הפקידים הבכירים והגנרלים שהקיפה את טראמפ עמדה על המשמר שהעסק לא יתגלגל לעימות אלים. כולם ראו את הנשיא כטיפוס מועד לעשיית צרות שמחייב השגחה. היועץ לביטחון לאומי לוטננט־גנרל הרברט מקמאסטר, ראש מטה הבית הלבן הגנרל ג'ון קלי, מזכיר ההגנה הגנרל ג'יימס מאטיס (מאטיס היה טיפוס לוחמני, אבל סבר שאת האנרגיה התוקפנית של ארה"ב צריך לתעל ללחימה בסוריה), ורקס טילרסון, מזכיר המדינה.

 

טראמפ עצמו חי בבועת אגו בלתי חדירה, ולקח קצת זמן עד שקלט שלא רק הם סבורים כך אלא העולם כולו יודע שהם סבורים כך. מקמאסטר פוטר באפריל 2018, טילרסון הועף חודש לפני כן והוחלף בידי מייק פומפיאו. מאטיס וקלי פוטרו בתחילת שנה זו. במקום מאטיס מונה אחד, פטריק שנהאן, שהיה מנהל בבואינג (בינתיים גם הוא התפטר); ובמקום מקמאסטר מונה ג'ון בולטון, שהיה מועמדם המוצהר של רשת פוקס, של האוונגליסטים והרפובליקנים הלוחמנים, מיד עם בחירת טראמפ. כפרשן מיליטנטי בפוקס ניוז, בולטון היה "OK" מבחינתו של טראמפ, אלא שהוא לא בחר בו. הסיבה ההגיונית בעליל לפי הסברי הנשיא – הוא לא אהב את השפם של בולטון.

 

אבל הצטברות החקירות ורייטינג תמיכה נמוך וקבוע בסביבות 40% הגבירו את תלותו של טראמפ באוונגליסטים והוא החליט למנות את בולטון בכל זאת. מאחורי האחרון, שוב, ניצבת חבורת הנאו־קונס הישנים והרעים, שכבשו בחדווה את האדמה החרוכה שהשאיר טראמפ בחזית החוץ והביטחון, כולל אותו חבר של כבוד, נתניהו, תומך קבוע באספקת חומרים מודיעיניים מרשיעים.

 

ההתמחות של החבורה הזו היא תעשיית דיסאינפורמציה ולוחמה פסיכולוגית (או בעברית מדוברת: שקרים, זיופים ובישול מודיעין), והמתיחות בעקבות הסנקציות של טראמפ מול איראן שיחקה היישר לידיהם. כמו כן, גם בבית הלבן וגם בבלפור יושבים נשיא וראש ממשלה שהקירות סוגרים עליהם, וימים של מתיחות ביטחונית הם מפלט יעיל עבור מנהיגים במנוסה מזרועות החוק. שניהם מותחים מדי פעם את החבל הזה בתקווה שהוא לא ייקרע במלחמה של ממש וירחיק מהם את חבל התלייה.

 

בדרך כלל, מנהיגים כאלה מסובבים עצמם ביועצים כנועים כדי שיעזרו להם "מקצועית" ו"מודיעינית" ויוכיחו לציבור שאנחנו לקראת מלחמה בדמון כלשהו שמגיח מהמחשכים ונא לצופף שורות סביב המצביא. בין ישראל וארה"ב יש שיתוף פעולה אסטרטגי מעשי ומארג אינטרסים היסטורי. ועכשיו מגיע בולטון. הבון טון שלו היה מאז ומתמיד להפציץ, להפציץ ולהפציץ.

 

טאקר קרלסון, רוטוויילר רעיל ונבחני במיוחד בפוקס ניוז, אמר על בולטון ש"מלחמה באיראן עבורו היא חג המולד, יום הולדתו וה־4 ביולי ביחד". באינספור הראיונות כחלק מקמפיין המלחמה, הבהיר בולטון לאיראנים: "אתם אחראים לטרור בתוך איראן ומחוץ לאיראן", ובנימה אישית יותר אמר שכשאיראן תחגוג 40 שנה למהפכה, "אני לא חושב שיהיו לכם עוד חגיגות מסוג זה ליהנות מהן".

 

 

הביצים של בולטון

אלא שטראמפ עדיין סבור שהלחץ הכלכלי יביא את איראן לשולחן הדיונים. זה לא עבד מול צפון קוריאה, ומי שטרח להזכיר לו שיש עניין לא גמור שם היה דווקא בולטון. יומיים לפני שהגיעו שניהם ליפן, תקף בולטון את הניסוי שערכה צפון קוריאה בטילים בליסטיים. "הניסוי היה הפרה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם וסכנה לארה"ב", אמר לכתבים כשאנשיו מתדרכים את התקשורת בצורך להגיב. בביקורו זה של טראמפ בטוקיו, בסוף מאי השנה, נשאל הנשיא כיצד יגיב על הניסויים שצפון קוריאה עורכת. טראמפ ביטל את העניין ב"אהה… האנשים שלי שגו כשחשבו שזו הפרה של החוק הבינלאומי, אני רואה את זה אחרת. האיש (קים ג'ונג־און) פשוט רוצה תשומת לב". בולטון, שישב מאחוריו בפרצוף מכורכם, כמו ביקש להיבלע מאחורי שפמו.

 

דקסטר פילקינס שכתב עליו פרופיל מופתי במגזין 'ניו יורקר', סיפר לאנדרסון קופר מ־CNN שאחד המרואיינים לכתבה אמר לו כי "כדי לקבל את הג'וב, בולטון חתך לעצמו את הביצים והניח אותם על שולחנו של טראמפ". לא שההשתקה או ההשתנה בפומבי ירתיעו איש כבולטון.

 

כבר בסוף מאי החלה חבורת הנאו־קונס בתמיכת נתניהו לדחוף את הנושא האיראני שוב, שכמו נכנס להקפאה עקב מלמוליו של טראמפ על היכולת שלו להגיע לדיל טוב מההסכם של אובמה בעקבות הסנקציות המחודשות והלחץ הכלכלי. הכותרות בישראל היו חד־משמעיות: "אולטימטום איראני: טהרן הודיעה כי תחדש את תוכנית הגרעין והיא דורשת הקלות ופיצוי מהמדינות האירופיות החתומות על הסכם המעצמות. באיחוד האירופי דחו את האולטימטום אך הצהירו על מחויבותם להסכם הקיים". ארה"ב הטילה סנקציות נוספות. עוד נכתב כי "אם האיראנים ימשיכו להתרסק (כלכלית, בגין הסנקציות, ר"א), הם מסוגלים לשנות מדיניות ולבצע פריצה מהירה לפצצה. זהו מצב מסוכן מאין כמותו".

 

בסוף מאי העלו הצדדים מהלך ועברו מאיומים לפרובוקציות. מארסנל מחרחרי המלחמה באיראן נשלף הנשק האולטימטיבי – תקיפה כימית של אסד באידליב, כקטליזטור של מלחמת גוג ומגוג (תחביב אחרית הימים של האוונגליסטים) שתפרוץ במזרח התיכון. מזכיר המדינה פומפיאו התיישר עם הרוב במפלגה הרפובליקנית שהתיישרה עם חבורת בולטון, ומורגן אורטגוס, דוברת מחלקת המדינה, דיווחה כי "אנו ממשיכים לראות אינדיקציות שמשטר אסד שוב משתמש בנשק כימי, כולל גז כלור בבוקר 19 במאי בצפון־מערב סוריה (במחוז המורדים באידליב), ומזהירים, שוב, כי אם משטר אסד ישתמש בנשק כימי, ארה"ב ובעלות בריתה יגיבו במהירות" (ישראל כידוע מצטיינת בתגובה מהירה).

 

הדיווחים לוו באריזה מעוררת חלחלה של ילדים נפוחים כמקדם מלחמה מעולה, וחבורת הנאו־קונס, כמו מהדורות החדשות סביב הגלוב, עשו בה שימוש נרחב. כמו בסיבוב הראשון של מתקפת הגז במלחמה בסוריה (ב־2012), כאשר העולם ראה את תוצאות המתקפה וקיבת כולם התהפכה.

זה אינו סוף הכתבה. רוצים לקרוא את ההמשך?
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי המודפס

 


 

תמונות: Andolu Agency, Jim Scalzo, AFP, Getty Images

 

 

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים ונחזור אליכם עם כל המידע ומבצעי מנויים:

 

שתף