שיטת נתניהו לאורך השנים היא ללבות שנאה ולסמן אויבים. אבל הרהב והראווה הם גם זרעי הפורענות: כך נראו מחדליו הרבים, בדגש על המגזר הערבי־ישראלי, והמהומות שהתלבו ברחובות הערים בחודש שעבר

מנחם בגין חגג. אחרי 30 שנות אופוזיציה, פחות שלוש שנות חברות בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר, הוא לפתע, במחי בחירות 1977, ראש הממשלה. בארץ ובעולם התקשו לעכל. בחצר השב"כ, סיפר לימים בכיר השירות ראובן חזק, נערך "ל"ג בעומר פנימי". מסמכי העיקוב, הציתות והאיסוף, שבמרכזם בגין, הממונה הפוליטי הבא על שירות הביטחון, הובערו והיו לאפר – בעיקר כדי להגן על העוקבים, יותר מאשר על הנעקב. בתקשורת האמריקאית, שם תויג בגין כאקס־טרוריסט וכישלון סדרתי, ניסו לנער את הקנקן כדי לתהות עליו.

מייק וואלאס, כתב '60 דקות', טס ארצה לראיין את בגין. האחרון נטר טינה ושמח לאידם של מי שזלזלו בו. הריאיון נערך בהרצליה, באולפני כרמל. בגין הגיע במצב רוח לוחמני. "מה יהיה אורך השידור?", התעניין בחשדנות. "זה האייטם המרכזי, ניתן לו הרבה זמן, במונחי טלוויזיה, 12–13 דקות", השיב וואלאס, כמרעיף חסד. "אז נצלם בדיוק 12–13 דקות, כדי שלא תוכלו לחתוך את התשובות", גזר בגין כמערים על הערמומיים.

הוא לא עמד בכך. השיחה הגולמית נמשכה יותר משעה. באחד מהטובים שברגעיה ביקש וואלאס מורה נבוכים לניווט בפוליטיקה: איך מתכננים מסע כה ממושך, עד שבסופו חוצים ראשון את קו הגמר. בגין צחקק לשמע השאלה התמימה. תכנון? איזה תכנון? "פוליטיקה היא הליכה במסדרון ארוך מאוד, עם הרבה דלתות. מול כל דלת אתה נעמד ומנסה את הידית. הדלת אינה נפתחת. אתה עובר הלאה ומנסה את הדלת הבאה. גם היא נעולה. לא מתייאש ועובר עוד ועוד דלתות, עד שפתאום הידית נענית לך והדלת נפתחת ואתה מוצא את עצמך שוב במסדרון ארוך עם דלתות, וכך הלאה, עד שלבסוף אתה לוחץ על ידית, פותח דלת ולהפתעתך אתה בלשכת ראש הממשלה".

ייתכן שבגלל אורכו של המסע וקשייו ידע בגין שאותה דלת אחרונה לא הביאה אותו לתחנה האחרונה, אלא לעמדת זינוק. מפוליטיקאי למדינאי, מהסמן הימני הנוקשה – למאותת הפתיחות לשלום, לפחות עם האויבת העיקרית מצרים. לכן, בין השאר, העריק אליו את משה דיין, הדחוי מאז מלחמת יום הכיפורים, בתפקיד גשש ההסדר עם אנואר סאדאת.

אחינו מהארמגדון

בנימין נתניהו לא נאלץ לכתת רגליו במסדרונות המסתעפים ממסדרונות היוצאים מתוך מסדרונות. שתי ידיות, שתי דלתות – והוא בפנים. שני ניצחונות, בפריימריז 93' לראשות הליכוד, חצי הגמר, על דוד לוי; ובגמר, בבחירות 96', על שמעון פרס, והגביע שלו. בן 46, היפוכו של 64: גילו של בגין, כששלח את דיין לפגוש את שליחו של סאדאת חסן תוהאמי במרוקו, ולטעת בו את ההבנה שיהיה בסדר – פינוי מלא של סיני תמורת שלום מלא.

נתניהו לא היה מנוסה דיו להפנים את לקח בגין: בלשכת ראש הממשלה יש עוד דלת, עם עוד ידית, לאזור, לעולם. הוא מיהר לטרוק אותה, כדי לשוב ולהיכנס עוד ועוד בדלת הראשית, להיבחר מחדש ולהיאחז בשלטון. כישלונו המהיר בפעם הראשונה לימד אותו שהיה פתוח מדי. לכן, אף שנבחר אישית, חסין מהדחה אם ישכיל להתנהג, הוציא בקושי שלושה רבעים מכהונתו. לא עוד. כשיחזור בשנית, לאחר והרבה בזכות נפילת ראש ממשלה, הפעם בתרדמת ולא בשל רצח, הדלת המדינית תישאר נעולה.

בשלוש מילים, תורת נתניהו לשימור השלטון הייתה "העולם כולו נגדנו". בשבע מילים, רק לכאורה היפוכן, בתוספת: "חוץ מאלה שהם בעדנו". כי אותם חריגים מהכלל הם בעד ישראל משום שנתניהו מכשף ומתחזק אותם. בלעדיו, הטבעת תתהדק סביב הצוואר ללא נשוא. להיבחר, כי קמים עלינו לכלותנו; להישאר, כי רק הוא יושיענו.

ביוני 1982, כשבגין ושרון פלשו ללבנון, והציר נתניהו התייצב אצל מישה ארנס בשגרירות ישראל בוושינגטון, התגלה יציע חדש של אוהדים מפתיעים: האוונגליסטים. הכומר ג'ון הייגי ודומיו, הכי פחות פרו־יהודים שניתן להעלות על הדעת. מייחלים למלחמת גוג ומגוג, שתחזיר את משיחם לאחר הרס ואבדון במלכות ישראל השלישית. אבל הם התגלו כאוהדים קולניים של מסע הקרבות לביירות, אולי מפני שבקצה הלבנוני שלו נמצאו נוצרים. בשגרירות קלטו ודיווחו לירושלים. זה היה הצד המדיני, אבל נחשף בו גם היבט פוליטי: האוונגליסטים, אם להכליל, תמכו במפלגה הרפובליקנית, כמו שהאיגודים המקצועיים, בעלי ברית מסורתיים של ההסתדרות ומפא"י, צידדו בדמוקרטים. מכרה זהב לליכוד, אם יימצא לו כורה מיומן כנתניהו.

התוצר הרהוט והמלוטש של פילדלפיה ובוסטון, וושינגטון וניו יורק, נראה מרוחק שנות חושך מאיתמר בן גביר ובנצי גופשטיין, השדים ששחרר מתוך בקבוק התבערה. אך בפועל, מחברת ביניהם להבה קרה של הבנת המונים יצריים, נבערים ומובערים; הבנתם והפעלתם. בדרכו למטה־למטה, אל בן גביר, יצק נתניהו מים על ידיו של אדם בשם לי אטווטר.

מרוב מים, אפשר להתבלבל בין פרשת ווטרגייט של ריצ'רד ניקסון לפרשת ווייטווטר של ביל קלינטון, ולמעללי אותו אטווטר. מה שהיה בהמשך ארתור פינקלשטיין לנתניהו, היה אטווטר לרפובליקנים – ולנתניהו.

גזענות היא אמנות

לפני כ־90 שנה התחוללה תמורה בפוליטיקה האמריקאית. עד אז, בעקבות מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, זוהו הרפובליקנים עם לינקולן, והדמוקרטים – ששלטו במדינות הדרום לאחר המלחמה – עם הדיכוי הגזעני המחודש. פרנקלין רוזוולט, הדמוקרט, הצליח בשנות השפל הכלכלי לצרף את השחורים לברית הפוליטית שרקם בין השאר עם הקתולים, היהודים והאיגודים; מול הרפובליקנים, שהצטיירו כדואגים למעמד הבינוני ומעלה: קן ה"צרעות" (WASP) – לבנים פרוטסטנטים ממוצא אנגלו־סכסי.

קואליציית רוזוולט־טרומן שלטה בוושינגטון 20 שנה, רצף נדיר. ולאחר שמונה שנותיו של אייזנהאואר, רפובליקני מתון שהיה יכול גם להיבחר כמועמד הדמוקרטים, חזרה למשול בתקופת קנדי־ג'ונסון. למרות גזענותם המושרשת של סנאטורים דמוקרטים מהדרום, הצליח ג'ונסון, לשעבר מנהיגם בסנאט, לקדם חקיקת שוויון זכויות. זה היה נכס אמריקאי ונטל דמוקרטי, כי הרפובליקנים הפכו את גרזן שבירת המחיצות לקרדום לחפירת ניצחון בבחירות ("דוקטרינת הדרום"): הפחדת הרוב הלבן שהנה־הנה באים השחורים להתנחל בשכונותיהם, לשנמך את רכושם ולבעול את בנותיהם.

יועצו (הדמוקרטי) של ניקסון בבית הלבן, פטריק מויניהן, הציע לו לטפל בבעיה השחורה בעצימת עין לבנה. בלשון מויניהן: התעלמות, או הזנחה. שפירה, לא ממאירה. אל לרופא להתערב במחלה באיזמל מנתחים. יניח לה והיא תשכך מעצמה, מה גם שיש מיעוטים אחרים המתחרים בשחורים – היספנים, אסייתים.

זה היה רקע שנות ה־70 – לפני שמושל דמוקרטי מהדרום, ג'ימי קרטר מג'ורג'יה, ניצח נשיא רפובליקני מכהן (תקדים שקלינטון מארקנסו שִחזר מול בוש האב) – להופעת לי אטווטר בשנות ה־80, השנים המעצבות של נתניהו, בנציגויות בוושינגטון ובניו יורק, בירת התקשורת והארגונים היהודיים.

נתניהו שב ארצה והסתער על צמרת רשימת הליכוד בבחירות 1988, בעיצומה של ההתמודדות בין בוש הרפובליקני, סגנו של רייגן, למייקל דוקאקיס, הדמוקרט ממסצ'וסטס. הוא עקב בהתפעלות אחר תרגיליו הפרועים של אטווטר, איש התככים והתכסיסים של בוש.

אטווטר השתלם במהלומות מתחת לחגורה השחורה במדינתו, דרום קרוליינה. שם, לא בחל בשקרים זדוניים, גזעניים, נגד היריבים של מועמדיו. הוא היה בורג גדל והולך במערכות הבחירות של ניקסון, רייגן ובוש. ללקוחותיו המאוחרים הסביר שהזמנים השתנו. כבר לא מנומס, לא מקובל, לצעוק "כושי־כושי־כושי". נחוץ דיבור עקיף, שיפרוט על אותו מיתר בלי לנקוב בגנאי המכוער. רמז עבה כקהל היעד. לא מזכירים את החבל בבית קורבן הלינץ'; די בהתייחסות תמימה לחוטים, לשזירה.

לכן פשפש אטווטר ברשומות מדינת מסצ'וסטס, ומצא בהן את הרוצח השחור ווילי הורטון, שבעודו מרצה מאסר עולם יצא לחופשת סוף שבוע, לא שב ממנה לכלא ופצח בסדרת פשעים אלימים, כולל אונס ושוד. סביב הורטון ניסח אטווטר את המשוואה של בוש נגד דוקאקיס: אסיר משוחרר שחור (סילוף נסיבות חמיקתו של הורטון) הוא סיכון לבנות הלבנות.

אטווטר, שקִרקס וכמעט קִרקף את דוקאקיס, תוגמל בידי בוש בתפקיד יו"ר המפלגה הרפובליקנית. בירושלים, בליכוד, בממשלת שמיר, במשרד החוץ של ארנס, היה לו מעריץ: סגן השר נתניהו. "לי היקר", כתב לו נתניהו. אם אין אני לי, לי לי.

הדימויים נעים בכמויות

נתניהו הודה לאטווטר על שיגור משלחת של פוליטיקאים צעירים ממפלגתו לביקור ראשון בישראל. "ללא תמיכתך ועידודך, זה לא היה קורה. בהזדמנות זו, שוב תודה. כפי שהזכרתי בשיחתנו, ברצוננו לחזק את יחסינו, מהצד הישראלי. למטרה זו אני מציע לשגר לוושינגטון משלחת של עוזרים בכירים מהליכוד, ללימוד המערכת הפוליטית האמריקאית, ובמיוחד המצע והמבצעים של המפלגה הרפובליקנית. המשלחת תכלול עוזרים ראשיים של רוב השרים הבכירים מהליכוד, ומקצוענים פוליטיים נוספים. כולם מסוגלים להוות חלק מצוות המנהיגות העתידית של הליכוד ולפיכך, אני מקווה, של ישראל. חילופים כאלה יסייעו רבות ליצירת אינטימיות רבת־ערך בין שתי אליטות מנהיגות עתידיות".

אינטימיות, הציע המחזר הלוהט, השאפתן הקר, ראש האליטה המנהיגה העתידית, למי שנחקק באמריקה במיאוס כיצור נטול כל עכבות. "אני מאושר למצוא בך שותף מוכן לפעולה זו", סיים נתניהו את מכתבו בדצמבר 1989. "בתחילת ינואר יבקר בוושינגטון מנהל המחלקה הבינלאומית של הליכוד ויוכל לדון איתך בפרטי מימוש המיזם".

ארגונית, זה היה צעד ראשון להגשמת החלום "הרפובליכודי" של נתניהו. ברית שתי המפלגות. רעיונית, הוא ייבא לישראל את מורשת אטווטר, בלי ההוגה עצמו. במארס 1991 מת אטווטר לפתע, בן 40, מגידול במוח. נתניהו שכל אח פוליטי.

לשיטת אטווטר־נתניהו שני רבדים. הראשון הוא זיהוי האיום, האויב, הזר, שהבוחרים אמורים לחוש כלפיו ניכור. זה החץ הישיר. לאחר שהוא מסומן, מגיע השלב הבא, הכיתור שבעקבות הניכור – צביעת היריב הפוליטי כקשור באיום. במסגרת ה"נגדנו" – גם הוא מקוטלג ב"נגד".

אצל אטווטר, האיום על המצביעים הלבנים הוא השחורים. דוקאקיס היה השמאלני הרכרוכי, הדואג לזכויות בן המיעוטים העבריין, יותר מאשר לאלה של איש (או אשת) הרוב, הקורבן.

המקביל הישראלי ברור. הערבי. האויב הנצחי, הזומם, המאיים. חמישית מהאוכלוסייה, עם נאמנות חצויה, כשהחצי הגדול מעבר לגדר ולגבולות. מי לה' אליי, הלנו אם לצרינו. השמאל עם צרינו. ביבי טוב ליהודים. ביבי שווה ימין. השמאל טוב לערבים. השמאל רע ליהודים.

ומכאן הנוסח המחושב, בכל אות ומילה, של אותו תשדיר "הערבים נעים בכמויות". אטווטר היה גאה בחניכו. הקול הערבי אינו הנושא. הוא רק המושא. הנושא הוא היריב, השמאל. ולא סתם נושא – הוא המסיע את המושא, ומסייע לו במלחמתם המשותפת בכוחות הטוב והטוהר של נתניהו. עם הערבים נסתדר; האתגר הוא משתף הפעולה הלא־ערבי, הגיס החמישי.

לכן, אחרי "שלטון הימין בסכנה", משפט המפתח אינו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי", אלא "עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". כל אוטובוס – אוקטופוס. בגלל השמאל יימח שמו, קצין התחבורה של הקומנדו הערבי, נוצר כורח "לסגור את הפער בינינו לבין מפלגת העבודה". הפיכת התבוסה המסתמנת לניצחון פלאי, אז ב־2015, תושג "בעזרתכם ובעזרת השם". הימין עם אלוקים. השמאל עם השטן. זיקה היא אשמה. אהוד ברק הוא (חבר של) ג'פרי אפסטין; ניתן למחוק הכתוב בסוגריים.

שיטת ג'ו מקארתי בעיבוד לי אטווטר. ורוד הוא אדום, אפור הוא שחור, והשחור מאיים להשתלט על הלבן.

חדל אישים ביטחוני

כל אלה הם דרך משונה להשגת הסכמה ציבורית נרחבת, הנחוצה בשעת חירום. בוודאי לקראת יוזמה מלחמתית, מהלומה פותחת במלחמת ברירה, שתוצג כמסכלת איום. איום, שנועד להתממש בעתיד עמום כלשהו. אלא שזה לא הטריד את נתניהו. הוא רצה לשלוט, לא למשול. ויחי ההבדל.

כל פעולה ממשלית נשענת על החיבור שבין הדרג המעצב לדרג המבצע. נתניהו הוא הטיפוס השלישי, הצובע. סמנכ"ל השיווק המתנשא על סמנכ"ל הייצור, כי מוצר מעולה ללא שיווק יתבלה במחסנים, ואילו מוצר בינוני ואף פגום, יימכר היטב אם יזכה לשיווק מצודד.

כוחו במילים, חולשתו במחדלים. הוא המטלפן ל'פייזר', לא מארגן מבצע החיסונים וחוסם מסתנני ההדבקה בנתב"ג (אופייני לו להצטלם רק ליד מטען החיסונים הנפרק מהמטוס, ולא להיכנס לטרמינל 3 הסמוך). באסון הכרמל טען שלאחר שבמקרה ראה חורש בוער ביוון אמר לכבאים להצטייד במטוסים. וההמשך, המתקרא בלעז פולו־אפ, זה שבלעדיו האמירה היא כעץ נשרף ביער? לא חשוב. עד שמתחולל אסון. בשנות ה־60 חברוּ אורי זוהר, יעקב בודו, שייקה אופיר והגשש החיוור לסרט המשעשע 'מוישה ונטילטור'. נתניהו הוא ביבי מחדלטור, וזה לא מצחיק.

אחרי ארבע מערכות בחירות – לנתניהו, אלה היו מערכות בריחות, מהכלא שבסופו האפשרי של משפטו – ושלוש מערכות צבאיות נגד חמאס, מזדקר הפער בין יומרתו של נתניהו לתוצאות מעשיו.

דיבוריו נגד הסכם הגרעין עם איראן, בעיקר בוושינגטון, סיכנו את ביטחון ישראל. בזכות הפסדו בחתרנותו נגד ממשל אובמה, התפנה בתקציב הביטחון כסף מהחשבון האיראני להכנות ממוקדות, התקפיות והגנתיות, בגזרות קרובות ופעילות. מה שנחסך מצחצוח החרבות האוויריות נגד איראן, הוסט להצטיידות בסוללות נוספות של כיפת ברזל ובטילי היירוט 'טמיר'. בלעדיהם, היה העורף הישראלי פגיע בהרבה בשנים האחרונות ובמיוחד בחודש הקודם. אין בכך ערובה לכושר ומלאי דומים בהגנה נגד אלפי הטילים הבליסטיים המדויקים, עם ראשי קרב עמוסים חומר נפץ רגיל, בהתלקחות פוחזת ומיותרת אחרת.

תוצאות החלטותיו חצו שנים ונסיבות. כדי להחזיר את גלעד שליט, בסתירה למליצותיו נגד כניעה לסחטנות, שחרר מאות אסירים, ביניהם יחיא סינוואר, שצמח לכדי מנהיג ענייני שניתן להידבר איתו; אבל כשנחטפו ונרצחו שלושת הנערים הטרמפיסטים בצומת עציון, כלא נתניהו מחדש את משוחררי עסקת שליט, ודרבן בכך את חמאס לפתוח ב'צוק איתן'. כישלון מהדהד של מדיניות הבידול בין הגדה המערבית ועזה.

הים אותו ים

נפת עזה של תקופת השלטון הבריטי הייתה ב־1949 לרצועה התחומה בין שתי מדינות שאינן רוצות בה, או לפחות באוכלוסייתה, ולבין הים התיכון. מבחינה צבאית, משמעות רתיעתן של מצרים וישראל מנשיאה בעול כלכלת עזה היא שמצבה הבסיסי טוב. השכנות אינן רוצות לכבוש אותה. אם היא תניח להן, ירפו ממנה, והיא תוכל להתפרנס מהמשאב הזמין שלה, הים. עזה, הצפופה כדי מחצית ממונקו, יכולה להתחרות כאתר חוף וחופש אפילו בנסיכות הזעירה (וגם באשקלון, כמו עקבה באילת). והיא זקוקה לנמל. הדברים ידועים עד כדי שחיקה. מעת לעת קמים בכירים במנגנון הממשלתי (מתאם הפעולות בשטחים יואב "פולי" מרדכי, ומנכ"ל משרד החוץ ניסים בן שטרית, במאמץ המיצוי המדיני־אזרחי לאחר 'צוק איתן') ובדרג הפוליטי (ישראל כ"ץ) לקדם את רעיון "עזה הימית". הכל התנפץ על שרטון נתניהו.

במונחים אמריקאיים, עזה היא יוסטון, טקסס, באוכלוסייה; על פני שטח של פילדלפיה, פנסילבניה; ועם כוח צבאי בגודל של משטרת העיר ניו יורק. 2 מיליון נפש. פי שלושה בתושביה מבמדינת היהודים בהקמתה. חמושה בהרבה מאוד נשק תלול־מסלול, שהפך על פניה את תורת הביטחון של ישראל, תולדת עידן הפלישות בגייסות חי"ר ושריון. הוקהה עוקצו של מה שאיים כל כך על ישראל ב־1948 ו־1956 ו־1967, ובטעות של שגרת חשיבה גם ב־1973 (כי השטחים הכבושים בסיני ובגולן היו שכפ"ץ בין הגבולות החדשים לישראל גופא).

האלוף ישראל טל ניתח את עוצמת המדינה במלחמות המאה הקודמת לפי כוח מחץ (צה"ל), וכוח עמידה (כלכלה, חברה, מלאים אסטרטגיים, בריתות מדיניות). כיום, גם צה"ל עצמו נחלק לפי חתכים אלה. כוח המחץ שלו הוא חיל האוויר, עתיר המודיעין של אמ"ן ושב"כ (או המוסד, הרחק מהגבול); וכוח העמידה הוא כל השאר, מההגנה האווירית ופיקוד העורף, ועד לגייסות המתמרנים על הגדר, הממתינים כקליעים במחסנית – ללחיצה על ההדק המבוששת לבוא.

הרמטכ"ל הוא מפקד המערכה – או המערכות, אם זירה נוספת, צפונית או מרכזית או רחוקה, מצטרפת לדרומית; ותחתיו, מפקדי המאמצים המשלימים, אלופי חיל האוויר והפיקוד, המודיעין והים והעורף. והיכן בשרשרת הפיקוד ראש הממשלה, שהוא ולא שר הביטחון – האחראי העליון להפעלת הצבא? לא ברור. מוגדר מיקומו הרשמי, אך עמומה המטרה המדינית שממנה אמורה להיגזר המשימה הצבאית.

המועצה לענייני ערבים

ב־1949, בהסכמי רודוס, מסרה ירדן לישראל את משולש השרון, טייבה־טירה־קלנסווה. הוא נחשב תחילה "שטח מוחזק" ועליו, כמו על ואדי עארה והגליל והנגב, חל ממשל צבאי. הוא נומק בחשש מפני סיוע לפולש – בעיקר ממזרח – בעת מלחמה. זהו אחד משורשי העוצר ביישובים הסמוכים לגבול ירדן, עוטף גדה, שהסתבך לטבח כפר קאסם. במרוצת השנים דנו ועדות שוב ושוב בביטול הממשל הצבאי, אך רק ב־1966, רגע לפני מלחמת ששת הימים, העז אשכול להחליט על כך.

מייסדי המדינה וראשיה חתרו בעליל, גם כשקיבלו את עקרון החלוקה, לנוסחה של שטח מירבי ללא ערבי. שרטטי האו"ם תכננו מדינה פלסטינית טהורה, עם רבבה סמלית של יהודים; ומדינה יהודית ביחסים דמוגרפיים קרובים לשוויון (אם גם מועדים בעליל לשינוי, עם הסרת מגבלות ההגירה אליה, בקיזוז ריבוי טבעי והחזרת פליטים באיחוד אלפי משפחות).

בתום המלחמה וגלי המנוסה והגירוש, התייצב בישראל שיעור של ערבי לכל ארבעה־חמישה יהודים. משרד המיעוטים, שפעל רק כשנה, דיווח על תופעה שכמו הועתקה אחר כך בחלקים מסוימים מהגירת יהודי צפון אפריקה: הבורחים/יוצאים השאירו מאחור – או שלחו ארצה – זקנים, חולים ונצרכי סעד, בעוד הם מתבססים בביירות/פריז. השב"כ ניתח את החברה הערבית, שמוסדותיה הפוליטיים זועזעו: שני שלישים מעמד נמוך של פועלים וחקלאים, חמישית מעמד בינוני, 15% אמידים ומעלה. ביניהם שהתעשרו ממצוקת הזולת. אף שהיו גם שראו בברכה זו קללה, כי לולא הנכסים שסירבו לאבד היו מהגרים מחיפה ללבנון או לארגנטינה. גורמי הביטחון התלבטו: לבטל או להשאיר את מעמד "המוכתר" ככתובת לשלטונות (כן, להשאיר).

בהחלטה סודית של ממשלת בן־גוריון, במארס 1952, הוקמה ועדת שרים ולצידה מועצה מרכזית לענייני ערבים, מורכבת מנציגי משרדים, צה"ל, המשטרה ושב"כ. באותה עת כבר ישבו בכנסת השנייה שמונה חברים ערבים, ברשימות הלוויין של מפא"י ומפ"ם, ובמפלגה הקומוניסטית. והם למדו מהר: בכנסת הראשונה עוד גרמה ההתקוטטות הפנימית לאובדן קולות ולבחירת שלושה ח"כים ערבים בלבד.

בן־גוריון הבטיח שוויון אזרחי מוחלט, ללא הבדל דת, גזע ולאום. קל לומר, קשה לממש, גם בגלל ההתנגשות בין הדת והלאום. לא רק שמסובך לקבוע מיהו יהודי, ומיהו שיקבע מיהו יהודי; התברר שחוקי המדינה וחופש הפרט אינם חופפים את חופש הפולחן הדתי וסמכות כהניו.

למשל, סוגיית ריבוי הנשים. מעשה בבעל לאישה עקרה, שעודדה אותו לשאת אישה נוספת ואף חיה לצידה בשלום בית. הוא חמל על הראשונה ולא גירש אותה, כפי שהאסלאם התיר לו אך לא חייב אותו. על חסדו כי רב נענש בכתב אישום: הביגמיה נאסרה. בית המשפט העליון, בהחלטה שכתב חיים כהן, הריע לקפדנותו של השופט המחוזי שנצמד לחוק – אך העמיד מעליה את הצדק הטבעי ומחל לבעל. לא כך במקרה דומה, של ראש מועצה, משתף פעולה ותיק ונאמן, שנזקק לרעיה ייצוגית כמארח. אשתו, הסביר, מכונסת בעצמה ו"פרימיטיבית". עד כה סייעה לו כמארחת אמו, אך הנה התפנתה ידידת נעורים שהתאלמנה, והוא צירף גם אותה למשק הבית, כמי שהולמת יותר את רוח הזמן והמקום. ואין בחוגו ידועות בציבור, הוא מוכרח לשאתה. כתב האישום שהוגש נגדו יביא להרשעתו, העובדות אינן שנויות במחלוקת. הוא ייאלץ להתפטר וייפסל גם כמועמד בבחירות הבאות; והשלטון יאבד מאחז בכפרו. הכל המליצו ליועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר לעכב, משמע לבטל, את ההליכים. הוא סירב.

אזרחים במדי ב'

סומנו שני חיצים הפוכים – רצון ממשלתי לשילוב אזרחים ערבים, כדי לחזק את תחושת הזדהותם, ולו גם מתוקף נסיבות חיצוניות שנכפו עליהם, עם המדינה – לצד עידוד יציאת קבע לחו"ל. דילול הכמות, שיפור האיכות, בתהליך איטי להדאיב. ערבים לא מונו לשופטים, בטענה שמעטים מאוד ביניהם עורכי הדין, ומתוך הקומץ טרם נצבר ותק מקצועי כדרישת הסף. כך שהתמרמרות כבושה נמשכה, אם גם ללא ביטוי חתרני (ראש השב"כ איסר הראל הדגיש שאמנם נחשפו מרגלים, או מקומיים ששימשו מורי דרך לחוליות, אך תועדה התנזרות כללית ממחתרת ומפיגועים).

מדיניות יצוא הערבים מישראל, באיום או בפיתוי, נכשלה. מי שנתקע בחוץ רצה לחזור פנימה, למשפחתו וליישובו ולרכושו; והסתנן. הגנתו הפרוצה של הגבול חוללה היתקלויות ופעולות גמול ולחץ על שלטונות מצרים וירדן להדק את הרסן במקומות שממשלת ישראל לא השקיעה בגידור (יקר, לא יעיל, לא מרתיע). על הגדר שלא הייתה הונח סולם למלחמה השנייה.

אם העברת פלסטינים למדינות השכנות לא חסכה מישראל סכנות ביטחוניות, אולי המסקנה היא שנחוצה העברה נוספת, מרחיקת לכת, לאירופה או לאמריקה. כך, בסוד כמוס, נהגה באמצע שנות ה־60 במשרד החוץ, בדרג הפקידים (השרה, גולדה מאיר, זיהתה את הסיכונים ולא התלהבה) 'מבצע הפועל'. מערב גרמניה (ובגרסה אחרת, צרפת) נזקקה למאות אלפי עובדים זרים. אם תקלוט אותם לא רק מטורקיה, כמנהגה, אלא גם מירדן, יתרופף לחץ הפליטים שם על ישראל (וכמובן, גם על משטרו ההאשמי, הנוח למדי, של חוסיין).

זה היה טפטוף, לא קילוח. הגרמנים הסכימו לקבל עובדים מקצועיים, לא מובטלים המחפשים מכל הבא ליד. וברחבי גרמניה, אירופה, תבל ומלואה, נוצרה תשתית אוהדת ואף משתתפת לפיגועי התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אז, אחרי אולימפיאדת מינכן, כשנפתח המצוד על אנשי ספטמבר השחור, הכריזה גולדה על 'מבצע חורמה'. 'הפועל' ו'חורמה', שני מבצעים, מדיני והתקפי, עם זיקה נסיבתית ובעקיפין גם סיבתית ביניהם.

מלכתחילה השתרשה ההכרה שהערבים הם אזרחים סוג ב' בישראל. זאת מוסכמה מיושנת, כי כיום הם בערך סוג ד' (מעליהם המתנחלים, החרדים והישראלים מן השורה; נמוכים מהם, סוג ה', תושבי מזרח ירושלים, ונחותים מכל, סוג ו', הפלסטינים בגדה. וגם אצל האחרונים, הפליטים הם תת־סוג אחרון שבאחרונים). אבל בשנות ה־50 הייתה לכך מעין ראיה ניצחת: בתעודות הזהות שהונפקו להם נוספה למספריהם הקידומת "ב/".

מה פתאום, גיחכו ב־1957 בעלבון דוברי הממשלה, זה רק "פרט עובדתי קטן סביר", והאמת היא שלפנים "לא היה המדפיס הממשלתי מסוגל להדפיס מספרים של יותר משש ספרות" והרישום נוהל ב"אימפרוביזציה של חובבים". לכן נוספו סדרות כפולות ומשולשות של אותם מספרים, צמודי אותיות, ואך באקראי יצא שאלפי ערבים קיבלו את סדרת "ב", בהגיע תור יישוביהם. עכשיו מונפקות, או מוחלפות לכל הרוצה בכך, תעודות נושאות "מספרים בעלי שבע ספרות שבוודאי יספיקו לשבע הדורות הבאים". הנה, מי גדול מבן־גוריון, ומספר הזהות שלו הוא 297672, המספר של גולדה 749515, ו"מוצטפא אברהים חליל עליאן, מוכתר בית צפאפא, מספר זהות 40321".

הבעבוע מתחיל בתוכנו

בן־גוריון, מדינאי שכלתני ומנוכר לרגשנות, היה אנטי־גזען. יחסו לערבים, בתוככי ישראל ובמדינות השכנות, היה דומה ליחסו לגרמנים לאחר השואה: בלי הכללות. התייחסות ל"אנשים לא באשר הם נאצים, כי (שר ההגנה המערב־גרמני פרנץ יוזף) שטראוס מעולם לא היה נאצי, אלא על אנשים באשר הם גרמנים" היא גזענות – כתב בשיאה של התנגדות לביקור שטראוס, שסיועו החשאי להקמת הכור בדימונה היה חיוני. "העם היהודי לא קיבל ולא יקבל התורה הגזענית של היטלר, שאדם פסול מפני שייכותו לעם מסוים". הכאב על מעללי הנאצים, הוסיף, הוא "כאב כל העם היהודי, לא מונופולין של (מפלגות האופוזיציה), אבל כיצד לנהוג בגרמניה של ימינו – זה עניינם של המוסדות הנבחרים של עם ישראל".

בגין, גדול יריבי בן־גוריון והשילומים מגרמניה, עדכן את עמדתו כשלחץ על אותה ידית של הדלת האחרונה, הבן־גוריונית. כראש ממשלה, רבע מאה לאחר שהסוגיה המשסעת הוכרעה וכלכלת ישראל התפתחה בזכות השילומים, נמנע בגין מלחזור על יחסו הנסער, עד כדי מרדנות, להכרעתו הגורלית של בן־גוריון.

המחלוקת, כתב ב־1977, "שייכת כיום להיסטוריה היהודית. שני המחנות ודאי יסכימו שהמחלוקת ההיא נשארת עכשיו מנת חלקם של ההיסטוריונים שיבואו". פליקס שנער, ראש משלחת השילומים, השגריר הלא־רשמי הראשון, "מילא תפקיד מכריע בביצוע אותה החלטה של ממשלת ישראל דאז". רגשות לחוד ומעשה מדינה לחוד. כך, בעצם, נהגו בערפאת רבין ושרון, שהעדיפו, ותכופות תכננו, ללחוץ על ההדק ולא את היד, אך נהגו כמתחייב מההכרעה המדינית.

–

מלחמת 1948 פיצלה בין ירדן, ישראל ומצרים את נתחי המדינה הפלסטינית שלא הוקמה. מלחמת 1967 חידשה את קשריהם של תושבי הגדה המערבית ועזה עם ערביי ישראל. תהליך אוסלו שבר סופית את המחיצות. הפוליטיקה המקומית נמהלה במגעי ממשלת ישראל עם הרשות הפלסטינית. אחמד טיבי תיווך למחמוד עבאס, עדיין מס' 2 בממשל ערפאת, את העיתונים העבריים, כשהוא מפרש את הפרשנים – מי נגד נתניהו, מי בעד מערכת הביטחון (ובתוכה, מי נוטה לשב"כ יותר מאשר לצה"ל, השותפים לציתות לשיחות הטלפון של ימי שישי בין שני אלה).

כמו הג"א העתיק, עם פקחי "לכבות את האור!" בלילות ההאפלה והניווט הקדום של מפציצי הטופולב המצריים – הגוף שנגרט לטובת פיקוד העורף, כלקח הטילים העיראקיים ב־1991 – כך נקלט שחזית חיצונית עלולה לייצר גם חזית פנימית. מלחמה עם מדינה ערבית, מסע כיבוש (לבנון, שחוללה את אינתיפאדת 1987, כי צה"ל נתפס בחולשתו והשב"כ התרופף כשהסיט משאבים נחוצים מהגדה ומעזה), אירוע אלים מאוד בהר הבית, מהסוג שהתרחש ב־1990 והביא להקמת מחוז ירושלים בנפרד ממשטרת מחוז הדרום – די יהיה באחד מאלה לסחוף את ערביי ישראל. למותרות של מדינת ישראל שנלחמה ביום הכיפורים בסיני, עם שיירות דרך עזה ובגולן, ללא הפרעה מבית, הסתמן מועד קרוב לתפוגה.

הביצועיסט הגרוע מכולם

בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו בראשות הממשלה, הבינה המערכת הביטחונית שעליה להתכונן לעימות בו־זמני בשתי זירות או יותר. הפתיל יוצת בירושלים (מהומות מנהרת הכותל, בשם הקוד הצה"לי: 'ברזל לוהט'), בשטחים (הקמת התנחלות חדשה באתר סמוך לפיגוע, בתגובה לו), או ביוזמת ערפאת, בקרוס השיחות על הסדר הקבע, שנועדו להסתיים באביב 1999, בחלוף חמש שנים מהסכם קהיר לייסוד הרשות הפלסטינית (לקראת בחירות מאי 99' וניצחון ברק על נתניהו העניק ערפאת לתהליך ארכת שנה נוספת). כך או כך או כך, יהיה חם ורע.

צה"ל נערך להדמיית משבר עוד בתחילת 1998. ראש מדור משחקי מלחמה במטכ"ל, ניר מן, גלש עם ההתלקחות הצפויה מהצבא והשב"כ בשטחים, אל המשטרה בישראל גופא. הוא הציע לראש אג"ם במטה הארצי, ניצב יהודה בכר, לתרחש מהומות בירושלים, התפרעויות בערים, חסימת צירים וצמתים. ההצעה נטמנה באדמת המשטרה וצמחה לאחר שנתיים וחצי, בספטמבר 2000, למשחק המלחמה 'רוח סערה', בהשתתפות סגל הפיקוד הבכיר, במרכז ללימודי משטרה בשפרעם, ובניהול מפקד המלמ"ש (המרכז ללימודי משטרה), תנ"צ בני קניאק.

מן, שהוזמן כמשקיף מטכ"ל ומומחה למשחקי מלחמה, תיעד דיון דחוס על ההתפתחויות הצפויות בגליל, באום אל־פחם, ביפו ובאזורי הבדואים בנגב, כאשר ערפאת יאתגר את ישראל. פרץ ויכוח קולני וממושך בין המפכ"ל יהודה וילק לבין מפקד המחוז הצפוני (ויוצא מחוז שומרון ויהודה) אליק רון, על אחד מתרחישי מן: חסימת ציר ואדי עארה. אם התושבים הערבים ישתוללו באופן שיסכן את התנועה הסדירה, הכתיב וילק את עמדתו, ייסגר הכביש, "כי הדגש האסטרטגי במצב נמצא בירושלים". השר לביטחון הפנים, שלמה בן־עמי, התרשם מרצינות ליבונן של דרכי הפעולה האפשריות – והודיע שיציע לראש הממשלה ברק לערוך משחק מלחמה כולל, צבאי־משטרתי. עוד גלגלי השיניים נעים לאיטם, ושרון עולה לאחר שלושה שבועות על הר הבית, ויורד ממנו עם המהומות שהתפתחו לאינתיפאדה השנייה בגדה, ולאירועי אוקטובר 2000 של ערביי ישראל.

דו"ח ועדת השופט תיאודור אור הוגש כשלוש שנים לאחר אירועי אוקטובר. יישומו הוטל על ועדת שרים בראשות טומי לפיד, וחייב את המשטרה לשנות את היערכותה להפרות סדר המוניות על רקע לאומי. והיא אכן עשתה זאת. גם לו רצתה להשתמט, לא הייתה יכולה להישאר יבשה בשטף האירועים: פינוי עזה ב־2005, מהומות בשפרעם בעקבות אירוע עדן נתן־זאדה (לינץ' בחייל, שביצע פיגוע ירי ורצח ארבעה נוסעי אוטובוס) באותו קיץ; אירועי פקיעין ב־2007 (מבצע מעצרים במרחב גליל שהוביל למהומות); אירועי עכו ב־2008 (רגימת רכב שנסע ביום הכיפורים, שהתפתחה להתפרעויות בין יהודים לערבים ולתקיפת שוטרים); ומהדורה מוקדמת של מאי 2021, בסוף אותו עשור דחוס: אירועי 'כאור היום' בדצמבר 2008 – בעת מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה. מהומות, גם אז, התפרצו כפי שתיעדה המשטרה "במגזר הערבי בכל רחבי הארץ".

וכאן הושק אחד מגדולי מחדליו של נתניהו, שחזר לשלטון בבחירות שנערכו בתום 'עופרת יצוקה' (ו'כאור היום'). הוא, יותר מכל עובר ושב במערכות הממשל בישראל, היה אחראי לקשב, להבנת ההקשר ולשימור הזיכרון הארגוני. מ־1996 עד 2021, דרך סדרת אירועים שבעקבותיהם הוקמו ועדות שתחקיריהן הפיקו לקחים שתורגמו לעשייה – והכל לשווא, כי אינו יודע, אינו כשיר, לנהל ממשלה ולפקח על גופי ביצוע. חמור מכך: במאבקו הפרטי במערכת אכיפת החוק, חיבל ביכולתה להתמודד עם אתגר הפרות הסדר בערים המעורבות בחודש שעבר, לאחר שתרם להחרפת התסכול והתסיסה במה שעשה (חוק הלאום) ובמה שלא (החלשת הרשות הפלסטינית והימנעות מתהליך מדיני עם אבו מאזן).

ע"ע 'זרעי קיץ'

לנתניהו יש שותף משני, המחדלטור החליפי בני גנץ, שלא היה ערני דיו להזכיר לו מה שלמד כרמטכ"ל – יחד עם נתניהו – לפני עשור, בפרשיית 'זרעי קיץ'. גנץ גם הצביע, ללא בדיקה מספקת, בעד מינוי קובי שבתאי למפכ"ל; אך חלקו באחריות מתגמד לעומת זה של נתניהו.

'זרעי קיץ' היה השם שניתן להכנות המשותפות של צה"ל והמשטרה לקראת מימוש איומו של אבו מאזן כי בספטמבר 2011 יכריז חד־צדדית על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אבו מאזן נואש מנתניהו, שהפסיק את תהליך אנאפוליס של אהוד אולמרט וציפי לבני, ללא תחליף. לא היה חשש מהפתעה – הכל הוכרז כשנה מראש, די זמן להכנות, כשהנחת העבודה היא שאבו מאזן עשוי בלחץ נסיבות לבחור גם עיתוי אחר, ולכן "מתכוננים לתהליך ולא לתאריך".

הארגון המשטרתי – מסודר, מרובע, לא מתיימר להברקות יצירתיות, יודע להפעיל עבודת מטה שיטתית – נרתם למשימה חוצת מפכ"לים. תחילה דודי כהן ובהמשך יוחנן דנינו. עזר ראשי כנגד שניהם היה ניצב ניסים מור, שבמשימת פינוי עזה היה עוזרו של המפכ"ל משה קראדי, ואחר כך מפקד מחוז המרכז. כממ"ז מרכז, שעליו הטיל המפכ"ל כהן לרכז את ההכנות ל'זרעי קיץ' בראשיתן, בחר מור במפקד מרחב השרון, תנ"צ שמעון שומרוני, לנסח טיוטת יסוד. היא שימשה להתנעת פעילותו של מור בתפקידו הבא, כראש אגף המבצעים.

מור הקים את מנהלת 'זרעי קיץ', בפיקוד ראש חטיבת האבטחה באגף המבצעים, תנ"צ מאיר בן־ישי, אף הוא מיוצאי פינוי עזה. חוויית הצפייה בגדודו שחור הלבוש של נצ"מ ברונו שטיין, חמוש באמצעים לפיזור הפגנות, עולה על מתפרעים וחוסמי צירים, ובהתארגנות מערך החקירות והתביעות למעצרים, אישומים ושיפוט מהיר – עדיין הייתה טרייה.

בגנזך המטה הארצי, אם נותר שם מי שיודע מה והיכן לחפש, יש תיעוד רב של 'זרעי קיץ'. השקעה מופתית בהיערכות לתרחיש – שבהיעדר מדיניות מפרקת מוקשים, נגזר שיתפוצץ ביום מן הימים – ומרגע שהכוח נבנה, נדרשה רק תחזוקה מתמדת שלו. מה שאותו ראש ממשלה שתחתיו (ולטיפול בנזקיו) בוצעה אותה מלאכת היערכות – לא טרח לעשות. והמחיר נגבה בעכו ולוד, יפו ובת ים.

להתיז, להרעיש, להסריח

הרעיון המבצעי הכולל של המשטרה ב'זרעי קיץ', שהוצג לרה"מ נתניהו לאחר תיאום עם הרמטכ"ל גנץ, תואר כ"מניעה והכלה של התפרצויות הפרות סדר משולבות טרור, ומזעור הישגים תודעתיים לפלסטינים ולערביי ישראל, בהתבסס על מודיעין מוקדם והיערכות מקדימה במוקדי חיכוך צפויים, עם סדר כוחות גדול וכשיר, על מנת לשמור על ריבונות המדינה, החוק, הביטחון והסדר הציבורי". נצפו "אירוע לאומי שמצריך תיאום מבצעי, מודיעיני ולוגיסטי עם כלל מערכות הביטחון והחירום, עימות של 21 יום". הומלץ על שילוש הציוד במחסני החירום, מ־10 ימי לחימה ל־30. בין ההכנות: הידברות עם ראשי המגזר הערבי, מעצרי מנע, ורגישות מיוחדת לירושלים ולחודש הרמדאן. חוק ברזל: איסור שימוש באש חיה.

האירועים שהוערכו כסבירים מכל היו "התבצרות המונית בתוך הר הבית אחרי התפילות, תהלוכות המוניות משולבות – לא אלימות ואלימות – לעבר הר הבית, על ידי תושבי מזרח העיר וערביי ישראל; פעולות חבירה המוניות בין שכונות משני צידי המכשול; הפגנות שמחה והזדהות של ערביי ישראל עם ההכרזה על המדינה הפלסטינית; פוטנציאל חיכוך גבוה בערים מעורבות; פעילות מחאה עממית משולבת, הכוללת חסימת צירים, וניסיונות פגיעה בתשתיות ממשל וברכוש".

התרחישים הפליגו באיומים: תהלוכות המוניות וחציית גבול עזה או – בסמיכות ליישובים ערביים בצד הישראלי, שיחברו לבאים ממזרח – מרחב התפר; ניסיונות חדירה מהים במשטים, או נחיתות המוניות בטיסות לנתב"ג; ירי תלול־מסלול מעזה, לבנון וסוריה; הטלת מצור על התנחלויות מבודדות; פיגועי 'תג מחיר' יזומים ותגובתיים.

ההתארגנות, המפורטת מכדי להביאה במלואה, כללה הקמת "'לבנות' הפרות סדר", תחת 16 מפקדות משימתיות; מוקד מודיעין לתיאום עם אמ"ן ושב"כ (בראשות רוני ריטמן); צוות 'איפכא מסתברא' (בראשות יריבו המר, גיא ניר), תגבור הכוח הייעודי ב־2,200 שוטרים עד כדי 7,400, עם כ־450 שוטרים בכל מפקדה משימתית (כגדוד+); כתיבת תורת לחימה; אימון 24 תחנות ביישובים מעורבים בהפרות סדר; גיוס 16 פלוגות המילואים של משמר הגבול ('תמונת ראי', או בקיצור תמ"ר); הכפלת מספר מכוניות ההתזה ומעבר לדגם חדש והצטיידות במערכות 'בואש' (16 מערכות, 200 אלף ליטר), ו'צעקה' לפיזור מתפרעים בהסרחה ובהצרחה; קניית 'ונום', סוג של קטיושה רב־קנית אל־הרג נגד הפרות סדר; רכישת תריסר סוסים ובסך הכל 15; הכל בכל, עם דוברות וייעוץ משפטי ומשחק מנהלים ('רוח חדשה'), שתרגל את המפכ"ל דנינו כמפקד המערכה ולבסוף מלחמה ('קיץ מזהיר'). המחיר: 200 מיליון שקל.

תורת השלבים

אבו מאזן קלקל קצת את ההכנות, כי למרות משברונים באביב, ביניהם יום הנכבה ב־15 במאי, נרתע מהסלמה בספטמבר. כמוהו כסאדאת, שאיים (בעקבות נאצר) ב־1970 וביתר שאת ב־1971 וב־1972 – ועד שקיים ב־1973, התרופפה המוכנות הישראלית.

כל עוד נוהלה המשטרה בידי דנינו, מור כראש אג"ם וסמפכ"ל, ובדרג הפוליטי שר הבט"פ הניצב בדימוס איציק אהרונוביץ', נשמר הכוח שנבנה ל'זרעי קיץ'. זרעי הפורענות הגיעו בקיץ 2015, כשנתניהו יצא למסע שיטתי של החרבת המשטרה – תחילה על רקע חקירת רעייתו שרה בפרשת מעונות ראש הממשלה, וביתר שאת כשנפתחו תיקי האלפים נגדו – בעודו מסמן את ערביי ישראל ו"השמאל" המתרועע איתם כאויבים מסוכנים.

בשלב הראשון מינה נתניהו לשר הבט"פ את גלעד ארדן. מ"מ המפכ"ל, בנצי סאו, נחשב לשוטר ישר ומקצועי מכדי להתמנות למפכ"ל. סאו, מנפגעי אירועי אוקטובר ודו"ח אור, בוודאי לא היה מזניח את שהוכן ב'זרעי קיץ'.

בשלב השני מינו נתניהו וארדן למפכ"ל את סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. משימתו, עד שהתהפך, הייתה חבלה בגופי שירוש השחיתות באגף החקירות והמודיעין ויחידות להב 433. 'זרעי קיץ' נפוצו לכל רוח.

בשלב השלישי ניסו השניים לשווא למנות למפכ"ל את מנכ"ל משרד הבט"פ, ניצב בדימוס משה (צ'יקו) אדרי. מועמד טבעי לתפקיד, ניצב יורם הלוי, שהצטיין בפיקוד על מחוז ירושלים ושהיה שותף להכנות של 2011, נדחק לפרישה.

בשלב הרביעי מונה האפור בניצבים, מפקד מחוז המרכז מוטי כהן, למ"מ המפכ"ל, עמדת חולשה ששרד בה בנמיכות־רוח שנתיים.

בשלב החמישי נשלח ארדן לגלות בניו יורק; ואמיר אוחנה, לשעבר שר לעומתי במשרד המשפטים, הוצב לשמש שר לעומתי במשרד הבט"פ.

בשלב השישי שלף אוחנה את דל־הניסיון בניצבים, מפקד מג"ב קובי שבתאי, כמועמדו למפכ"ל. נתניהו, גנץ וכל השרים הריעו וחתמו. זה לא היה מובן מאליו. בממשלות ישראל היו שרים שהסתייגו בקולם ובאצבעם ממינוי רמטכ"ל (משה דיין, רפאל איתן, שאול מופז – לימים גם הם שרים) או מפכ"ל (יוסף נחמיאס). לא בממשלת נתניהו־גנץ, שאיננה חותמת גומי, אלא שתיים, אחת לכל מחצית.

הלם קרב ארגוני

פוליטיקאים יכולים לנוע ממשרד למשרד, היום בתחבורה, מחר באוצר, שלשום בתקשורת, אתמול בביטחון הפנים. חובבנותם אומנותם. מנגנון קבע, שירות ממלכתי, אמור להיות מקצועי. כשעורפים אותו, חובטים בו, נטפלים אליו; כאשר ראש הרשות המבצעת נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, בעקבות חקירת משטרה, ומוביל – יחד עם השר הממונה – מתקפה שיטתית על תום הלב ואמות המידה של בכיריה, התוצאה נרשמת גם ברחובות לוד ובכבישי הנגב.

עד כדי כך סבלה המשטרה מהלם קרב ומזעזוע מוח, שאבד לה הזיכרון הארגוני; אף שעוד נותרו בה מעטים ממשתתפי 'זרעי קיץ', כגון תנ"צ מוריס חן מחטיבת האבטחה באגף המבצעים, אז נצ"מ המופיע בטבלת המשימות.

במקביל פעל נתניהו להחרפת המתח הערבי־יהודי. חוק הלאום נועד לחבב אותו על תומכיו בימין, במחיר החרפת הקרע בין שני הלאומים. לפשיעה האלימה בערי ישראל בחודש האחרון מייחסות המשטרה והפרקליטות "מניע לאומי־גזעי". החקיקה שתכליתה המוצהרת אפליה בין קבוצות לאומיות, תרמה להפרת החוק והסדר מאותם מניעים הנובעים ממנה.

לי אטווטר הבין שלצד הפחדת הלבנים שהשחורים באים, רצוי להביא שחורים ייצוגיים. כנגד ווילי הורטון – דמות כקולין פאואל. יו"ר המטות המשולבים בפנטגון שהתמנה בידי בוש האב (ואחר כך, בידי בנו, למזכיר המדינה). דונלד טראמפ, אוהד קטן מאוד של שחורים, מינה בממשלו את העוף המוזר ד"ר בן קרסון לשר השיכון והפיתוח העירוני.

בשיעור זה אצל אטווטר היה נתניהו תלמיד חלש. למרות שליטתו המוחלטת בליכוד, הן בשריון מועמדים לכנסת והן באיוש הממשלה, לא מינה איש ציבור או מומחה ערבי לשר או לח"כ. ערבים היו אצלו מוקצים מחמת מיאוס – עד שנזקק למנסור עבאס, בנושא ועדת החקירה לפרשת כלי השיט (מה יש לו להסתיר שם, הרי מנדלבליט נתן לו כתב טיהור עוד לפני שהתיק נחקר, וכשגנור חזר בו מנכונותו לשמש עד מדינה, דעך הלחץ על מעורבים אחרים להציל את נפשם בעדות נגד נתניהו); ועוד יותר מכך בהקמת הממשלה. וגם זה, רק כל עוד היה לתרגיל סיכוי. עם הטלת הווטו של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר על עבאס, התברר שבעצם נתניהו בכלל לא התכוון, זה היה בשי"ן־קו"ף־רי"ש, סתם תכסיס. בליבו, הוא נשאר נאמן לאסכולת להב"ה ולה פמיליה, נגד נישואי תערובת לאומית או שחקנים מוסלמים בבית"ר ירושלים.

נשמע מוכר: זאת הגנת נתניהו בתיק 2000, הסיבה לכך שהוא אינו נאשם בו בשוחד, אלא רק במרמה והפרת אמונים. כשנתניהו דיבר עם נוני מוזס, הוא לא התכוון להשפיע על חקיקה ('ישראל היום') תמורת תמיכה בבחירתו מחדש לראשות הממשלה. הוא רק פיתה את מוזס להאמין שהוא רציני; ודין מנסור כדין נוני. מדוע שייעלב? מי שאינו מבליג על אש כוחותינו, שלא ייכנס למטווח.

כהניזם פינת ג'יהאד

במצוקתו כי רבה, קיווה נתניהו להישען על ערבים ועל אנטי־ערבים גם יחד. פלוס, מינוס, מה זה משנה, החשבון יסתדר. אולי גם הניח שלסמוטריץ' ובן גביר יש מחיר, כמו לרוב הפוליטיקאים. עקרונית צדק, אבל המחיר גבוה מהישג ידו. הם משקיעים בעתידם, ובעיניהם הוא, נתניהו שאינו מצליח לנצח בבחירות, העבר.

במחצית זו של גיליון האישום הציבורי, הסעיף הראשון הוא המאמץ שהשקיע נתניהו בבחירת בן גביר לכנסת. לנתניהו, ח"כ בן גביר שווה אצבע בעדו. לבן גביר, ח"כ שווה חסינות. מכאן הסעיף השני – ההתגרות הנפיצה שלו בשייח ג'ראח. לא חדש שפוליטיקאים משחררים שדים מבקבוקים. החידוש אצל נתניהו: הוא הראשון שהכניס שד לבקבוק תבערה.

ייחוס זדון לנתניהו בהבערת ירושלים, כך שחמאס ישגר אליה רקטות והחבל על צווארו הפוליטי יתרופף, כחשדם של יריביו, הוא היקש סביר אך נטול ראיה. אף שמנהיג אויב, אילו נהג כך, היה מופלל ונשלח למחלקת הסיכולים הממוקדים. אז שיהיה – בלי זדון: די ברשלנות, בהימנעות מצפיית תוצאותיהם של מעשים ומחדלים.

זה הליקוי שמצאה בבגין ועדת כהן לחקירת טבח סברה ושתילה. לא הוכח שידע; הוכח שהיה עליו לדעת. העובדות היו בפניו והוא לא שקל אותן היטב.

על נתניהו היה להבין מה עלול לקרות בתמהיל הנפיץ של בן גביר, שייח ג'ראח, הר הבית, סוף הרמדאן, יום ירושלים. הרי לנוכח התרעה מודיעינית התעשת, מאוחר וחלקית, לשלוף לאחור את בקבוק התבערה האנושי. זה בחצי של הגירוי. ואשר לתגובה, ולתגובה לתגובה, היה עליו להשגיח לאורך העשור, ובוודאי לאורך חומש נטול מפכ"ל מלא או מקצועי, שהכשירות שהושגה לקראת 'זרעי קיץ' נשמרה, תורגלה, דרוכה לפעולה. שהתקציב הוקצב, שהכוחות אומנו, שהצעקה תיצעק בלוד והבואש יבאיש בבת ים, שהמפקדות הופשרו מהמקפיא, שהמפכ"ל בקי בתפקידו במערכה. דבר מכל אלה לא נעשה. המשטרה הוכתה בתדהמה כשהתסריט שנכתב לה ב־2011 הופק ב־2021. היא רדפה בחוסר אונים אחר האירועים, במקום לארוב להם בכוח מכריע; נחשפה באוזלת ידם של קציניה, והשרים שמעליהם.

לשאלתו המהדהדת של בגין לגולדה, על השאננות בשבוע הראשון של אוקטובר 1973: "למה לא גייסתם מילואים ולא קירבתם את הכלים?", יש במהדורה המשטרתית של מאי 2021 תשובה ארוכה. זו מתכנסת לשם אחד, של מי שהרחיב את הקרע היהודי־ערבי ובה בעת איבד את ערכת כלי התפירה: בנימין נתניהו.

–

• דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
• המדרון של שמרון // מאת אמיר אורן
• חיזור גורלי: מאחורי הקלעים בחודש הגורלי של בנט וימינה | מאת שרה ליבוביץ־דר
• ימי נתניהו // הטור של רותם דנון