fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

המדיניות מול איראן: כישלון ידוע מראש | ד"ר רז צימט

בזמן שפוליטיקאים ופרשנים רבים בישראל חגגו את מדיניות "מקסימום הלחצים" של טראמפ כלפי איראן, ד"ר רז צימט הזהיר מפני ההשלכות הבעייתיות שלה. כעת, כשהסכם חדש על הפרק, הוא סוקר את הכישלון הישראלי־אמריקאי, את הסיבות לו ואת הנזקים האסטרטגיים

0

ב־25 בפברואר 2020 נודע לי על ביטול שלוש הרצאות שתוכננו לי במספר נציגויות ישראליות בחו"ל. הכתב המדיני של חדשות 13 דאז ברק רביד דיווח כי החלטת משרד החוץ לבטל את ההרצאות התקבלה על רקע ביקורת שמתחתי על מדיניות "מקסימום הלחצים" של הממשל האמריקאי נגד איראן, שזכתה לתמיכה ולעידוד מצד ממשלת ישראל. כבר במחצית 2018 הערכתי כי מדיניות זו לא תגרום למשטר בטהראן להתקפל בסוגיית תוכנית הגרעין.

במהלך השנים שבהן השמעתי את הסתייגותי מהמדיניות האמריקאית, שבה תמך ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, נשאלתי לא אחת על הסיבות לעמדותיי הנחרצות, שנחשבו באותה עת לדעת מיעוט.

התחזיות שהתבדו

במחצית 2018 התמלאו אולפני החדשות בישראל בפרשנים ובפוליטיקאים שהשמיעו תמיכה נלהבת בהחלטת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן. רובם העריכו כי איראן תיכנע בתוך זמן קצר לדרישות וכי אם לא תיכנע, הלחץ הכלכלי יוביל לקריסת המשטר בטהראן.

כך, למשל, טען הפרשן לענייני ערבים של חדשות 13 צבי יחזקאלי ב־24 ביוני 2018 כי קריסת הכלכלה באיראן מתחילה תהליך של "התפוררות משטר האייתולות מבפנים". מכון ממרי לחקר התקשורת במזרח התיכון העריך באותו החודש כי "המשטר האיראני מתמודד עם סימנים ראשונים לקריסה כלכלית" וכי "במהלך השנה הקרובה תגבר מגמת הקריסה הפנימית – הכלכלית ביסודה –ותתרחב למישור הפוליטי". השר לשעבר משה ארנס העריך בטור דעה שפרסם ב"הארץ" ב־3 ביולי 2018 כי ההתפתחויות האחרונות עשויות "להחליש את הממשלה באיראן, ואולי אף להביא להפלתה".

להערכות אופטימיות אלו הצטרפו גם גורמים בקהילת המודיעין הישראלית. ב־7 באוגוסט 2018 דווח ב"כאן" כי גורמי מודיעין ישראלים מעריכים שחידוש הסנקציות נגד איראן יביא להשגת הסכם חדש עם טהראן, שיכלול לא רק את תוכנית הגרעין, אלא גם את עצירת פעילותה של טהראן ברחבי המזרח התיכון, בלימת פיתוח טילים בליסטיים ושיפור מצב זכויות האדם במדינה.

לפי דיווח זה, הערכות פנימיות בקהילת המודיעין גרסו כי העיצומים האמריקאיים ייתנו את אותותיהם באיראן וישנו את מדיניותו של המשטר האיראני. גורם ישראלי בכיר העריך כי "איראן כעת חלשה, נחלשת ובהיסטריה" וכי יש סיכוי טוב שהיא תרד על ברכיה בשל הלחץ הכלכלי.

ההערכות בישראל נתמכו בהצהרות אופטימיות מצד בכירי הממשל האמריקאי, בראשם הנשיא טראמפ, שהכריז בראיון לרשת בלומברג ב־30 באוגוסט 2018 כי המשטר האיראני עשוי לקרוס בעקבות מדיניות ממשלו: "כאשר נכנסתי לבית הלבן השאלה הייתה מתי הם ישתלטו על המזרח התיכון. כעת השאלה היא אם ישרדו", אמר.

אני סברתי אחרת. מעולם לא חשבתי שהסכם הגרעין שנחתם בקיץ 2015 היה הסכם מושלם, ואיני משוכנע שלא היה אפשר להגיע להסכם טוב יותר עם איראן. אך משעה שהודיע הנשיא טראמפ על כוונתו לפרוש מההסכם, הזהרתי כי החלטתו מבוססת על הנחות יסוד שגויות ועלולה להתברר עד מהרה כמשגה אסטרטגי שיפגע בביטחונה הלאומי של ישראל.

צילום: Getty Images

פעולה הפוכה

יותר משני עשורים שבהם עסקתי בנושא האיראני וחקרתי את ההתפתחויות ברפובליקה האסלאמית הביאו אותי למסקנה כי המשטר האיראני לא יסכים לוויתורים משמעותיים תחת לחץ כלכלי וכי גם אם הלחץ הגובר יוביל למחאה עממית רחבה באיראן, ספק רב אם זו תבשיל לשינוי פוליטי.

במאמר שפרסמתי במסגרת "הפורום לחשיבה אזורית" באפריל 2018 הערכתי כי קריסת הסכם הגרעין עלולה דווקא לקרב את איראן לייצור נשק גרעיני. טענתי אז כי המשטר האיראני, ובראשו המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, רואה בכוונתו של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין הוכחה לתפיסתו הבסיסית, שתוכנית הגרעין הייתה רק תירוץ של המערב ללחוץ על איראן, לבודדה ולהחלישה כדי להכשיר את הקרקע לשינוי המשטר האסלאמי.

ח'אמנאי, שגישתו כלפי המשא ומתן הגרעיני הייתה מלכתחילה מסויגת וחשדנית, ראה בקשיים במימוש ההסכם הוכחה לטענתו שאי אפשר לסמוך על המערב, ובייחוד על ארצות הברית, וששיפור כלכלי אפשרי רק באמצעות "כלכלת התנגדות", שעיקרה הפחתת התלות האיראנית בגורמים זרים ופיתוח תעשיות מקומיות.

זאת ועוד, לפי תפיסת ח'אמנאי, יכולת סף גרעינית־צבאית היא "תעודת ביטוח" הכרחית להישרדות המשטר, וספק רב אם יסכים לוותר על האופציה הגרעינית גם לנוכח לחץ צבאי או כלכלי. בעבר הביא ח'אמנאי את הסכמתו של מנהיג לוב לשעבר מועמר קדאפי להתפרק מתוכנית הגרעין של ארצו ב־2003 ­‒ מה שלא מנע בסופו של דבר את הפלתו בסיוע מדינות המערב ‒ כעדות לצדקת דרכה של איראן ולסירובה להיכנע לדרישות המערב.

עוד הערכתי שנסיגת ארצות הברית מההסכם תחזק את מתנגדי הנשיא רוחאני, שהסתייגו מלכתחילה מהסכם הגרעין וטענו שמדיניותה הפייסנית של הממשלה הובילה להסכם כניעה שבמסגרתו הסכימה איראן לוויתורים כואבים מבלי לקבל כל תמורה. סברתי שפרישתה של ארצות הברית מההסכם תוביל להגברת הלחץ הכלכלי על איראן, אך ספק אם זה ייאלץ אותה לרכך את מדיניותה בסוגיות שהמשטר תופס כחיוניות להישרדותו.

בסיכומו של דבר הזהרתי כי גם אם תחליט איראן להמשיך בתוכנית הגרעין, קיימת סבירות נמוכה לשימוש באופציה צבאית בידי הנשיא טראמפ, שאינו מעוניין לגרור את ארצו למלחמה נוספת במזרח התיכון, וכי "קריסת הסכם הגרעין בלי שגובשה לו חלופה ובלי אסטרטגיה יעילה למניעת המשך התגרענותה של איראן עלולה להציב את הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה את ישראל, בפני מציאות בעייתית יותר מזו שנוצרה בעקבות ההסכם. במקום הסכם משופר, עלולה פרישת ארצות הברית לקרב את איראן עוד יותר לעבר נשק גרעיני, בלי שלקהילה הבינלאומית יהיו רצון או יכולת של ממש למנוע זאת".

חודש לאחר מכן ביטאתי הערכה זו גם בטור דעה ב"ישראל היום", שבו טענתי כי את רשימת התנאים שהציג מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו לאיראנים אפשר להבין רק בדרך אחת: כוונה אמריקאית לקדם שינוי משטר באיראן. גרסתי כי גם בוושינגטון יודעים היטב ששום משטר איראני, ודאי לא הנוכחי, לא יסכים ל־12 הדרישות המנוגדות לחלוטין לדנ"א של המשטר ומחייבות סטייה מערכי המהפכה האסלאמית.

מימושן של חלק מהדרישות מחייב את איראן להתפרק מנכסים הנתפסים בעיני המשטר כתעודת ביטוח לעצם שרידותו, ובהם טילים ארוכי טווח והאופציה הגרעינית הצבאית. נכונות לוותר על יכולות אלו דווקא בשעה שהוא ניצב בפני איום גובר מצד ארצות הברית אינה סבירה גם תחת לחץ כלכלי גובר.

העליתי את האפשרות כי החרפת הלחץ הכלכלי תעצים את המחאה העממית, אך הדגשתי שמי שמבסס אסטרטגיה על התקווה שהכלכלה האיראנית המקרטעת והמחאה הציבורית הנמשכת ייצרו הזדמנות להפלת המשטר, עלול לגלות שהיו אלה תקוות שווא.

צילום: Getty Images

דוהרים לפצצה

 במחצית 2019 החלו להתבהר השלכותיה של מדיניות מקסימום הלחצים. במשך שנה עמדה איראן במחויבויותיה להסכם הגרעין ואימצה מדיניות של "סבלנות אסטרטגית", בתקווה לזכות בפיצוי כלכלי הולם מיתר השותפות להסכם. אולם חוסר ההצלחה של אירופה לייצר מנגנון חלופי לביצוע עסקאות עם איראן והחרפת הלחץ הכלכלי האמריקאי הביאו לשינוי במדיניותה של איראן, שהחלה לסגת בהדרגה מהתחייבויותיה להסכם הגרעין.

היא החלה להגביר את העשרת האורניום ואגירת החומר הבקיע, התקדמה בתחום הצנטריפוגות המתקדמות, חידשה את העשרת האורניום במתקן הגרעיני התת־קרקעי בפורדו וצמצמה את הסדרי הפיקוח מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. צעדים אלה, שהחריפו אף יותר החל מראשית 2021, הביאו לקיצור משך הזמן הנדרש לפריצה קדימה לנשק גרעיני בהינתן החלטה פוליטית.

בד בבד נקטה איראן מהלכים צבאיים מתריסים נגד בעלות בריתה של ארצות הברית, ובראשם ההתקפה על מתקני הנפט בערב הסעודית בספטמבר 2019, אך גם נגד ארצות הברית עצמה ‒ במה שהחל בהפלת המל"ט האמריקאי במפרץ הפרסי ביוני 2019 והגיע לפגיעה באזרחים אמריקאים ולהסתערות על שגרירות ארצות הברית בבגדד. אלו הובילו בסופו של דבר לחיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, בינואר 2020.

בשלב זה התברר כי מדיניותו של הממשל האמריקאי אכן הביאה לשינוי במדיניותה של איראן, אך למרבה הצער דווקא בכיוון של הקצנה והקשחת עמדותיה. המאמצים האמריקאיים לחידוש המשא ומתן עם טהראן, בכלל זה באמצעות פגישת פסגה בין הנשיא טראמפ לנשיא רוחאני בקיץ 2019 בצרפת, נתקלו בסירוב מצד ההנהגה האיראנית, שהתעקשה כי לא תשוב למשא ומתן ללא הסכמה אמריקאית מוקדמת להסרת כל הסנקציות.

זאת ועוד, כבר במחצית השנייה של 2019 התברר כי הממשל האמריקאי נזהר מלהגיב לפרובוקציות האיראניות באופן שעלול להוביל להסלמה עד כדי עימות צבאי עמה. כמה תקיפות נגד מכליות נפט במפרץ, הפלת מטוס הביון האמריקאי ותקיפת מתקני הנפט בערב הסעודית לא הביאו לתגובה אמריקאית משמעותית נגד איראן.

לאחר בחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2020 נשמעו טענות כי אילו היה הנשיא טראמפ מנצח בבחירות, איראן הייתה נאלצת, תחת הלחץ הכלכלי הכבד, להיכנע לדרישות הממשל האמריקאי. אף שמטבע הדברים אי אפשר לאשש או להפריך טענה זו, ראוי להזכיר כי כבר במחצית 2019 התחוור כי לא זאת בלבד שהלחץ הכלכלי אינו מצליח לכפות על איראן לשוב לשולחן המשא ומתן או למתן את מדיניותה, אלא שהיא אף מסתגלת בהדרגה למשטר הסנקציות.

חידוש הסנקציות הביא, כצפוי, להחרפה במצבה הכלכלי הרעוע ממילא של איראן. כמה מדדים כלכליים העידו על חומרת המשבר, ועיקרם גירעון תקציבי שנבע משפל חסר תקדים ביצוא נפט איראני, אינפלציה גבוהה של יותר מ־40% וצמיחה כלכלית שלילית בשיעור חד של קרוב ל־10%. הירידה החדה בהכנסות המדינה חייבה את הממשלה לפתוח מחדש את תקציב המדינה ולנקוט שורה של צעדים דרסטיים, בהם העלאה חדה של מחירי הדלק ומשיכת עשרות מיליארדי דולרים מיתרות מטבע החוץ ומקרן הפיתוח הלאומית, שנועדה לשמר חלק מהכנסות הנפט כדי למנוע זעזועים במשק בשל שינוי מחירים בשוק העולמי.

 

הכלכלה המתאוששת

לעומת זאת, כמה מדדים הצביעו על הסתגלות הדרגתית של המשק האיראני למשטר הסנקציות. במהלך 2019 עלה לראשונה היקף היצוא האיראני שאינו מבוסס על נפט על יצוא הנפט. מגמה זו לא נבעה רק מהצניחה הדרמטית ביצוא הנפט כתוצאה מהסנקציות, אלא גם מגידול מתמשך ביצוא סחורות איראניות אחרות בעקבות שיפורים בייצור המקומי.

כך, למשל, מוצרים שבעבר יובאו מחו"ל החלו להיות מיוצרים בתוך איראן, מה שהביא לצמיחה מסוימת בתעשייה המקומית. בד בבד עם הפחתת התלות הכלכלית בנפט, איראן החלה להפנות את עיקר המסחר שלה לכיוון מדינות החשופות פחות לסנקציות האמריקאיות, למשל שווקים אזוריים, בהם עיראק ואפגניסטן. אף כי לא היה בכך כדי לפצות על אובדן ההכנסות מנפט, הדבר אפשר לכלכלה האיראנית להמשיך לנוע.

יתר על כן, החל ממחצית 2019 נרשמה עלייה מתמשכת ביצוא נפט איראני, ששיקפה בעיקר נכונות גוברת מצד סין לסייע לאיראן במאמציה לעקוף את מגבלות הסנקציות.

בראשית 2021, חרף משבר הקורונה, עדכנה קרן המטבע העולמית את תחזית הצמיחה הכלכלית עבור איראן, והעריכה כי כבר ב־2021 יחול מפנה ותחודש הצמיחה הריאלית באיראן בשיעור מתון של 1.5% עד 3%. גם בשער המטבע האיראני חלה התאוששות מסוימת, לאחר שבשנת 2018 קרס הריאל בשיעור חד ואיבד כשני שלישים מערכו ביחס לדולר האמריקאי. לא בכדי הצהיר שר החוץ האיראני דאז מוחמד־ג'וואד זריף ביוני 2020 כי הנשיא טראמפ לא יצליח לכפות על איראן להיכנע, משום שלאיראן יש "דוקטורט בעקיפת סנקציות".

בתוך כך המשיך מנהיג איראן לדבוק בעמדתו, שלפיה הפתרון למשבר הכלכלי לא טמון בהסרת הסנקציות, אלא בנטרולן באמצעות "כלכלת התנגדות". המשטר האיראני מודע היטב למצוקות הכלכליות, וודאי שאינו חסין מפני לחץ כלכלי.

עם זאת, גם ניסיון העבר מוכיח כי קבלת ההחלטות בטהראן אינה מבוססת אך ורק על שיקולים כלכליים. כך, למשל, אומנם הסנקציות הכלכליות מילאו תפקיד מרכזי בהחלטתה של איראן לשוב לשולחן המשא ומתן ב־2012, אך ספק רב אם החלטה זו הייתה מתקבלת אלמלא הסכים ממשל אובמה להכיר לראשונה בזכותה להעשיר אורניום.

להחלטה תרמו גם ניצחונו של הנשיא רוחאני בבחירות לנשיאות ב־2013 וההתקדמות הגרעינית הניכרת שהשיגה איראן עד 2012 ואפשרה לה להקפיא באופן זמני חלק מפעילותה הגרעינית, בלי לוותר על שאיפותיה הגרעיניות האסטרטגיות.

התחזית שהתממשה

גם התקווה לשינוי פוליטי באיראן הלכה ונגוזה. החרפת המשבר הכלכלי הביאה החל משלהי 2017 להתרחבות המחאה העממית, והיא הגיעה לשיאה במהומות הדלק בנובמבר 2019, שבמהלכן יצאו מאות אלפי אזרחים להפגנות אלימות ורחבות היקף. אולם המשטר הצליח, כבעבר, לדכא את המחאה בתוך זמן קצר ובמחיר דמים כבד. האליטה הפוליטית השלטת הצליחה לשמור על לכידות פנימית חרף חילוקי הדעות הפנימיים ואף ניצלה את האיומים החיצוניים כדי להפגין אחדות שורה, למראית עין לפחות. תחושת האיום אף חיזקה את הגורמים הרדיקליים בשורות המשטר.

יתר על כן, המשטר עדיין נהנה מתמיכה פעילה או סבילה מצד קבוצות חברתיות שונות. חלקן נאמנות לו מסיבות אידיאולוגיות ואחרות תלויות בו מבחינה כלכלית. נוסף על כך, בקרב הציבור האיראני עדיין ניכר חשש מפני שינוי מהפכני שיוביל לכאוס פוליטי.

בראייתם של איראנים רבים, החלופה למשטר הנוכחי עלולה להיות גרועה אף יותר, למשל השתלטותן של משמרות המהפכה על מוקדי הכוח במדינה במקרה של קריסת המערכת הפוליטית הנוכחית. במקביל לעוצמות המשטר, תנועת המחאה ממשיכה לסבול מכמה חולשות מרכזיות: היא לא הצליחה לגייס מסה קריטית של מפגינים, רוב המחאות נותרו מקומיות, ללא הנהגה ברמה הארצית וללא תיאום או אף שיתוף פעולה בין מוקדי מחאה שונים ברחבי המדינה. מעמד הביניים העירוני, הנחשב לעמוד השדרה של תנועות לשינוי פוליטי וחברתי באיראן, נותר ברובו מחוץ למעגל המחאה.

דווקא החרפת המשבר הכלכלי מחייבת את האזרחים להתמקד במאבק הישרדותי יומיומי ומונעת מהם להתפנות למאבק לקידום חירויות פוליטיות ואזרחיות.

במצב עניינים זה, ההתקדמות הדרמטית שהשיגה איראן מאז החליטה במחצית 2019 לסגת מהתחייבויותיה להסכם הגרעין הציבה אותה במרחק הקצר ביותר ליכולת פריצה לנשק גרעיני, אם תחליט לעשות כן.

על רקע זה ממשלת ישראל מצויה במבוכה אסטרטגית, בייחוד בהיעדר חלופות חיוביות של ממש מבחינתה. לא ייפלא אפוא כי בחודשים האחרונים גברו כאן הקולות המודים כי פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין, בעידודה של ישראל, ומדיניות מקסימום הלחצים היו משגה אסטרטגי חמור.

אף על פי שכל חוקר שמח שתחזיותיו מתממשות, שביעות רצוני המקצועית מחווירה לעומת התסכול שאני חש כאזרח ישראלי. גם אם יש בממשלה הנוכחית בישראל כאלו המכירים בכישלון המדיניות הישראלית מול איראן בשנים האחרונות, מדיניותה והערכותיה כלפי הסוגיה האיראנית, ובייחוד עתידו של הסכם הגרעין, משקפות בלבול ומבוכה.

בכירים ישראלים טוענים שראש הממשלה לשעבר נתניהו אחראי לכישלון קולוסלי, אך חלקם ממשיכים לדבוק בעמדותיו השוללות מכל וכל חזרה להסכם הגרעין. כמה מהם מדברים על חידוש האופציה הצבאית, בעוד אחרים מטילים ספק ביכולתה להתממש. מבוכה כזו היא חמורה כשלעצמה בכל סוגיה הנוגעת לביטחון הלאומי, ועל אחת כמה וכמה במה שנתפס כאיום החמור ביותר הניצב בפני מדינת ישראל.

**

ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. שירת יותר משני עשורים באגף המודיעין של צה"ל. ספרו "איראן מבפנים: מדינה וחברה ברפובליקה האסלאמית" צפוי להתפרסם בקרוב בהוצאת רסלינג.

 

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook