היסטוריה של אלימות // מאת אמיר אורן

למרות שכתובי ההיסטוריה והשקרים, האלימות הפוליטית נכתבה בדם הישראלי מימין לשמאל, למעט חריגים בודדים ושוליים – והיא מתעצמת כעת בחסות המחאה נגד נתניהו. קפיצה קטנה לשורשי הנפיצות הזו בישראל הצעירה, ומסקנות הנובעות ממנה בימים אלה

באביב 1982 הגיע לשגרירות ישראל בוושינגטון ציר חדש, סגן לשגריר משה ארנס. זה היה תפקידו הממלכתי הראשון של בנימין נתניהו, לשעבר נער בפילדלפיה, סטודנט בבוסטון, לוחם ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל. בשגרירות הניחו, כמובן מאליו ולמראהו הצעיר והחסון ומתוקף רקעו הצבאי ביחידת עילית שסיסמתה תעוזה – שאינו מן הפחדנים.

טעות. נתניהו נחרד ממיקום מגוריו, בבית דירות טיפוסי במכובדותו בצפון־מערב העיר, דקת נהיגה וחמש דקות הליכה מהשגרירות. "זה גיא הריגה", הילך על עצמו אימים, חושש לחייו ללא עילה, על כנפי פרסומו ככותב ונואם נגד טרור.

למעשה, לא היה חשוב דיו להימצא על כוונת מתנכלים. בשנות ה־70 נחשפה מזימה לפגוע בגולדה מאיר בעת ביקור בניו יורק, ומעורבות אש"ף ברצח הנספח האווירי ג'ו אלון בביתו על גבול הבירה נחשדה, אך לא הוכחה. זהירות דיפלומטים ואנשי צבא ומוסד בהחלט נדרשה, אבל לא ריחפה שום סכנה חריגה מעל לציר נתניהו.

שרשרת האבטחה של נתניהו // רמי שלוש, 'הארץ'

כל מפגין נגדו במחאת 2020 ברחובות הערים, בגשרים ומול משכנות לא־שאננים בבלפור ובקיסריה, חשוף יותר ממנו לדריסות, דקירות, יריקות, התזות וחבטות. ואיכשהו, למרות שנתניהו חושב באמריקאית, האלימות של חסידיו נגד מבקריו נכתבת כמו בעברית, מימין לשמאל.

מפחדיו האישיים לא נגמל גם בשובו ארצה מניו יורק, ב־1988. מאחורי כל קיר, מוסווה לעובד או לאורח, הסתתר ערבי עם סכו"ם בין השיניים. עדיין לא שר, רק סגנו של שר החוץ ארנס, וכבר הוא לוח מטרה עם חץ בליבו. "בתחילת פברואר 1989 הופעת בערב במלון קרלטון בנהריה, במסגרת מסע הבחירות לרשות המקומית בעיר", התריע בדיעבד תושב מקומי ערני שנחפז לדלג על סימני פיסוק. "עמדתי בכניסה הדרומית לאולם על הבמה הנגדית וצפיתי בבאים והנכנסים לאולם על שלוש כניסותיו. רובם היו יהודים טובים אך חלקם מעובדי המלון היו בני מיעוטים. נשאלת השאלה מה רמת האבטחה האישית עליך? משום שכאדם שעתיד המדינה חשוב לו, וכאדם שרואה בך (ומסתבר שמרבית האוכלוסייה על פלגיה המפלגתיים. הנני איש מערך) את עתיד ההנהגה הראשית הישראלית ואינני יחיד, סמרו שערותיי למראה הסיטואציה שמלצר או סתם פועל יצליח לפגוע בך, ובקלות מדהימה.

"אם נכונים דבריי לגבי רמת האבטחה בהרצאתך במלון קרלטון, הרי שזה גובל בשערורייה. אני מבקש בכל לשון של בקשה תגובה ותשובה מהירה למען ביטחון ועתיד המדינה", סיים הכותב המודאג, עם העתקים לשני יצחקים שלא נבהלו מהסיכון לעצמם, גם לא מיהודים טובים – ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון רבין.

לשכנוע נתניהו לא נדרש מאמץ עילאי. עוזרו רפי גביר טלפן לממונה בטמ"ח – מנהל מחלקת הביטחון במשרד החוץ, לרוב מושאל שב"כ – כדי לקושש "אבטחה אישית לסגן השר". אחרי הטלפון בא העתק המכתב מנהריה, "המדבר בעד עצמו". הוא בטוח, התנבא גביר, "שתרצה לתת את דעתך על נושא אבטחת ס/שה"ח בתיאום עם עמיתיך בשב"כ".

בשירות הביטחון סירבו להצטרף להתרגשות ולספק לפוליטיקאי הנוסק אך עדיין זוטר סמל־מעמד בדמות מאבטח ייצוגי, קפוץ שפתיים וחמוש באמ"ם – אוזנייה, מקטורן ומשקפי שמש – שיבריח בני מיעוטים. נתניהו יעבור בהמשך מביטחון לפלילים ויאשים גורמים עלומים בליכוד, השמות שמורים בבית שאן, באיומים סחטניים לשדר קבל עם וטלוויזיה את בגידתו ברעייתו השלישית שרה, של "אדם אחד, מוקף בחבורה של פושעים". כדי להסיח את הדעת מבעייתו האישית, היה מוכן להעליל על הימין שיש בתוכו מנוולים המסוגלים לכך.

מגלגל הסיגרים מגלגל עיניים

כמי שנוהג כאילו הוא מרכז היקום, טעה במקרהו הפרטי, בעודו מאבחן היטב את הסכנה לזולת: אלימות הימין נגד ממשלת רבין, מדיניותה ותומכיה, בארץ, בשטחים (ברוך גולדשטיין, הקטלני במסכלי אוסלו) ובחו"ל – הרחק מהישג ידה של משטרת ישראל. כשפעיל הליכוד ז'אק אביטל תקף בניו יורק את שולמית אלוני, במאי 1995, כתב שר החינוך אמנון רובינשטיין לנתניהו שהיה זה "השיא בשרשרת מעשי אלימות מצד פעילי ימין ברחבי התפוצות". רובינשטיין מנה את המותקפים, ביניהם השגריר איתמר רבינוביץ' והקונסולית קולט אביטל. "אנשי בית"ר ביקשו לתקוף את ח"כ יעל דיין בקליבלנד. מחזה דומה – בסן פרנסיסקו. לפעמים, למרבה הבושה, התרחשו תקריות אלה בתוך בתי כנסת".

בית"ר אמריקה נפרדה בתיקו רב־שערים מבית"ר צרפת. גם שם תקפו את יעל דיין ואת רכבו של מזכ"ל העבודה נסים זווילי, ועוד. "מעשים חמורים ביותר", גינה רובינשטיין המאופק. "ניסיון להשליט בריונות ולמנוע בכוח הזרוע מיריבים פוליטיים את הזכות לדעה שונה". הוא הפציר בנתניהו לרסן את הבריונים. "אל תחכה למעשה שאין ממנו חזרה".

ונתניהו לא חיכה. הוא הכה, בתופי המלחמה. בהלוויית ארון הציונות. במרפסת בכיכר ציון. לימים היתמם. "ברגע שאזרח כלשהו עובר מפולמוס פוליטי, חריף ככל שיהיה, להטפה לרצח יריביו, הוא חוצה את הקו המפריד בין ויכוח פוליטי לגיטימי לפעולה נפשעת – ויש לנקוט בצעדים מיידיים נגדו", ציטט את עצמו ב־2005 מתוך עוד אחד ממדריכי המלחמה בטרור שפרסם, הפעם מ־2001.

ההקשר היה עימות קולני בישיבת ממשלת שרון עם שרת התקשורת דליה איציק (ממפלגת העבודה ובואכה קדימה ששרון עמד להקים). שר האוצר נתניהו הודיע לשרון שהוא מוכן לפינוי גוש קטיף – לגירוש יהודים, במונחי הימין – במסגרת הסכם עם הפלסטינים ובמשוואת "ייתנו יקבלו". אין גירושים חינם. שטח משוחרר כן יוחזר, אבל לא חד־צדדית. עם עקרון העקירה לא התווכח. כמו שבקיץ 2020 גנז את הסיפוח ועטף את ההשלמה עם סוף ההתפשטות בשטחים בנצנוצי טיסות לדובאי, כך גם היה עם שרון נגד המתנחלים. הוא רק שנא, כרגיל, להוציא מהכיס גרוש, או גירוש, בלי תמורה נאותה.

בגבור התארגנותם של מתנגדי הפינוי למימושו הביע נתניהו, שתמרן לרשת את שרון, הבנה למניעיהם. איציק, שותפתם של שמעון פרס וחיים רמון לתוכנית החבירה לשרון, אמרה לו, כניסוחו במכתב עוקצני אליה, "מתוך דאגה שמא לא יובנו עמדותיי כראוי, שיהיו מי שיתרגמו את דבריי כהכשר לאלימות, או חלילה אף ליותר מכך".

פחות או יותר מה שכתב לו רובינשטיין לאחר ההתנפלויות על אלוני ואביטל, זווילי ודיין, אלא שבינתיים היו גם רצח רבין, ועליית נתניהו ונפילתו, ועליית אהוד ברק ונפילתו, ועליית שרון – להר הבית ולפסגת הפוליטיקה. את אזהרת האלימות והחלילה יותר מכך לא ניתן עוד לפטור, כפי שעשה שרון ערב רצח רבין, כגוזמה פראית לתכלית שלטונית.

אני מסית? את מסיתה, התבכיין נתניהו. "העובדה שעולה בדעתך לקשור אותי ואת פעילותי הציבורית, ולו גם ברמז, לאלימות פוליטית היא חסרת שחר וחסרת אחריות". להפך, כל עוד לא הוא יעדן של מחאות, "מותר למחות בדרכים דמוקרטיות, אבל אסור באיסור חמור להסכים לאלימות, לסרבנות, אסור שיהודי יקיז דמו של יהודי".

ולסיכום, התחסד מי שיהיה לנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, "עמדתי כלפי הפרות חוק מכל סוג היא חדה ונחרצת, ואינה זקוקה לאישור של גורם פוליטי כלשהו".

כולה קומוניסט

בזכות רקעו המשפחתי יש המייחסים לנתניהו יראת כבוד להיסטוריה ולכותביה. אך כפוליטיקאי מעשי, בדרכו לספסל הנאשמים, הבין שכוחו גדול מזה של ההיסטוריונים וגם של אוכפי החוק, כי אלה כמו אלה חורצים משפט על העבר, ואילו הוא מסוגל להשפיע על ההקשר וההמשך.

חופר וחוקר קורות האינקוויזיציה אוסף את כל הנתונים, מקשר ביניהם בתובנות ומפרסם את כתביו הסמכותיים. פסיקותיו חתומות, אם גם פתוחות לערעור עמיתים או לדורות באים שייתקלו באוצרות ארכיוניים חדשים. האינקוויזיטור טורקמדה לא יפלוש לחדרו ויורה לענות אותו עד שיחזור בו מתיאוריו השליליים.

השופטת ב־2021 עוסקת בפרשיות בנות חמש או עשר שנים. ההקלטות תומללו, העדויות נגבו, העלילה נפרשת על פני כתבי אישום וטענות הגנה. אלא שהסיפור אינו מונח בקופסה. הוא ממשיך להתהוות, כי הנאשם – שהוא למרבה הפלא גם האינקוויזיטור – חי וקיים, צועק ובועט, מתערב במינוי שופטים ותובעים ומפקדי משטרה, מאפשר למקורביו להוציא משלוותם עדים, גוזר גזירה שווה בין נאשם למאשימיו כנימוק לדרישתו לפטור, סוגר בתי משפט מרוב דאגה לבריאות היושבים בדין, עורך הפגנה מתריסה עם חצי ממשלה בתוך היכל המשפט, ופועל למנוע מחאות נגדו בקרבתו. הוא מטפל במעטפת ועלול לחדור ממנה לליבה. את הצדק הישראלי המהולל, שכפ"ץ המדינה בהאג, הוא מחורר ללא תקנה.

ולכן גם נוח לו להתכחש לתולדות האלימות הפוליטית בישראל, כי אין בהן שום איזון. כל ההתנקשויות, ההתנכלויות והחבלות באו מימין, עם חריגים נדירים שהם עניין של הגדרות, מהו שמאל ואם אלימות נגד פוליטיקאי היא בהכרח על רקע פוליטי.

רצח רבין, התקיפות שתיאר אמנון רובינשטיין, רצח אמיל גרינצווייג, הפיגוע נגד פרופ' זאב שטרנהל ודקירת ח"כ מאיר וילנר התרחשו לאחר מלחמת ששת הימים והסטת הדיון המדיני לסוגיות שלום, שטחים והתנחלויות. הממסד הישראלי, כולל בית המשפט, התייחס בסלחנות להתנקשות בווילנר באוקטובר 1967, כאילו בגלל הבעת עמדותיו הקומוניסטיות בכנסת – נגד המלחמה והכיבוש – ניתן להבין את רגשות הזעם הדוקרני של איש חרות שהתנפל עליו. הפעם נסתפק בעונש קל, כתבו השופטים, אך אל יהיה זה תקדים. וילנר שרד, ולכן לא היה זה רצח, ואף הניסיון לרצח שונמך ל"חבלה חמורה". סניגורו של הדוקר היה יורם ארידור, לימים שר האוצר בממשלת בגין. התמסדותו של בגין, מראש מחתרת לראש מפלגה לחבר בממשלות אשכול וגולדה, לא העניקה לו חסינות. נגדו, בעצם, ונגד יורשו שמיר, באותה אמתלה של "סיוע להם" לעשות מה שממלכתית אסור, פעלה המחתרת היהודית בשטחים, עם פיגועים נגד ראשי עיריות פלסטינים ומזימות הר הבית.

מאיר וילנר // יעקב סער, לע"מ

לחבק את המחתרת

לפני מלחמת ששת הימים נחשבה האלימות הפוליטית של הימין לתופעת לוואי של תקופת המנדט וראשית המדינה, מעין מחלת ילדות שתחלוף עם ההתבגרות. הימין, משמע הגורמים שסירבו לקבל את מרות הפשרה הגדולה של מפא"י בראשות בן־גוריון – חלוקת הארץ – ושבנושאי חברה וכלכלה לא השתייכו לתנועת העבודה.

בן־גוריון היה מנהיג נדיר, אולי חד־פעמי, בשילוב – הכל יחסי – של מתינות וקשיחות. המתונים במטרותיהם נוקטים להשגתן לרוב גם באמצעים מתונים, לכן הם מובסים לעיתים בידי מיעוטים קיצוניים בהשקפותיהם, שאינם בוחלים באמצעים קיצוניים להשלטת רצונותיהם. בן־גוריון, שיצא לדרך בגישה תובענית, התפכח בשנות ה־40 והבין את חוכמת תפסת מרובה לא תפסת. המלחמה על המדינה תהיה ארוכה ורבת־סבבים. ישתתפו בה כוחות פנימיים – ישראלים מול פלסטינים, במונחים עכשוויים – וחיצוניים, מדינות ערב, עם מעורבות מעצמתית. ההישג של היום, אם יהיה גדול מדי, עלול לגרום לאובדן של מחר. לכן נחוצה פשרה, למשל עם עבדאללה מלך ירדן, שתשאיר את ירושלים המערבית בידי ישראל ולא תקומם נגדה את בריטניה והאו"ם.

מול גישה מציאותית זו הציבו אצ"ל ולח"י, עם בגין כמבטא הפוליטי העיקרי של מחתרות הימין (בהכללה פשטנית, כמובן, כי לטעמם של אנשי לח"י לא היה די בקו אצ"ל), נוסחה של בן־גוריון פלוס. אתה אמנם חושש שאם תתפוס מרובה לא תתפוס, אמרו לו, אך אל דאגה – מה שתתפוס, תתפוס, ואז נבוא ונוסיף, כך שנגיע למרובה. זאת המחלוקת שביסוד 'אלטלנה'. בגין ראה במיליציה הנפרדת של חרות תוספת לצה"ל, אך ללא כפיפות למרותו. בדוגמה מצפון: הפלנגות או חזבאללה מחוץ לצבא לבנון. בן־גוריון התעקש, גם מול מטה הפלמ"ח, על מקור סמכות וערוץ פיקוד יחידים, תחת הממשלה ומשרד הביטחון שבראשותו. הדאיגו אותו תוצאות שליליות, אם יתקבע בעולם דימוי של שלטון ארעי שאינו מסוגל לנהל מדינה.

כך ב־1948, כולל ברצח מתווך האו"ם פולקה ברנדוט בירושלים בידי אנשי לח"י. בחשבון הסופי, המתנקשים הצליחו. בן־גוריון ושרת ביטאו פומבית זעזוע מהפשע ואסרו מלחמה על החשודים בביצועו, אך מדינית נהנו מהריכוך בעמדת האו"ם שהשתקף בקו של המתווך הבא, ראלף באנץ'. אסירי חוליית ברנדוט, כשאר חבריהם לארגון, שוחררו בחנינה כללית. ישראל הרגה את העוגה ושמרה עליה.

ועדיין, בעשור הבא נרשם שיא האלימות הפוליטית מימין. אמנם טרם נרצח בו ראש ממשלה, אך לא פסקו חתרנות ורצחנות, בתכנון ואף במימוש. כך, גם בניכוי זריקת הרימון בכנסת באוקטובר 1957 ופציעת בן־גוריון ושלושה משריו, על רקע מצוקה נפשית, לא פוליטית, של הזורק משה דואק. המחדל שם היה באבטחה ולא במודיעין – אין ציפייה מהמשטרה או מהשב"כ לאכן כל אזרח המחליט לנקום עוול, וגם לא נכון להרכיב קלסתרון אחיד ממאפיינים מסוימים המשותפים לדואק, ליונה אברושמי וליגאל עמיר.

ברוך גולדשיין, יונה אברושמי, יגאל עמיר צילומים: דרור ארצי, אלון רון, 'הארץ'

הרבה תוכניות, מעט ביצוע

מנהל ביעור המחתרות ב־15 השנים הראשונות של המדינה, שנות מלוך בן־גוריון – שאיתו יסתכסך לבסוף – היה הממונה על השב"כ איסר הלפרין, בהמשך הראל. לעיתים היה משרתם של שני אדונים (גם שרת) וגברת (גולדה). בתקופתו הקצרה בראשות הממשלה, בין פעמיים בן־גוריון, קיבל שרת את תוצרי הריגול הפוליטי של השב"כ, מהאזנות או ממודיעים, גם כשבדיווחים עלה שמו של בן־גוריון, מתוך שיחותיהם של ראשי מפלגות אחרות על מגעיהם איתו.

שיטת איסר לטיפול בשרידי אצ"ל ולח"י הייתה פשוטה: סיפוח ואף טיפוח, במקום קיפוח. המיומנות המחתרתית, הקפיציות הנצורה וסכנת האבטלה, בכלל או לפחות בתחום הכישורים שנותר ללא דורש כשהבריטים הפליגו הביתה, הפכו את יצחק שמיר ושות' למאתר גיוס למוסד, שאיסר עמד גם בראשו. הם לא נזקקו לשיעורים ארוכים בהסוואה, מידור והסתפקות במועט, והמרץ הביצועי שלהם הופנה החוצה, בשליחות בן־גוריון, ולא פנימה, נגדו.

אלא שבגין שבפוליטיקה ושמיר שבביטחון לא היו זכיינים בלעדיים של המותג "מחתרת". שותפיהם מאתמול לדעה – ומאמינים חדשים – המשיכו בנקודת העצירה של המחתרות המפורקות.

שני מסמכים עיקריים בארכיון המדינה מספקים קטלוג תמציתי של אלימות הימין בשנות ה־50. איסר נמצא במרכז שניהם, כמדווח לממשלה או כמבטא את עמדת השב"כ. בשני המקרים, הגירוי לכך היה רצח ישראל קסטנר במארס 1957.

למחרת ההתנקשות בקסטנר, שנפצע קשה ואושפז אך טרם מת בעת שהממשלה דנה באירוע, הזמין בן־גוריון את איסר לעדכן את השרים ופתח: "זה אשר ירה עשה מלאכת אחרים, יש ארגון שהטיל עליו לירות, ארגון טרוריסטי שממשיך לפעול… היורה, זאב אקשטיין", המשיך איסר, הוא "כבר פרודוקט של המחתרת הישראלית, לא של תקופת המנדט הבריטי, והשתתף ב־1955 בתוכנית שלא יצאה לפועל לרצוח את קסטנר".

איסר מנה עוד פעילויות של מחתרות במחצית הראשונה של שנות ה־50: "פעולות נגד חנויות ספרים וחנויות הפצה לספרים סובייטיים; הנחת פצצה בקרבת הצירות הצ'כית; ניסיון לשרוף מכוניתו של הציר הסובייטי בתל אביב; פיצוץ הצירות הסובייטית; מכתבי איום שנשלחו לאישים ומוסדות בחתימת 'המגף השחור' ו'המגף הלבן'; התנפלות על הכנר יאשה חפץ במטרה לשבור את ידו, כי הוא ניגן משהו מקומפוזיטור גרמני; שריפת איטליזים בתל אביב ובירושלים; שריפת מכוניות וניסיון להצית מוסך 'אגד' בירושלים; תכנון פעולת חבלה בכנסת. הייתה זו מחתרת דתית שגם היא ינקה מאנשי לח"י. מישהו יוצא ומישהו בא, אלה אנשי לח"י לשעבר".

יש, הוסיף איסר, "רשימה הרבה יותר גדולה של תוכניות טרור שלא יצאו לפועל. לחטוף את נחום גולדמן (נשיא הקונגרס היהודי העולמי) ולהכריח אותו לחתום על מסמך המוכיח את תועבת השילומים (ממערב גרמניה). פיצוץ בחוץ לארץ, חבלה בבונדסטאג בבון על ידי העמדת מכונית משא טעונת חומר נפץ סמוך לבניין. פיצוץ משרדי (חברת הספנות) 'שוהם' בחיפה ובתל אביב, כי אוניותיה עמדו להביא סחורות שילומים".

וזה לא הכל. "תוכניות הקשורות במחתרת 'מלכות ישראל': פגיעה במאיר נוביק – ניצב במשטרה – החוקר בפרשת המחתרת; התנקשות בקצין צבא גבוה; פגיעה בקסטנר לאחר פסק הדין (הראשון, לטובתו); פגיעה במתווך האמריקאי בסוגיית מי הירדן אריק ג'ונסטון, בשהותו האחרונה בארץ. בשני המקרים האחרונים הייתה כבר התוכנית בשלב של עיקוב אחר הקורבנות עם אקדחים ביד, פשוט לא הצליחו לבצע. מדוע ג'ונסטון? זאת יכולה להיות תוכנית נגד השגריר האמריקאי לאוסון, נגד מזכ"ל האו"ם המרשלד, נגד מפקד המשקיפים גנרל ברנס, נגד כל אחד ואחד הקשור בפעולת או"ם או אמריקה".

ועוד. תוכניות לפגוע בשחקנית אורנה פורת, בתגובה על הופעות בגרמניה. פיצוץ מועדון מפא"י בפתח תקווה. שוד בנק למימון הפעילות. ופיצוץ בניין הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, כי "זה בניין גדול, יידע כל העולם מה שהם יכולים"

איסר הראל

מי נתן את ההוראה?

בסך הכל, לטענת השב"כ, שש קבוצות מחתרתיות – 'הסוללה', 'המנגנון' ועוד – של יוצאי לח"י ומתגייסים טריים, מתחרות ביניהן, לכאורה גם "ילדים טיפשים שמדברים על שוד, על חיסול פלוני ואלמוני", שלאחד מהם "היה אליבי מצוין, היה באותה תקופה בבית חולים לחולי רוח; אבל הוא פעיל, הוא בריא, הוא יכול להחזיק אקדח". למשל, דן שמר, סייענו של אקשטיין ברצח קסטנר, "אין לו מה לעשות, בבוקר הוא הולך לקולנוע ובערב הוא מוכן לעשות מה שיטילו עליו, 'חתיכת עבודה', לגנוב משהו. לאיש זה לא היה קודם שום קשר עם המחתרת, הוא אינו ממקור רוויזיוניסטי. גויס להרוג בן אדם. כשבאו לעצור אותו שאלה אמו, מה לך ולקסטנר? ענה, שום דבר, איני יודע עליו כלום".

לא כך שולחם של אקשטיין ושמר, שהודו בפשע, יוסף מנקס. לדברי איסר: "מפעילי לח"י, היה מעורב ברצח ברנדוט, ארגן פעולות טרור אישי נגד קציני משטרה וצבא והיה חבר במחתרת צריפין. הוא אינו צעיר שרק עכשיו התחיל בקריירה מחתרתית. הוא יודע שאסור לדבר. אם לא מדברים, יש סיכוי לצאת. הצעירים רועדים מפניו. הוא איש חזק ואי אפשר לשבור אותו. בתקופת הצבא שלו והמחתרת השתתף בהרבה רציחות. איש אחר המעורב בקבוצה הוא יעקב חרותי, מראשי ויוזמי פעולות טרור מאז הקמת המדינה ועד היום הזה. הואשם בבית הדין הצבאי בצריפין בפיצוץ השגרירות הסובייטית, נידון לעשר שנות מאסר אך קיבל חנינה. אני מוכרח להודות בטעותי. אני המלצתי שישחררו אותו לפני תום המועד. אין לנו רצון לנקום באנשי המחתרת, אלא לעקור אותם מסביבתם וממעשיהם. בזמן שבתו בכלא למד והוסמך כעורך דין".

איסר הלפרין דיבר על יריביו בהתפעלות מקצועית; אולי הרהר בגיוסם. "מנקס וחרותי הם אנשים רציניים. בכל העניינים האלה הם קשורים באופן אידיאולוגי ובהשפעה רוחנית עם ד"ר ישראל אלדד (שייב), עורך 'סולם'. על ידו הסתובבה קבוצה של יוצאי המחתרת. אנשים אלה אינם יוצאים לפעולות, אבל מוכנים לעשות כל דבר. יושבים כל הזמן יחד וחושבים מה אפשר לעשות במדינה". הלפרין ייחס להם (בלי לנקוב בשמו של עמוס קינן) גם הנחת פצצה בבית שר התחבורה דוד פנקס, שלא התאושש מהתקף לב בעקבות הפיגוע, וניסיון פיצוץ משרד החוץ. המבצע, דב שילנסקי מחרות, לימים יו"ר הכנסת מהליכוד. אלדד, הוסיף הלפרין, "לא נתן את ההוראה לבצע פעולה זו" נגד קסטנר.

גם בלח"י, הסכים בן־גוריון, "הוא לא נתן הוראות. הוא היה, להבדיל, אחד העם של לח"י". הלפרין הסכים עם עצמו, בהסתייגות: "אבל כשהוא מחליט שאיזה בחור יעשה משהו, הוא יודע להחדיר את הרעיון. זו אינה פקודה, אבל הוא מחדיר את הרעיון דרך 'סולם' או דרך מנקס אל אקשטיין". ואם לא היה די באזכור אביו של ד"ר אריה אלדד, הגוונים והדקויות בימין עוררו את בן־גוריון לצרף לשיח גם את אמו של צחי הנגבי: "שייב נלחם בבגין, כי בגין הסתלק מהטרור באופן גלוי. גאולה כהן היא אחת העובדות החשובות ב'סולם'".

חמש שנים אחר כך תמכו איסר – כעת כבר הראל – ועמוס מנור, ראש השב"כ הכפוף אליו, בחנינה לרוצחי קסטנר. הם הביטו אחורה. "רצח קסטנר היה מעשה האלימות האחרון שבוצע בישראל על ידי שרידי אצ"ל ולח"י", כתבו בכירי השב"כ. "גילויָם המהיר של המבצעים והרשעתם בדין הכו מכה ניצחת בכל אותם הגורמים שסברו שניתן לערער על השלטון החוקי והדמוקרטי במדינת ישראל ואולי אף להפילו בפעולות מחתרת ופרובוקציה. אפילו ד"ר שייב, שנחשב לאביו הרוחני של הלך מחשבה זה, התמתן. אין נשקפת יותר סכנה של פעילות מחתרתית מטעם שרידי הפורשים".

ישראל קסטנר

אגרופים מתעופפים, אקדחים נטענים

ייתכן שקיבוע קווי שביתת הנשק, ללא מלחמת 1967, היה מאמת תקווה זו. אך הנסיבות החדשות הולידו מחתרות והתנקשויות חדשות. הכוונת הוסטה מבן־גוריון לרבין. מה שלא השתנה הוא כיוון האלימות הפוליטית. להלן החריגים שהובטחו: עמוס קינן, בהנחת חומר הנפץ בבית פנקס, אמנם בא מלח"י אך כבר לא היה "ימין"; ורצח אחד של פוליטיקאי התבצע ב־1981, כחשבון אישי, בקוטב הנגדי – בניו של ג'בר מועדי כפו בכוח הנשק את הסכם שובו לכנסת, במקום ח"כ חמאד אבו־רביעה. כל השאר, אז ועכשיו, תמיד מימין לשמאל.

בממשלת נתניהו כפופים השב"כ והמשטרה לשרי הליכוד. השב"כ עסוק באיכון נדבקי קורונה. המשטרה טרודה בהגבלת הפגנות. קשב יקר, שראוי להקצות למחתרות החדשות העלולות להתארגן וליחידים, להוטים או קרים, הפוגעים בהשראה מלמעלה במתנגדי נתניהו, מופנה למקומות אחרים. היוסף מנקסים והיגאל עמירים הבאים יתגלו מאוחר מדי.

אז, כמובן, ייאמר עליהם שמדובר בקומץ. יובע גם פקפוק באיזונם הנפשי. באותה ישיבת ממשלה שעסקה בהתנקשות בקסטנר תהה שר המשפטים פנחס רוזן שמא אקשטיין ושמר "שניהם פסיכופתים". איסר הזדרז להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה. "לפי דעתי, כן", קבע. "לפי דעתי, גם מנקס הוא פסיכופת".

בן־גוריון, נוקשה מהממונה על השב"כ ובלי לחזות בהכרח פוליטיקאים ישראלים עתידיים, שפך צוננים על גחלי האבחון. "כשאתה קורא את פרויד", אמר, "אתה יכול לחשוב שכל העולם הם פסיכופתים".

היסטוריה של אלימות // מאת אמיר אורן