בית שמש של "עלומים" (כאן 11) היא מקום שנמצא מחוץ לזמן ולמרחב המוכרים. עיר ללא שום נקודות ייחוס, עיר מחוקה, מושטחת. זולת מרחבי המגורים של הגיבורים, היא אנונימית לחלוטין
"עלומים", דרמה ישראלית שיצרו גיא סידיס, נירית ירון ותאופיק אבו־ואיל (כאן 11, הח"מ עובד בתאגיד במשרה חלקית), מגוללת את קורותיה של חבורת תלמידים בבית ספר לנערים בסיכון, אגב פרשיית פשע שהתחוללה בעירם, בית שמש. זו סדרה מצוינת מינוס. השחקנים שמגלמים את הנערים פנומנליים, אבל הקאסט הנוצץ־כביכול של המבוגרים מפוספס: שני כהן גרוטסקית למדי, יניב ביטון בתפקיד דרמטי הוא הימור כושל מחמת אובר־אקטינג, ויהודה לוי סביר ולא יותר. גם הדרמה הולכת יותר מדי בגדולות לטעמי. היא יכלה להיות מינורית בהרבה והסדרה עדיין הייתה מעולה, פשוט משום שהדיאלוגים, השפה ("תכבד!") ובניית העולם של הנערים הם ההישג המרשים שלה.
היבט מרשים נוסף הוא תחושת הנשכחות והשוליות האופפת את הסיפור: הוא מאיר פיסה של הוויה שנותרה מאחור, או מחוץ לגריד, כלשון הביטוי באנגלית. חלק מהתחושה הזאת מיוצר על ידי הטקסט, אבל חלק אחר עובר באמצעות המבע, בעזרת מספר בחירות מעניינות – בין אם מודעות ובין אם לאו. אחת מהן היא ההתייחסות של הסדרה למרחב. הוא מורגש בה מאוד, אבל דווקא בשל תפקודו כמרחב מוכחש או מחוק.
שטח הפקר
הסדרה מתרחשת בבית שמש – עובדה שמודגשת תדיר. שוב ושוב נאמר לגיבורים הנערים, מנחם (מנהיג חבורת הנערים העבריינית שלא לוקח שבויים, בגילום אופק פסח) ואושר (הנער ששואף להימלט מהמציאות העבריינית ולהתגייס לצה"ל, בגילום אמיר טסלר בן ה־16), שהם חייבים לעוף מבית שמש, להיעלם ממנה.
העיר האפורה מוצגת כמקום מת וממית. בהתאם, החצייה של העמק, בואכה הקיבוצים הסמוכים, נתפסת כאפשרות של גאולה. שטח ההפקר בין בית שמש והקיבוצים הוא מרחב מסוכן שבו התרחש אונס – המאורע המחולל של הסדרה שבאופן די מקורי כמעט נשכח בשלב מסוים, כאילו כל תפקידו היה לחולל ותו לא. תל אביב היא הנגטיב: מקום של אפשרויות בלתי מוגבלות, היכן שזוג גייז מסתובבים ברחוב אחוזי ידיים בלי לדפוק חשבון ומעוררים את התרשמותו הכנה של אושר.
כלומר, המרחב מדובר, מאופיין וטעון במשמעות, ובית שמש באופן מיוחד, אבל איזו מין בית שמש זאת? פה, בעיניי, נמצא הדבר המעניין. זאת עיר ללא שום נקודות ייחוס, עיר מחוקה, מושטחת. זולת מרחבי המגורים של הגיבורים, היא אנונימית לחלוטין. אין מרכז מסחרי, אין אפילו פארק או גינה, בית קפה ודאי שאין. אף רחוב לא מוזכר בידי הדמויות בשמו. כנראה בית שמש היא המקום שבו לרחובות אין שמות. זהו שטח הפקר במלוא מובן המילה.
מה כן יש בבית שמש של הסדרה? יש זוּלה – כמה ספות שהונחו באחת הקרחות האורבניות, מעט באווירת "עספור" – שלא ברור איפה היא ומה הסיפור שלה. יש את בית הספר, גם הוא מרחב סתום שלא ברור היכן הוא ממוקם, ויש את תחנת המשטרה, שבניגוד למשל לסדרת ספרי הבלש אברהם אברהם של דרור משעני, שם תחנת המשטרה החולונית מוצגת כחלק מהמרחב העירוני – משעני מדבר לא מעט על יחסי הגומלין שהיא מנהלת עם הרחובות הסמוכים ועם השכונה שבה היא נמצאת – ב"עלומים", גם העקבות של תחנת המשטרה מטושטשים.
זה אפוא המובן שבו בית שמש של "עלומים" היא מרחב מחוק. היוצרים לא נתנו בה סימנים שיבהירו באיזה חלקים של העיר מתקיימת הסדרה, ולא הציבו אף התרחשות במקום שיכול להיות מזוהה עם העיר הממשית. למעט כמה אסטבלישינג שוטס, קשה אפילו לומר אם האתרים האמיתיים שבהם מצולמת הסדרה הם אכן בבית שמש. אלה בנייני שיכונים שהיו יכולים להיות ממוקמים בכל עיר פריפריאלית שהיא.
אטומה לזוטות היומיום
בסדרה הדוקומנטרית של יואב קוטנר על תולדות הרוק הישראלי מסוף שנות ה־90, "סוף עונת התפוזים", מתבקש אוהד פישוף לנסח במשפט מה הייתה בשבילו להקתו נושאי המגבעת. הוא עונה: "'לייב אין בית שמש'", בהתייחס לשם של אחד מלהיטי הלהקה, "הצירוף הבלתי אפשרי הזה".
"עלומים" מבהירה היטב כיצד הצימוד הזה, שבימי נושאי המגבעת עוד גילם מציאות נדירה אך קיימת, הוא כעת נחלת העבר. בבית שמש של "עלומים" לא תיתכן הופעה של להקת אינדי אשכנזית; מקסימום ביקור פרטי של עידן עמדי, שמגיע לחנוך את וואסה (יניב אלמנך), נער ממוצא אתיופי שמגלה כישרון בשירה.
כל זה כשלעצמו הוא מטאפורה טובה לשוליות של הגיבורים, לעובדה שהם, והמקום שבו הם מתקיימים, לא נספרים, מודחקים – אמירה שהיא, כאמור, בלב הסדרה. האנונימיות של המרחב הוא אילוסטרציה נאה לאותה הזנחה ממסדית וחברתית של בית שמש. החיים כמו פסחו מעליה. אבל בעיניי יש עוד רובד למטאפורה, והוא האנלוגיות בין המרחב המחוק לנוכחות המחוקה של התרבות הישראלית בסדרה.
שוב: ברור מאוד איך ובאיזה אופן גיבורי הסדרה הם ישראלים, בין שהם מבית שמש מבטן ומלידה ובין שהם "תל אביבים מתחנגלים", כפי שמכונה יניב בגילומו של יהודה לוי; אבל מה המשקע של התרבות הישראלית שנוכח בסדרה? הוא כמעט לא קיים. הביקור של עמדי הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל: הוא מייצג איזושהי אפשרות קלושה בחייו של וואסה, אבל היא נגוזה מהר מאוד ואיתה גם הנוכחות של התרבות הישראלית כולה בסדרה. היא נוכחת־נפקדת. נוכחת כנוכחות מחוקה.
אחרי לכתו של עמדי אין אזכור לכוכבי ריאליטי נערצים או לחלופין ליוצרים מוערכים; אין דמויות מעוררות השראה; אין רפרנסים לסדרות, סרטים, שירים או כל דבר אחר שחוסה תחת ההגדרה של "תרבות ישראלית", זולת שיר אחד – מתוך עונה שלמה – "אגדה" של בן אל ורמי מור, שמנוגן מתוך רכב נוסע.
מלבדו, הסממנים היחידים של תרבות ישראלית בסדרה הם שנאת ערבים גלויה וחשופה, ששורטת באמיתיות האגבית שלה, ודגל של בית"ר ירושלים שתלוי בחדר של אושר. כך, מיוצר ב"עלומים" עולם שמהדהד את המצב הטבעי ההובסיאני: נערים שמתנהלים לפי אתיקה בנוסח "אדם לאדם זאב" ("תמיד צריך לתת את הכאפה הראשונה", בלשונו של מנחם), לצד התערטלות מכל סממן של תרבות.
אביתר בנאי אמר לא מזמן בראיון בחדשות 12 שהבת שלו שאלה אותו למה יש בטבריה רחוב על שם יהודה לוי (והתכוונה, אבוי, ליהודה הלוי). אגב כך סיפר שאף שאין להם טלוויזיה בבית, תופעות כמוהו "מחלחלות מתחת לרצפה, ישתבח שמו". אומנם יהודה לוי עצמו מופיע ב"עלומים", אבל יהודה לוי כמושג – כלומר כשם קוד למוסד הסלב, שחדר אפילו לביתו החרדי־לייט של אביתר בנאי בשכונת רמות הירושלמית – לא הגיע לבית שמש הסמוכה.
בית שמש של "עלומים" אטומה לזוטות היומיום. היא מקום שנמצא מחוץ לזמן ולמרחב המוכרים. הישראליות בוודאי חומקת ממנה, עובדה שמיוצגת בסדרה, יותר מכל, על ידי ההבטחה שמגלם הגיוס לצה"ל: זהו הגביע הקדוש, המהלך שיש בכוחו לבצע Reset של החיים העברייניים, ואגב כך גם לזכות את מושאיו בהצטרפות לחברה ולתרבות הישראליות. אולם זו הבטחה שתיוותר כנראה בלתי ממומשת. אחרי התפוגגותה, גיבורי הסדרה יישארו תלושים בעולמם המחוק, המטושטש, חסר העקבות.
–
