fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

הדרך לתהום | מאת שחף שפירא

0

הן גדלו במשפחות קשות או מפורקות, לעיתים נפגעו מינית, נקלעו לחובות, ומגפת הקורונה הייתה עבורן כמכת גרזן. ארבעה מונולוגים של נשים שהידרדרו לשולי עולם הזנות, בטקסטים שהם לא פחות מכתב אישום

״רגע אחד של מצוקה״
עד לרגע האחרון התלבטה ענת אם להיחשף בשמה. "הפחד היחיד שלי הוא מכם, הקוראים הגברים", היא אומרת. "לא משיפוטיות אני חוששת, אלא מההצעות המגונות שיעברו בראשכם"

עד לרגע ירידת הגיליון הזה לדפוס נקרעתי בשאלה אם להיחשף בשמי או להישאר בשם בדוי. לא, זו לא הסיבה שעולה בדעתכם: אני לא מתביישת, אלא דווקא גאה בדרך, וגם לא חוששת ממה ההורים או החברים יחשבו – רובם כבר יודעים.

הפחד היחיד שלי, ובכן, לא נעים לומר, הוא מכם, הקוראים הגברים. ולא משיפוטיות אני חוששת, אלא מההצעות המגונות שיעברו בראשכם הסוטה ויבקעו מגרונכם כאשר תראו אותי.

פרנואידית, אתם חושבים? לא ולא. אך לפני כמה חודשים שלחתי טקסט על התקופה הזאת לעורך ראשי באתר נחשב. בחלוף חודש, הוא פנה אליי והציע לי תשלום תמורת מין. "מצטער", הוא אמר. "חשבתי שאת עוד עושה את זה".

מה את רוצה, זה הגיוני, תאמרו. ואני אסביר: לצאת ממעגל הזנות זהו תהליך נפשי ממושך וקשה. לחשוב שוב שאת יכולה להגיד "לא", שמותר לך לקום וללכת, לקבל פרספקטיבה מחודשת על הגוף שלך, על הנפש.

הרבה מאוד נשים שהיו שם מוחקות את התקופה הזאת עד כמה שאפשר מחייהן. הן רוצות להשתקם, והמאמץ הזה לא מותיר להן עוד אנרגיה להילחם. גם לי אין את האנרגיה לזה. אני עסוקה בעבודה לפרנסתי, בשיקום עצמי.

את הטקסט הזה אני כותבת מפני שאכפת לי. אני משחזרת ונזכרת בימים הכי נוראיים בחיי, רק למען נשים אחרות, שתקראנה, שתדענה להיזהר. כותבת ואתם, גברים – סליחה על ההכללה, אני משוכנעת שרובכם באמת בסדר – משגרים אליי הצעות שכל מהותן להחזיר אותי לשם, למקום שממנו ברחתי.

אז מה יקרה כעת אם איחשף בשמי, אני מהרהרת. כל בוס שיהיה לי יחשוב שאפשר לקנות אותי? בחורים בדייטים ישלפו את הארנק? אנשים שאעשה איתם עסקים ירשו לעצמם לשלוח ידיים? אחים של חברות ירגישו נוח להציע הצעות מגונות?.

עד לתקופת הקורונה הייתי מלצרית. קרעתי את עצמי עשר שעות ביום, דופקת את היומית ומשלמת איתה על החיים היקרים להחריד בתל אביב. הייתי אטרקטיבית מממוצע, וזה היה שווה לי עוד קצת טיפים לכיס. לא ידעתי לחסוך מפני שגדלתי בבית כזה שבו תמיד חסר לי.

ופתאום, אני לבד בעולם וצריכה לשרוד: פעם טיפולי שיניים, פעם להוציא רישיון, פעם להשלים בגרויות. ויותר מהכל, סבלתי מרעב. לא ללחם, אלא רעב פנימי, תוצר של אבא כוחני ואמא מרצה, של צלקות וטראומות מן העבר והיעדר תמיכה בהווה.

הקורונה פגשה אותי בדירת שותפים עם חדר פצפון ברמת גן. אל תרחמו עליי. אני ילדה יפה ושמחה לרוב, אבל באותם רגעים גם ריחמתי על עצמי. בשגרה, הייתי בורחת מהדירה כדי לעבוד בלי הפסקה, אבל הקורונה תפסה גם אותי לא מוכנה, והייתי זקוקה לכסף כדי לשרוד.

ברגע אחד, בתוך שבוע של חרדה ומצוקה, התחלתי לעבוד ב"מצלמות סקס". שכנעתי את עצמי שזה אקט ליברלי, ואפילו סיפרתי לחברות. הדבר הראשון שהכה אותי בתדהמה הייתה העובדה שזה חוקי לחלוטין. עד אז, מעולם לא עבדתי במקום עם תלוש מסודר, ופתאום הכל מסודר.

התחלתי לעבוד, ובתחילה מצאתי לא מעט גברים שרק חיפשו אוזן קשבת. 550 שקל לשעה, כמו פסיכולוג. משתלם. לא הבנתי שאני מידרדרת לברירת המחדל שלי – ריצוי, כמו בבית.

במהרה הגיעו הדורשים. "תתלבשי כמו דוסית", דרש אחד, וחיבר אותי לעברי. אחר רצה שאקנה אביזר מין גדול יותר. היו כאלה שניסו לממש באמצעותי פנטזיות – מרופא וחולה ועד אמא ובן.

זרמתי כמעט עם הכל, כדי לשפר את הדירוג שלי באתר. לא ידעתי להיות אסרטיבית, אז פשוט חייכתי מבעד למסכה. התעלמתי מהמציאות, בזמן שנדרשתי לבצע בעצמי אקטים מיניים.

בינתיים ילדים בני 14 הופיעו מולי במצלמות, והפרנויות גברו. אולי מישהו מזהה אותי? אולי אחי מתכתב איתי. במקביל הגברים המתמידים לחצו להיפגש, ובשלב מסוים נכנעתי. במקום להיפגש איתם, פתחתי עוד פרופיל באתר היכרויות שמבטיח להפגיש בין גברים עשירים לנשים יפות.

בלי למצמץ נפגשתי. לא הספקתי הרבה, שלושה בלבד: הראשון היה גרוש שהביא אותי לווילה שלו, כשבקומה השנייה שהה המתבגר שלו, בן 13, שצעק "שוב אתה מביא את הזונות שלך?". הסתכלתי על הסיטואציה מהצד, כאילו הילד חצוף, אבל הוא צדק. כבר הייתי בזנות, הפעם לפחות זה הסתיים ללא אקט מיני.

השני והשלישי היו מהזן הקלאסי, הנשוי, שמביא אותך לדירה שכורה ופורק  עלייך את התסכול, הזעם והתשוקה הכלואה. התביישתי לבקש, לקחתי מכל אחד מהם כמה ששילם. לא ידעתי מה אני עושה.

חזרתי לראשון ונפגשנו עוד כמה פעמים. בפעם האחרונה הוא שאל אם אני "זורמת לצרף עוד זוג". הייתי במצב נפשי נוראי, נזקקתי לאישור לקיום שלי, ופשוט לא הייתי מסוגלת לסרב.

בשישי בערב הוא שלח מונית לאסוף אותי. הגעתי לווילה ושתיתי בלי הפסקה. כשהגיעו בני הזוג, כבר הייתי חצי מעורפלת. הלכתי לחדר, והגבר הזר נכנס אחריי, בזמן שאשתו התפרעה עם הזקן בסלון. נרדמתי, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי עם כאב ראש נוראי, ערומה, מסביבי קיא והחדר ריק.

לקח לי זמן להבין איפה אני ומה קרה. הזקן התעורר, וכששאלתי אותו איך נרדמתי עם בגדים וקמתי ערומה, הוא גמגמם משהו על זה שהם הבינו שרציתי להיות חלק מהאקט, אז הם פשוט "נעזרו בי" בזמן שישנתי.

הלומה התבקשתי בידי המארח לנקות את הקיא מהמיטה היוקרתית שלו, שהייתה עטופה בקטיפה. הרגשתי מושפלת, אבל ניקיתי. יצאתי משם ולקחתי מונית. בעשר בבוקר נכנסתי לדירה שלי, ישבתי במרפסת ולראשונה הרגשתי צלולה: הבנתי שאם לא אעצור עכשיו, כבר יהיה קשה לחזור מזה. ואז, רק הסמים יעזרו, והסמים יובילו לרחוב, והרחוב – לתהום.

פתאום הבנתי ברגע איך נשים מגיעות לזנות ברחוב: הריחוק מהגוף, הטראומה המודחקת. הרגשתי את זה והצלחתי לבלום ולהתחיל את הטיפוס למעלה. לא אשקר, הדרך ארוכה ומלאה מהמורות. הניצול לא באמת נפסק, משום שאם את רגילה להיות קורבן, את תחפשי לכך אישור בכל מקום. ובכל זאת, אני נאבקת ושורדת. ואני כאן. בבקשה, גברים, אל תציעו לי הצעות מגונות.

"זה לא מתאים לך"
 א', מבית חרדי, שנפגעה מינית בילדותה, רק קיוותה לסגור את החובות ולפרנס את בתה

גדלתי במשפחה עם הרבה כסף יחסית לסביבה, אבל רגשית היה לא קל. אמא לא התנהלה כמו אמא, והגבר שלה היה שתלטן וכוחני. בתור הבכורה, סבלתי ממנו ומהתעללות מילולית, וגם מינית, כבר מגיל צעיר מאוד. בגיל 18, ברגע הראשון שיכולתי, ברחתי. ניסיתי לבקש עזרה מהסביבה, אבל לא קיבלתי תמיכה.

הבית שבו גדלתי היה חרדי, וכך ניסיון מיני אמיתי לא היה לי. אני זוכרת שבאחת הפגישות עם הבחור ש"הועידו" לי, הוא הגיע לא מגולח וחטפתי בחילה. פיזית. רציתי ללכת.

בכלל, כל גילוי גבריות היה קשה לי, כנראה בגלל דמות האב שהייתה לי. בסוף התחתנו בכל זאת. במיטה היו לי מדי פעם ניתוקים, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, אולי כי לא הבנתי.

רק אחרי שהתגרשתי, התנסיתי בחוויות מיניות אמיתיות עם גברים. ואז הגיעה הקורונה. החגורה הכלכלית סביב הצוואר התהדקה, ואני הייתי עם ילדה קטנה ובלי גב. חסכתי שקל לשקל, הלכתי ברגל כדי לא לשלם לאוטובוס.

אמנם קיבלנו דמי חל"ת, אבל רק 50%, וגם כך הייתי מצומצמת לפני. התחלתי לצבור חובות, עד שלא יכולתי יותר. על הדרך נדבקתי בקורונה, ותוך כדי החולשות הנוראיות של אחרי ההחלמה התחילו להגיע התרעות על חובות.

"לכי תשכבי עם מישהו ותעשי כסף, הרבה כסף", זרקה לי חברה. במצוקתי נכנסתי לגוגל, וכתבתי: "כמה משלמים על מין", והגעתי לאתר שמחבר גברים עשירים עם כסף ל"נשים יפות". ככה הכל התחיל.

הראשון היה אדם מבוגר ונחמד, בלי דרישות מיוחדות. "שעה ונסיים את הסיפור", הוא אמר. שכר חדר במלון דירות, ואני שתיתי המון כדי להתנתק מהסיטואציה. כשזה נגמר, קניתי פיצה לי ולילדה, כחגיגה. רגע אחרי הרגשתי רע. חשתי בחילות וגועל והתחלתי לבכות.

ובכל זאת, חיפשתי עוד אחד. בררתי אותם היטב, התכתבתי הרבה וניסיתי לבדוק מי האדם שמולי. בסוף הגעתי לאחד בהוד השרון: יחסית צעיר, מסטול מסמים ומפוצץ בכסף. לקחתי בייביסיטר והכנתי את עצמי – בשתייה. ניסיתי לדמיין שזו סיטואציה רגילה, אבל הבחור רצה להרגיש שהוא "מנצל את הכסף" – במשך ארבע שעות.

"איך הגעת לזה?", הוא שאל אותי. "זה לא מתאים לך". אין לי כסף, עניתי. "אני חושב שזה אחלה", הוא אמר. "גם סקס, וגם את מרוויחה. הלוואי שהיו משלמים לי". זה לא אחלה, אמרתי. ממש לא אחלה.

הרגשתי פגועה מינית, אבל כעבור חודש שוב הייתי צריכה לשלם שכירות. ושוב אדם וולגרי, עם עסק שקשור באבטחה. הוא סיפר לי שהוא גרוש, ואני, שהקפדתי לא ללכת לגברים נשואים, בלעתי את הפיתיון.

הוא הגיע עם כובע שמש, עישן בלי הפסקה, וחזר ואמר "איזו יפה את, מה את עושה כאן". בשלב מסוים, תוך שהוא נוגע לי ברגל, הציע "קחי את הכסף, את ליידי. זה לא מתאים לך". כמעט בכיתי, אבל כעבור רגע התברר שהוא לא התכוון. נגעלתי ממנו, וזו הייתה חוויה לא נעימה, אבל דווקא שם חזרתי לעצמי.

"רציתי להאמין"
דנה ניסתה לצאת מהחובות באמצעות "עיסויים", וחוותה על גופה את חוסר ההבחנה הגברית בין "הסכמה" ל"רצון"

הייתי בחורה טובה מבית הרוס, שנפלה לזוגיות אלימה והרסנית. כשיצאתי ממנה לתוך עולם של קורונה, גיליתי שהוא השאיר אותי בחובות. הייתי נואשת לכסף, פגועה, במצוקה. באחד הערבים, ראיתי מודעה, "דרושות צעירות". התקשרתי, הגעתי לפגישה.

הבחור הבטיח "בלי מין, רק עיסוי", ואני רציתי להאמין, אז התחלתי לעבוד כמעט מיד. הכסף סביר, לא מדהים, ובאמת בהתחלה זה היה פשוט: רבע שעה עיסוי בגב, עוד רבע שעה בשאר הגוף – בכולו – ונגמר.

הופתעתי מהגברים שהגיעו: חרדים נשואים שרצו פורקן; פועלים פלסטינים שישנים באתרים ולא חוזרים הביתה במשך שבועות; נערים בוגרים שרצו "להתנסות"; קצין משטרה – שבכלל אמור לסגור מכונים כמו זה שעבדתי בו – ש"רק צריך מגע"; שוטר מהשכונה, שקיבל עליי דיווח ו"בא לבדוק".

חלקם היו קבועים, אחרים מזדמנים. כל אחד מהם רצה להאמין שהוא היחיד, הראשון. זו תכונה אנושית בסיסית, ואני שיחקתי את המשחק.

ביניהם היו כאלה שביקשו דברים מוזרים. אחרים עברו במהירות את הגבול. כשאת שם, כמעט לבד, אין לך את האפשרות לסרב. וגם אם יש לך את הלגיטימציה – התקיפה המינית הראשונה היא כמעט בלתי נמנעת.

אחריה –  ברגע שנחצה הקו האדום – ההידרדרות מובטחת. גברים, יש להם נטייה לחשוב שמגיע להם, שאני רכושם הפרטי. גם כאשר הם פחות אגרסיביים, בסיטואציות האלה הם לא חושבים מהראש, אלא מאיברים אחרים. ואני, בחורה עדינה למדי, פשוט צללתי למעמקים.

מבחינת של הגברים, הם בסדר. "היא הסכימה", הם אומרים לעצמם. לא מבינים את ההבדל בין "הסכמה" ל"רצון", ובין הסכמה חופשית להסכמה מאונס, מחוסר ברירה, מדעת משובשת.

שנאתי את ה"עבודה", אבל סיפרתי לעצמי שהמצפון שלי נקי, שאני רק סוגרת את החובות ומסיימת עם זה. שעוד מעט תסתיים הקורונה, ואני אברח לעיר אחרת שבה הלקוחות הללו לא יפגשו אותי ברחוב, ואוכל להתחיל מחדש.

טעיתי.

אי אפשר "להתחיל מחדש". היציאה מהעולם הזה קשה. המחשבה על כך שיזהו אותי ברחוב גורמת לפעמים לרצות להישאר בפנים, להמשיך, כי מה כבר יש לי להפסיד. על הכבוד העצמי, על השליטה בגוף, על הבחירה החופשית – כבר ויתרתי.

עכשיו נותר לי רק החלום שיהיה לי מספיק כסף כדי לברוח למדינה אחרת. שם, איש לא יכיר את עברי. אף גבר ברחוב לא יידע.

"מה זו כבר עוד פעם?"

חן, פוסט־טראומטית על רקע מיני, מאמינה שהכל מתחיל בחינוך

זה קרה בערב אחד, כשגמלה בליבי ההחלטה לעשות מה שצריך, כולל הכל, כדי לאפשר לילדים שלי חיים טובים יותר משהיו לי. כפוסט־טראומטית על רקע אלימות מינית שספגתי בילדותי, לא הכרתי משהו אחר. פשוט חיפשתי את הדבר המוכר, הקל. ומה יותר קל ממין? גם כך הגוף שלי חולל פעמים רבות כל כך. מה זו כבר עוד פעם?

בשיטוט באפליקציית היכרויות פשוט כתבתי את הדברים במפורש: מחפשת תמיכה. בחרתי את הראשון שנראה לי סביר, נפגשתי איתו, מנותקת מהסיטואציה, וסיפרתי לעצמי שזה היה כמו דייט, רק קצת אחרת.

אחרי השלישי, שהיה אלים כי "זה הפטיש שלי", חזרתי הביתה חבולה ופצועה. החלטתי לנסות מסלול אחר – "עיסויים". מצאתי את עצמי במהירות בעולם של אשליות: שש שעות ביום, עשרה עד 12 גברים שמצפים ממני ל"טיפול", ואחריהם אני חוזרת לילדים כאילו דבר לא אירע.

מבלי להלאות בפרטים, הסיפור הוא לא אני, מפני שהפתרון לנשים כמוני הוא מערכת רווחה נורמלית, שמזהה בעיות מראש ומטפלת בהן. הסיפור הוא אתם – אלה שצורכים שירותי זנות, מכל הסוגים. ישנה טענה שעדיף כך, אחרת הגברים יהיו טעונים מדי מינית, יהיו אלימים יותר, יפגעו יותר. צר לי לאכזב, יש שתי אפשרויות: או שאתם איברי מין מהלכים על שתיים או שאתם משקרים לעצמכם.

התבקשתי לחשוב על פתרונות, אבל האמת היא שהדור הזה כבר אבוד. כדי להציל את הדורות הבאים, הדרך היחידה היא לחנך את הגברים, כבר מגיל בית הספר – לכבד, להיות טובים, להפנים שהגוף שלנו שייך לנו. משם כבר נסתדר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook