fbpx

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נתניהו ישכח שכינה את גנץ שמאל חלש. ישכח שעמיר פרץ התחייב לא לשבת איתו ויעדיף שליברמן לא ייזכר שהוא קרא לו שמאלן

0

"נתניהו דואג רק לנתניהו", זועקים שלטי חוצות ענקיים במימון מפלגת כחול לבן. הוא מצידו, שאכן דואג מאוד לגורלו האישי, כבר בונה על בליץ מדיני, שישוב וימצב אותו כמדינאי־על. ומשני צידי המפלגות הללו, הליכוד וכחול לבן, נמצאות, מימין ומשמאל, שלל מפלגות קטנות ובינוניות, שחלקן מחשבות את קיצן לאחור.

עד שנקבל את תוצאות יום הבוחר ניחשף לשלל סיסמאות ריקות. להבטחות שלאיש אין כוונה למלא. לא נוריד אף יישוב מחד, ולא נשב לעולם עם נתניהו מאידך. נביא קולות מימין כפי שאף אחד לא חלם ועשה, אומרים בעבודה־גשר, ולא מאמינים למילים שיוצאות להם מהפה; ומנגד בימין המאוחד אומרים שהכהניסטים הולבנו על ידי בג"ץ, אז הם ראויים להיות במקום מכובד על מזבח הערכים, שפעם היו נר לרגליה של הציונות הדתית.

ואז יגיע 18 בספטמבר. יום אחרי יום הבוחר, ואיתו תגיע שעת הבגידה הגדולה. כי אחרי שביקשו מהבוחר את הקול שלו, תוך הפרחת הבטחות וסיסמאות, הם ישכחו ממנו. ישכחו שהבטיחו לעולם לא לשבת עם נתניהו. ישכחו שהבטיחו לא לשבת לעולם עם החרדים. ישכחו שהבטיחו כי רק מי שיתמוך בממשלת אחדות יקבל את תמיכתם אצל הנשיא. ישכחו, כמו חולה דמנציה בשלבים מתקדמים. הבגידה הגדולה תחל ויחד איתה שלל תירוציה. משמאל ייאחזו בחוק שמתיר לראש ממשלה מכהן להמשיך בתפקידו תחת כתב אישום עד לסיום ההליך. יאמרו שאם לא יצטרפו לממשלה, המשמעות היא הליכה למערכת בחירות נוספת, גזירה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה, שהרי רק טובת הציבור לנגד עיניהם. הם גם יסבירו שהם אלו שקבעו את קווי היסוד של הממשלה החדשה, ובתוכם חתירה לשלום. כן, כן, אל תפרצו בצחוק מתגלגל. תהיה שם חתירה לשלום עולמי, מבית מדרשו של נתניהו. יתהדרו בכך שדרשו וקיבלו תיק בכיר וחברות בקבינט ואפילו תפקיד של שגריר לאחר מאנשיהם. יציגו את מרכולתם בגאווה ובלי בושה.

הימין, ובראשו בנימין נתניהו, ישכח שכינה את גנץ שמאל. חלש. שצחק על יאיר לפיד. יתעלם מהחיבור בין אהוד ברק לג'פרי אפשטיין. ישכח שעמיר פרץ התחייב לא לשבת איתו ויעדיף שאביגדור ליברמן לא ייזכר שפעם הוא קרא לו שמאלן. בנחירת בוז, אמר שהוא שמאלן. וליברמן ייזכר לפתע שאם לא ייכנס לממשלה יואשם שבגללו הלכו לבחירות הנוכחיות ואם לא יתעשת ויושיט יד לחרדים – יאשימו אותו בהליכה למערכת בחירות נוספת.

זו תהיה מערכת הבחירות הצינית ביותר לדורותיה. מערכת בחירות שאינה רק הישרדות אישית של נתניהו, אלא גם של כחול לבן. והעיניים, הן יתמקדו באהוד ברק, שהסתמן תחילה כמבוגר האחראי שצבר הון לא מבוטל ובאמת דואג רק למדינה ולאזרחיה, וכעת עלול למצוא את עצמו, במקרה הטוב, בראש ועדת הכלכלה של הכנסת, ובמקרה הרע למושא ללעג ולשנינה בטורי הפרשנים למיניהם, שיחבטו בו ללא רחם עד לכניסה למגדל מגוריו.

ועמיר פרץ – הוא עלול להירשם כקבלן הקבורה של מפלגת העבודה. כן, זו שהקימה את המדינה. יכול היה לקנות את עולמו לו היה מתחבר למחנה הדמוקרטי ומאלץ אותם להתמודד תחת האותיות אמת. נכון לעכשיו, הוא נמצא לא רחוק מסף אחוז החסימה, ולא מן הנמנע שב־18 בספטמבר, כאשר ירוץ לזרועות נתניהו – אם כן יעבור את המחסום – יתבקש כי יעבור בדרך בביתו של אבי גבאי ויבקש ממנו סליחה.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019