לפני הכל, הערת אזהרה: בעת כתיבת טור זה טרם התפזרו ערפילי הבחירות הרביעיות, ולא ברור איזו ממשלה תוקם, אם בכלל. ולמרות זאת, או אולי דווקא בשל ענן אי־הוודאות הסמיך, מותר לתהות לאחר 12 שנות שלטון רצופות מה ישאיר בנימין נתניהו מאחוריו. נתניהו אינו הערת שוליים כפי שניבא פעם, בסוף הקדנציה הראשונה שלו, פרשן בכיר. שש השנים האחרונות, השונות מאוד מאלה שקדמו להן, יותירו את רישומן לזמן רב.
יהיה, כנראה, מי שיאמר שזה יומרני ונטול פרספקטיבה לסכם כבר בשלב הזה את מורשתו של שיאן הכהונה בתפקיד. אבל בחלוף שנים רבות כל כך, סוערות ודרמטיות מאין כמותן בראשות הממשלה, ניתן להעלות מחשבות ראשוניות. העם היושב בציון מחולק זה מכבר לשני מחנות: בעדו או נגדו. לכל מחנה טיעונים ונימוקים אין סוף, ובעיקר לא מעט יצרים. ניתוח שכלתני, נטול איבה או הערצה, עלול להיתקל בחשדנות.
כבר עתה, עוד בטרם יוכרע גורלו, ברור שנתניהו איננו רק איש, זו תופעה. תופעה גדולה ורחבה יותר מכל מה שהכרנו סביב 11 האנשים שכיהנו מלבדו במשרה החשובה ביותר. פעם הייתה קבוצה שנקראה "בן־גוריוניסטים". הם החזיקו בתפיסותיו של רה"מ הראשון, העריצו אותו. זה לא התקרב לביביזם במהדורתו הנוכחית. נכון, נתניהו חי ופועל באקלים פוליטי, חברתי ותקשורתי שונה לחלוטין. אך תופעה כזו לא נראתה פה.
הסגידה לאיש גוברת על כל מערך אמונות או דעות פוליטיות. נתניהו יכול להוביל את תומכיו למחוזות רחוקים מהאידיאולוגיה שלהם. פרשנים נהנים לקנטר את הביביסטים, ולהציג בפניהם דבר והיפוכו שיש בעמדותיהם. המילים "צביעות", או "פוזיציה", מוצמדות לקִנטור הזה תדיר. אין בכך טעם. לא מדובר בצביעות, גם לא בפליק־פלאק של ערכים. התומכים אומרים אמן על כל מהלך, אמירה, או מעשה. מהדהדים את מחשבותיו ורצונותיו. גם כשירד מהבמה הציבורית, אין במערכת המקומית מי שיוכל לחזור ולגבש סביבו קהל אדוק כמו של נתניהו. היה כזה רק לבן־גוריון, אבל הוא נטש אותו ברובו הגדול כשעזב את מפא"י. ומאז חלפו כמעט 60 שנה. במהלך בחירות 2016 בארה"ב, אמר המועמד דונלד טראמפ שגם אם יירה במישהו בשדרה החמישית, עדיין תומכיו ילכו איתו. אמירה, בהתאמות הנדרשות, שתקפה כנראה גם לנתניהו.
הוא כוכב בינלאומי. הוא לא ראש הממשלה הישראלי הראשון שנהנה מיוקרה רחבה בעולם, אבל הוא שכלל את היתרון הזה בכמה דרגות מעל קודמיו. עם קו פתוח לפוטין־טראמפ־מרקל־מודי, לנתניהו יכולות להגיע לכל מנהיג בעולם ולמנכ"ל של כל חברה מסחרית. עד כמה המעמד האדיר הזה קידם את ישראל? הדעות חלוקות, כמו כל עניין שקשור בנתניהו. במיוחד בסוגיית טיפולו בעניין האיראני. מי שיחליף אותו בבוא היום ייכנס לנעליים גדולות. לבנות מעמד בינלאומי לוקח זמן. אצל נתניהו זו לא רק האנגלית המהוקצעת. גם הוותק, התחכום, החינוך בחו"ל והחיבה לטוס ברחבי העולם למפגשים וכינוסים בינלאומיים.
נתניהו היה ונותר זהיר במהלכים צבאיים שיש בהם סיכון ועלולים לגבות קורבנות. הוא יאשר פעולה צבאית רק אם אין ברירה. זהירותו המופלגת הייתה לעיתים לצנינים בעיני מעריציו, אך כנראה מנעה במהלך השנים הרפתקאות מיותרות. מבקריו אמרו: האיש הססן. תומכיו טענו: זהיר ומחושב. מה שברור, את הזהירות הצבאית יוכל נתניהו להוריש לבא אחריו.
חותם שללא ספק יירשם על שמו הוא הסרת הסוגיה הפלסטינית מסדר היום. קשה להאמין שבתחילת דרכו הוא נדרש, בלחץ הנשיא קלינטון, להסכם חברון (שבגינו נטש אותו הימין); ובשובו לשלטון, לפני תריסר שנים, נשא בלחץ אובמה את נאום בר־אילן, שבו הכיר בזכות הפלסטינים למדינה. איפה נתניהו מאז, ואיפה הפלסטינים. הסכמי אברהם, שעליהם חתם בשנה האחרונה, הותירו את אלה הרחק מאחור, כמעט בלתי רלוונטיים למזרח התיכון המשתנה. "מזרח תיכון חדש", הגה בשעתו שמעון פרס, ונתניהו הוכיח שלא רק פרס יכול.
בזירה הישראלית הפנימית היה זה נתניהו שמחק שנים של המאזן הפוליטי הדו־ראשי. לבן־גוריון היה את אשכול, לשמיר את שרון ודוד לוי. גם אולמרט גילה שציפי לבני נושפת בעורפו. שלא להזכיר את פרס ורבין. כמעט לכל ראש ממשלה היו יריבים מתוך מפלגתו שקראו עליו תיגר, והיו מוכנים להתיישב על הכיסא ברגע שיתפנה. נתניהו גימד את כולם. במיומנות פוליטית אכזרית, ארוכת טווח, הצליח להרחיק מדרכו את כל יריביו ויצר מפלגה של איש אחד, נטולת בלמים ואיזונים פנימיים.
–
מאז ניצחונו האחרון ב־2015, סיגל נתניהו לעצמו מנהג שלא אפיין אותו לפני כן: להקטין ולהחליש למינימום את השפעת שומרי הסף. לפני כן הוא הקפיד בכבודו של בית המשפט העליון, ולא ביצע רפורמות במערכת המשפט. הכל השתנה כשהוגש נגדו כתב האישום. הסכם ניגוד העניינים, שעליו הורה היועץ המשפטי, נותר אות מתה. הוא אף התעלם מהוראת בג"ץ. נתניהו אינו הראשון שהביע תרעומת על "הפקידים" בשירות הממשלתי, ולא הראשון שמתח ביקורת על היועץ המשפטי. רבין היה ידוע בשני התחומים. אבל נתניהו, בניגוד לרבין, לא הסתפק רק במילים, הוא טרח ועמל למינוי נציב שירות מדינה ומבקר מדינה "נוחים", יותר מכל מה שידענו קודם. ביצור השלטון אינו רק מטרה. הוא גם ערך. עם זאת, הדחה של יועמ"ש שנחשב למפריע רשומה עד כה רק על שמם של שמיר־פרס, שעמדות היועץ יצחק זמיר לא היו נוחות להם, והוא סולק מתפקידו על רקע פרשת קו 300.
הביביזם מכיר בכך שעל מנת להשיג את היעד מותר גם לשקר, לפעמים אפילו רצוי. שוב, נתניהו אינו הראשון בין ראשי הממשלה שנהג כך. אבל סדרי הגודל אצל נתניהו שונים. גם אוהדיו השרופים מודים ויודעים שהשלטון מקדש כל אמירה, והפרת כל הבטחה והסכם. נתניהו שדרג לדרגת אמנות את היכולת לומר לכל אחד את מה שהיה מעדיף לשמוע. לבני גנץ הבטיח הרים וגבעות, רק כדי להוכיח ביום המחרת שאינו מתכוון להיפרד משלטון היחיד, שמאפיין אותו מאז ניצח ב־2015 כנגד כל הסקרים. אם עומדות בפניו שתי דרכים להגיע ליעד – האחת באופן סביר והשנייה בדרך עקלקלה שטומנת בחובה מריבה טובה, יעדיף נתניהו את הקטטה. הוא תמיד צריך להוכיח לצד השני שהוא הקובע, שהוא יותר חזק, שידו על העליונה. אחד מאוהדיו שאל אותו, אחרי שהקים את הממשלה עם גנץ, למה הוא משפיל את האחרון כל הזמן. תשובת נתניהו הייתה בסגנון "כזה אני". בסבבי הבחירות התכופים הוכח שתחמנות ושקרים אינם גובים מחיר בקלפי, לעיתים אף להפך. ציבור אוהדיו מעריך ראש ממשלה תחמן, שמסובב את כולם על אצבעו הקטנה. "האמת לשעתה" קנתה לה אחיזה בתרבות הפוליטית. את האורחות האלה אימצו כמה מנהיגים פוליטיים אחרים, והם לא בקלות יימחו.
נתניהו היה ונותר כוכב תקשורת ענק. הוא אמן השימוש בתקשורת לצרכיו, ואין זה משנה כמה יציג עצמו כקורבן. הוא יוזם מהלכים תקשורתיים וניזון מהתקשורת. מנהל איתה יחסי שנאה־אהבה מתמידים. חי ממנה ומתעב אותה בו־זמנית. פרשות 2000 ו־4000 הוכיחו לא רק את יצריו כלפי התקשורת, אלא את רצונו האנושי, שרבים מקודמיו חשו והביעו: להיות אהוב העם. אצל נתניהו זה נגמר בתיקו. חצי אוהבים. חצי שונאים.
זו הנוסחה שרשומה על שמו, וספק אם יהיה עוד אחד כמוהו: נתניהו יוצר את הקיטוב הישראלי ונבנה ממנו. לא חותר לקונצנזוס, אלא שואף להגדיל את הפערים בין חלקי החברה. רק הוא יודע כיצד להפיק רווח פוליטי מהשסע המתרחב. העובדה שחצי מהציבור אוהב אותו והחצי האחר מתעב גורמת לכך שכבר שנים נסוב ציר המחלוקת הישראלי סביבו. אין כבר מחלוקת מדינית שקורעת את החברה לשניים, גם לא הכלכלה. הציבור מגדיר עצמו לפי יחסו לנתניהו, וכל היתר כמעט תפל.
בסופו של דבר, נתניהו היה ונותר איש של יצרים ושל מחלוקת. השנאה היוקדת הגועשת ברשתות החברתיות, הכעסים, התיעוב, מצד אחד; ולצידם האהבה, ההערכה וההערצה. אלה יהיו מורשתו. כל מי שייכנס לנעליו ימתן אותם. ישראל עשויה לגלות, כמו אמריקה שאחרי טראמפ, שאחרי נתניהו יהיה לה ראש ממשלה משעמם. השאלה כמה זמן תימשך תקופת הגמילה.
–
- הטריומווירט // על המבחן של מתנגדי נתניהו // הטור של ירון דקל
- רק נתניהו יכול (לבטח את המתים) // מדור חדש מאת אמיר אורן
- היידה, לביבי // שמאלנים, ביביסטים ומה שביניהם // הטור של שי גולדן
