fbpx

ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי

התרומה האדירה שלהם לשינויים ומהפכות, וגם המחירים האיומים ששילמו בשל כך

0

מהיהודי זיס והרוטשילדים ועד סורוס, מראשוני היועצים ועד מחוללי המהפכות בכל שדה פעולה באמריקה, כך נראית ההיסטוריה של השפעת יהודים בפוליטיקה העולמית

אני מניח שאני לא היחיד המכיר את התחושה הזו. נרדפת מצד אחד, יהירה מצד שני. אנו שומעים על אירוע נורא. נניח, איל הון פדופיל. נניח, נוכל שהונה במיליארדים בוול סטריט. נניח, איל קולנוע הוליוודי שאנס והטריד מינית. ולפני כל שאר הפרטים המחרידים והמגעילים, אנו מתעמקים בשם המשפחה, לוודא שאכן, למרבה החרפה האיש הזה הוא "משלנו". זה כמובן קל כשמדובר באפסטין, וויינסטין, מיידוף, מילקן. אבל לעיתים השם לא לגמרי ברור – נניח סטון. האם הוא אנגלי, סקנדינבי, או שבעצם סבו היה שטיין? ואם שטיין, האם גרמני או גרמני בן דת משה?

וישנה כמובן התחושה המשלימה. בשבוע שבו מודיעים על פרסי נובל, מתפשטת התחושה הפרובינציאלית, אך הקיימת ברחבי המדינה והעם. ואם אכן קורה שמקבל הפרס הוא "משלנו" – ובמקרה הזה, אגב כמו במקרה הקודם הוא לא צריך להיות יהודי על פי ההלכה, או יהודי על פי אמונתו, או אף נשוי ליהודייה – אנחנו נאמץ אותו גם אם היה לו סב יהודי שהמיר דתו לנצרות. כאלה אנחנו מכילים. אבל גם חוששים – מה יקרה אם אותו אדם ייפול? הרי כולנו נוכתם עמו? לא טוב להתבלט מדי. גם לא עמוק בתוך המאה ה־21.

וככל שנילחם בכך, אנו נמשיך לחפש את השמות היהודיים ברשימת הקרדיטים בסרטים אמריקאיים, בקרב הנדבנים, יזמי ההיי־טק, הסופרים הדגולים. וגם מי שהוא ציוני מפעם, הרואה בכל יורד נפולת של נמושות ורותח בעמקי ליבו "מדוע יהודי העולם עוד לא כאן, כולם, כיצד לא ראו עדיין את האור" – גם הוא מתרכך כשהוא חושב על ספילברג וסיינפלד, על צוקרברג וסרגיי ברין ולארי פייג' ולארי אליסון, על בוריס פסטרנק וסול בלו, על יונה סאלק ואלברט סייבין.

והתחושה הזו, של גאווה בהישגים של יהודים, התלוותה תמיד בחשש ש"הם", הגויים, יקנאו באותו יהודי שהעז לעלות לגדולה. שימצא אותו סוף נורא – והסוף הזה ישליך על העדה כולה. וכך אכן קרה, לא מעט בהיסטוריה. 

אנא היזהר ביציאה מהגטו

יש פרדוקס לגבי תרומת היהודים לעולם. ניתן לכתוב את ההיסטוריה של אירופה, שבה דר הרוב המוחלט של העם היהודי (עד השואה) – מהתקופה שלאחר ראשוני הנצרות, שכולם נולדו יהודים, ורובם (ודאי ישו והשליחים) מתו כיהודים, ועד, נניח, שנת 1800 – מבלי להזכיר שום יהודי שהשפיע מעבר לגבולות העם היהודי, ולא נעשה עוול להיסטוריה. ברוך שפינוזה הוא חריג בתוך כך. אולי גם הרמב"ם (אחרים, נניח רש"י או יוסף קארו, השפיעו השפעה אדירה – אבל כמעט לגמרי בתוך העם היהודי). אבל במשך 1,700 שנה ליהודים כמעט ולא הייתה השפעה על העולם סביבם, ודאי לא שינו את המציאות.

אבל משנת 1800 ואילך, אין שום אפשרות לכתוב את ההיסטוריה של אירופה, של אמריקה, את ההיסטוריה העולמית, מבלי להזכיר יהודים. בתקשורת ובאידיאולוגיה, בפוליטיקה ובמדעים, בקולנוע, בספרות, בכלכלה וביזמות. יהודים השפיעו על העולם שמעבר לעם היהודי, לדת היהודית, כמעט ביחס הפוך למספרם הקטן.

הם התבלטו בתחומים רבים. אבל בתחום שהוא אולי המשפיע ביותר על סביבתם, לא הייתה "הקהילה", באופן כללי, מאושרת מההתבלטות הזו. אנו מדברים על פוליטיקה, כמובן. וכמובן, גם לאילי הון יהודים הייתה השפעה פוליטית, הם עשו עסקים עם מלכים, אצילים וראשי ממשלה. עיתונאים יהודים פעלו בזירה הפוליטית, הוגי דעות יהודים השפיעו על פוליטיקה. אבל הקהילות תמיד היו חצויות, בין גאווה באיש משלנו ש"עשה את זה" – לבין אותה תחושה יהודית עמומה, ש"זה לא ייגמר בטוב".

כי אכן, ההיסטוריה הראתה שזה לא נגמר בטוב. וכשיהודים התבלטו מדי – בפוליטיקה של התקופה – זה נגמר ברע. להם אישית, ליהודים בכלל. הנה שתי הדוגמאות המפורסמות ביותר.

בזו הראשונה ישנם אב ובן. הראשון הוא סיפור הצלחה. שמואל הנגיד, רב, משורר גדול, אבל לענייננו – החשוב הוא שהאיש היה הווזיר הגדול, מעין ראש הממשלה של ממלכת גרנדה המוסלמית באל אנדלוס, ספרד המוסלמית של ימי הביניים. 29 שנים היה האיש בתפקידו זה, ואף נשאר בו כשמלך גרנדה הקודם מת – ושמואל ידע לבחור בצד המנצח במאבק הירושה. הוא מת שבע ימים, ממון, עוצמה ותהילה. אלא שירש אותו בתפקידו בנו, יהוסף נגיד. בגיל 21 היה לווזיר הגדול, ולאחר תשע שנים חלו פרעות גרנדה: בשנת 1066 הסתער המון מוסלמי על הרובע היהודי, יהוסף נגיד נרצח – ועמו אלפים מיהודי גרנדה. הטענה הייתה שהוא ניצל את מעמדו לרעה, ניסה לחולל מלחמת אזרחים, העלה יהודים מעל למוסלמים – דבר האסור בהלכה המוסלמית. אבל הטענות כלל לא רלוונטיות – הוא היה זר, הוא היה יהודי, הוא היה רב־עוצמה, הוא היה בולט מדי (וכן, גם יהודים לא בולטים, בכמויות גדולות בהרבה, נרצחו ונבזזו פעם אחר פעם בהיסטוריה).

המקרה השני נכנס להיסטוריה כמושג ביהדות, ובאנטישמיות. זה סיפורו של יוסף זיסקינד אופנהיימר, והוא מתרחש כמעט 700 שנה אחרי פרעות גרנדה. איש פרט למלומדים לא זוכר את שמו המלא, הוא ידוע בכינויו: "היהודי זיס". אין צורך לומר שזהו כינוי גנאי, וזה שמו של הסרט האנטישמי הידוע ביותר מהתקופה הנאצית.

זיס היה בנקאי החצר והיועץ של קרל אלכסנדר, דוכס וירטמברג. הוא ניהל את כלכלת המדינה, היה בעל עוצמה אדירה בגיל צעיר (הוא הוצא להורג לפני שמלאו לו 40), ועלייתו מהגטו אל הארמון לוותה, כדרך הטבע, בשנאה כלפיו (גם של יהודים אחרים, אגב).

גם הדוכס היה שנוא. שילוב לא מבשר טובות. כשמת הדוכס במפתיע, זיס נאסר, עונה, נשפט בשלל האשמות, רובן האשמות שווא, הוצא להורג וגופתו נותרה בכלוב לעיני הציבור שש שנים נוספות. הוא היה לסמל – גם חיובי. ליאון פויכטוונגר היהודי כתב רומן ושמו 'היהודי זיס', ולימים הופק בבריטניה סרט המספר על זיס כקורבן, ברוח ספרו של פויכטוונגר. הסרט הזה הופק, לא במקרה כמובן, שנה לאחר עליית היטלר לשלטון. אבל הסרט הזכור על הפרשה הוא זה שהפיק יוזף גבלס, ובו הופיעו בכפייה ניצבים ממחנה הריכוז טרזין. היהודי זיס נשאר סמל – ואזהרה: מה קורה ליהודי השוכח את "מקומו הראוי". או אולי הלקח הוא מה קורה ליהודי המאבד את הגנת המלך, או האציל. כי היהודי יכול להיות רב־עוצמה, וזיר, מיליונר – הכל על בלימה. הכל יכול להילקח ממנו בכל רגע, ושום מערכת משפט לא תגן עליו, לא מפני האשמות שווא, לא מפני המון מוסת.

קריקטורה אנטישמית // מתוך התערוכה 'תעשיית השנאה', מוזיאון משואה

קריקטורה אנטישמית // מתוך התערוכה 'תעשיית השנאה', מוזיאון משואה

הכסף מדבר

וסיפור היהודי זיס מעלה שאלה נוספת וחשובה – או בעצם תשובה. אין דבר כזה רק פוליטיקה. פוליטיקה אינה מנותקת מכלכלה. אינה מנותקת מתרבות. ממשפט. ממלחמות. וזה מביא אותי אל היהודים הבאים בפוליטיקה, המשפחה היהודית המפורסמת בהיסטוריה מאז ימי התנ"ך והברית החדשה. משפחה הקיימת ומשפיעה עד עתה – שחוותה (וחווה עד היום) את שלל המיתוסים המקושרים עם היהודים. משפחת רוטשילד, כמובן.

בית רוטשילד, הראוי לשלל הספרים שאכן נכתבו עליו, מתחיל את דרכו אל העושר, התהילה – ותיאוריות הקונספירציה – בדיוק בדרכו של היהודי זיס, כמה עשרות שנים אחרי אותה פרשה. זה קורה כאשר מאיר אנשל רוטשילד מתחיל להשקיע כספים מביתו בגטו היהודי של פרנקפורט. הם יהיו יהודי החצר – לא רק של שליט אחד, אלא של שלל מלכים ושליטים באירופה. הם יממנו צבאות, יעמדו בחזית המכשירים הפיננסיים, ירוויחו ממלחמות – ומשלום. ישקיעו ברכבות שיחברו מדינות, בבנקים, מה לא.

חמשת בניו של מאיר אנשל (את הבנות מעולם לא ספרו בבית רוטשילד, גם לא את החתנים) יתפזרו באירופה: פרנקפורט, נפולי, וינה, פריז ולונדון. וההבדל בן עשרות השנים בין היהודי זיס ליהודים לבית רוטשילד הוא קריטי – כי הם פועלים כבר בתקופת המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. נכון, לכאורה אחרי תבוסת נפוליאון שָׁבה השמרנות הצפודה של הקיסרויות, אבל הרעיונות של חופש, שוויון, אחווה – ולאומיות – לא נעלמו. הם רק הודחקו. גם האנטישמיות כמובן לא נעלמה – אבל היא משתנה, לטוב ולרע. זו הופכת במהלך המאה ה־19 מאנטישמיות דתית לאנטישמיות על בסיס גזע. עיוות רעיונותיהם של דרווין ומנדל. היא פחות אנטישמיות פרעות של המון מוסת – ויותר אנטישמיות של סלונים, של לאומנים, של פרופסורים וסטודנטים שורפי ספרים, ואינטלקטואלים המסבירים מדוע היהודי שונה, אחר, מסוכן. אז בטווח הקצר היא אלימה פחות, בטווח הארוך היא מסוכנת בהרבה, כידוע לנו.

הרוטשילדים הם משפחת אילי הון, מקושרת, חשאית. מקור למיתוסים, ללחישות, לחששות. אבל מהצד השני הם גם פומביים מאוד ורואים בעצמם, לא בלי סיבה, את ראשי העם היהודי. עם חתן רחוק, משה מונטיפיורי בלונדון, למשל. ארמונותיהם מארחים את כל המי ומי. והם לא רק אוחזים בהשפעה אדירה מאחורי הקלעים (כמו הסיפור הידוע על רכישת מניות תעלת סואץ, שארגן היהודי המומר, ראש ממשלת בריטניה בנג'מין דיזראלי, בסיוע ליונל רוטשילד) – אלא גם בציבור. הם היהודים הראשונים המקבלים תוארי אצולה. והיהודים הראשונים הנבחרים לבתי מחוקקים. שם, הם מסרבים פעם אחר פעם להישבע על הברית החדשה, אלא על התנ"ך בלבד.

והם לא לבד: בברלין יש להם בן ברית, גרשון בלייכרדר שמו, ברון, והבנקאי הפרטי של קנצלר פרוסיה העוצמתי אוטו פון ביסמרק. הם מנהלים מאבק אדיר נגד אנשי כספים יהודים אחרים, כמו האחים פרר בפריז.

ובימינו, אגב, אנו רואים המשכיות דומה. כמו המסע האנטישמי נגד ג'ורג' סורוס (ועל כך בהמשך). כולם־כולם צאצאיו הרוחניים של היהודי זיס; כלומר, מואשמים בשלל אתרים אנטישמיים של הימין הקיצוני וברשתות החברתיות (כולל כמובן בישראל, בידי יהודים) בכך שהם הכוח מאחורי הקלעים, מעוותי ההיסטוריה, תומכי הגלובליזציה, הפוגעים באנשים הישרים והטובים של גרמניה וצרפת אז, או הונגריה, למשל, היום.

הרוטשילדים אכן פעלו לעיתים בחשאי. אכן תיאמו ביניהם את פעולותיהם. אכן נאבקו למען פרויקטים גלובליים. ובסופו של דבר הם היו יהודים, ובולטים. כיום הם אינם עשירים או רבי־עוצמה כמו פעם, כמובן, אבל עדיין קיימים, עם שני סניפים, בלונדון ובפריז. וכן, ראשי שני בתי רוטשילד היום עדיין מיליארדרים. והשם המיתולוגי עדיין מושך אש – היכנסו לאתרי הקונספירציה הימניים־קיצוניים, תומכי העליונות הלבנה החביבים עליכם – וראו בעצמכם.

הבו לנו מהפכה

וכמובן, ככל שיהודים יצליחו יותר, ישתלבו יותר, האנטישמיות המודרנית תגבר. אם קודם לכן הטענה נגד היהודים הייתה שהם מתבדלים, שהם אחרים – הטענה עכשיו, עם עליית האורבניות, המקצועות החדשים, המצוינות היהודית, היא: היהודים מרמים, צריך להגביל אותם, במינימום, שלא יהיו כל כך הרבה עיתונאים, רופאים, עורכי דין ויזמים יהודים. שלא יהיו משכילים כל כך, שאפתנים כל כך. שולטים בעולם כל כך.

ובמקביל למאמרים נוטפי שנאה של אנטישמים, הטוענים שהיהודים מזהמים את המוזיקה (שלום לך, ריכרד וגנר), מזהמים את הדם הגרמני (שלום לכם, היינריך פון טרייטשקה, אויגן דירינג וכל השאר) – קמה תיאוריית הקונספירציה הידועה ביותר, המצליחה ביותר במפנה המאה ה־20. 'הפרוטוקולים של זקני ציון', זיוף של המשטרה החשאית של הצאר הרוסי, ה'אוכרנה'. הקונספירציה מתארת את מפגשם של זקני ציון, הבודקים מעת לעת כיצד מתקדמת מזימתם להשתלט על העולם.

כמובן, חלק קריטי מהמזימה הוא שהם פועלים מאחורי הקלעים, כלומר – הם הרבה יותר רוטשילד מאשר נניח דיזראלי, ראש הממשלה הבריטי (שאביו המיר את דת המשפחה כשבנג'מין היה בן 12, אך האחרון נותר גאה במורשתו היהודית ומעולם לא התבייש בה או נסוג ממנה). 'הפרוטוקולים של זקני ציון' יגיעו מרוסיה מערבה, בעיקר אחרי מלחמת האזרחים במדינה ותבוסת "הלבנים", האנטישמים עד מאוד, שהגיעו ברובם לשתי ערי בירה באירופה – פריז וברלין. בגרמניה לבדה, עד – חוזר ומדגיש – עד עליית הנאצים בשנת 1933, הודפסו תוך 15 שנים לא פחות מ־30 מהדורות של הפרוטוקולים. כולן אזלו מהשוק.

ועוד דבר קורה במפנה המאה ה־20 – היהודים לא רק שולטים בכלכלה ובהון הבינלאומי ודרך כך בפוליטיקה – הם גם שולטים בצד השני של הפוליטיקה, של האידיאולוגיה. ושם הם יהיו בולטים יותר – ובחזית.

המאה ה־19 לא הייתה רק המאה של הרוטשילדים, הברונים השודדים באמריקה, עליית הערים ושקיעת האימפריות. היא גם המאה של עליית רעיונות חדשים בכל תחום – בהם פוליטיקה. ובהקשר של מאמר זה, רעיונות כמו לאומיות, שממנה יהודי צעיר מווינה בשם הרצל אימץ חלקים, אבל בעיקר חרד כשראה כיצד היא מיושמת באירופה שכה אהב. הוא היה מחזאי כושל ששימש כתב חוץ של עיתונו בפריז. ורעיונות, כמובן, כמו סוציאליזם לסוגיו השונים. בספרייה בלונדון יושב גולה גרמני בשם מרקס, ממומן בידי יורש הון גרמני אחר, וכותב חיבורים המתווים את האידיאולוגיה שלו. בעצם נבואה, ולא נבואה דתית – נבואה מדעית, שתתגשם – אין לו, ולתומכיו שום ספק.

כמובן, עצם המחשבה שכמה מהפכנים לבושי בלויים יפילו אימפריות הוא נלעג. הסכנה הגדולה יותר, מאמינים במשטרות החשאיות למיניהן, היא האנרכיסטים, המצליחים לרצוח באותם זמנים צאר רוסי, נשיא אמריקאי, אשתו בנפרד הפופולרית של קיסר הבסבורגי, ושלל מלכים זוטרים. כשהוזהר מפקד המשטרה החשאית בווינה מפני המהפכנים המסוכנים, הוא שאל בלעג: "מי בדיוק יעשה מהפכה? אדון ברונשטיין שיושב בקפה צנטרל?". אז התשובה היא כן. אדון ברונשטיין, הידוע בכינויו המחתרתי טרוצקי, הוא יעשה מהפכה. אפילו מהפכות. ויהודים יבלטו. מאוד. בצד השמאלי, המהפכני, המתנגד לסדר השמרני הבורגני. 

סדר קיים וסדר הפוך

חלקם היו הוגי דעות יותר מפוליטיקאים – קרל מרקס עצמו, כמובן, בראשם. אחרים היו הוגי דעות ומנהיגי מפלגות מתונות. כך אדוארד ברנשטיין, אדם שנשכח מעט עם השנים, אבל היה בעל השפעה מכרעת על הפוליטיקה האירופית. ברנשטיין עבר ממרקסיזם לגישה מתונה יותר, ובעצם ייסד לא רק את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD, המפלגה הוותיקה ביותר הפעילה בגרמניה כיום), אלא גם היה ממייסדי מושג הסוציאל־דמוקרטיה, שממנו שואבות שלל מפלגות שמאל מתון (מרביתן כמעט ונמחקו מהמפה בשני העשורים האחרונים, אבל זה נושא למאמר נפרד).

אבל הבולטות היהודית הייתה בשוליים. לא פלא: אנשים שהם עצמם, בני עמם, בני דתם, הופלו במשך מאות ואלפי שנים, שסבלו פוגרומים ברשות ובסמכות השלטונות – ודאי המקומיים, לעיתים הלאומיים; שניסו להיות פטריוטים – והוזכר להם שוב ושוב שהם בסופו של דבר לא בדיוק גרמנים, או בריטים, או צרפתים, אלא בראש ובראשונה יהודים – לא פלא שהם יתמכו באידיאולוגיה המבטיחה עולם חדש; עולם שבו אין לאומיות, אין גזענות או אנטישמיות. יש שוויון. יש אחווה. ואין ניצול.

אז היהודים הבאים הבולטים בפוליטיקה העולמית לא יהיו אלה המגינים על הסדר הקיים – ומרוויחים ממנו, רוצים רק להשתלב בו כמו הרוטשילדים, למשל; אלא בדיוק ההפך. הם יהיו אלה המבקשים להרוס את הסדר הזה, לבזוז את הארמונות, להפיל את השושלות המיוחסות. וחלקם יעשו בדיוק את זה, וכשיעשו זאת, הם כמובן יחזקו את בעלי תיאוריות הקונספירציה – הנה היהודים זוממים תנועת מלקחיים סביב העולם. הנה הם מצד אחד בעלי ההון – ומצד שני מלהיטי הרוחות של הפועלים המוסתים. מצד אחד מרוויחים מהסדר הקיים ומנצלים אותו – מצד שני מבקשים להרוס אותו. למה להרוס? כמובן, כדי להרוויח עוד יותר, להגביר את שליטתם.

ויהודים, בניגוד לתדמיתם – גם בעם היהודי וגם מחוצה לו כאנשי ספר, אבל לא לוחמים – יחזיקו נשק בשם המטרות החדשות האלה: חסיה הלפמן, או גסיה גלפמן ברוסית, תשתתף ברצח הצאר אלכסנדר השני שביצעה התנועה נרודניה ווליה. יהודייה אחרת, פאני קפלן ("דורה", בכינויה המחתרתי), מהסוציאל־רבולוציונרים, תנסה לרצוח את ולדימיר לנין על שבגד בעקרונות המהפכניים. בהנהגת המפלגה הבולשביקית הרוסית, לימים ברית המועצות, היו יהודים רבים – טרוצקי, מייסד הצבא האדום, היה הבולט שבהם; אבל היו גם זינובייב וקמינייב, יאגודה ראש הקג"ב, לזר קגנוביץ' ורבים אחרים. רבים מהם חוסלו בידי סטלין, קגנוביץ' שרד.

המפיק לואי ב' מאייר עם קלארק גייבל וגריר גרסון

המפיק לואי ב' מאייר עם קלארק גייבל וגריר גרסון

לעצב את המאה ה־20

אבל חשובים לא פחות מבחינה היסטורית היו יהודים אחרים, שפעלו בדיוק באותם ימים של תום מלחמת העולם הראשונה, עם התפרקות האימפריות היבשתיות שנוצחו – הרוסית, האוסטרו־הונגרית, הגרמנית, העות'מאנית. באותם ימי תוהו ובוהו ראו המהפכנים את ההזדמנות שלהם: לא, לא רק ברוסיה. גם במדינות נוספות – בראשן גרמניה שנוצחה, ובה היו התקוממויות מקומיות, הקמת סובייטים, ניסיון לייבא את המודל הרוסי לגרמניה. וגם בגרמניה, כמובן, הייתה המקבילה ללבנים – הפרייקור, גדודי מיליציה ימניים קיצוניים. ניסיון המרד הידוע ביותר היה של תנועת ספרטקוס ('ליגת הספרטקיסטים') – על שם העבד הרומאי המורד הנודע – שבראשה עמדו קרל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג. מהפכנית, תיאורטיקנית מרקסיסטית, פמיניסטית, יהודייה. המרד שלהם נכשל, הם נרצחו והיו לימים לגיבורים בגרמניה המזרחית. הם השמות הידועים ביותר מתקופה זו, אבל לא היו לבד: קורט אייזנר היהודי, שחלק עמדות עם לוקסמבורג, הצליח להקים רפובליקה עצמאית, סוציאליסטית, בבוואריה. זו החזיקה מעמד ארבעה חודשים, לפני שנרצח בידי לאומן גרמני – שגם בעורקיו זרם דם יהודי. הרפובליקה הסוציאליסטית קרסה, ובוואריה הייתה למקום שבו תצמח התנועה הנאצית.

ולא רק בגרמניה – בהונגריה, שהובסה גם היא במלחמת העולם הראשונה, קמה רפובליקה מהפכנית בהנהגתו של בלה קון – לשעבר כהן. הוא הקים רפובליקה סוציאליסטית, במתכונת הבולשביקית, שנתיים בלבד אחרי המהפכה הרוסית, ב־1919, עם צבא אדום, הלאמה וכל השאר. הרפובליקה קרסה אחרי ארבעה חודשים, כשהצבא הלבן ההונגרי בראשות האדמירל הורטי תפס את השלטון. קון הצליח להימלט, וחוסל באחד הטיהורים של סטלין.

אבל לא כל היהודים הפעילים בפוליטיקה מיד אחרי המלחמה הגדולה היו בצד הזה של המפה הפוליטית. אולי הידוע שבהם, המפורסם – והמושמץ – שבהם היה שמרן, עמוד התווך של משטר ויימאר. יהודי, שרצה שיהודי גרמניה יתבוללו מהר ככל האפשר. פטריוט במלחמה – ואחריה. ולטר רתנאו, איל הון (אביו ייסד את חברת האלקטרוניקה הענקית AEG), היה כלכלן מוכשר, שר השיקום עם תום המלחמה – ושר החוץ היהודי הראשון, והיחיד, בתולדות גרמניה. הוא נרצח ב־1922 בידי ארבעה לאומנים קיצונים שהאמינו – כך נטען במשפט – שהוא חבר במועצת זקני ציון, וכי חובתם הלאומית כגרמנים היא לרצוח אותו. הרצח היה אחד מאבני הדרך בקריסתה של רפובליקת ויימאר (אם כי בשלב זה הוא עדיין זעזע את המדינה, ולווייתו הייתה לוויית ענק).

בבריטניה בתקופה זו המדינאי הידוע ביותר ממוצא יהודי נשלח לפינה נידחת של האימפריה: הרברט סמואל, ממשפחה מיוחסת ורבת־מוניטין (בין השאר קרוב משפחה של המדענית הנודעת רוזלינד פרנקלין ושל המשפטן החשוב נורמן בנטוויץ' ואחותו, תלמה ילין); הפוליטיקאי היהודי הבכיר ביותר נשלח להיות הנציב העליון הראשון בארץ ישראל, שבריטניה קיבלה עליה מנדט.

ומבין המנצחות האירופיות במלחמת העולם הראשונה, יש מדינה נוספת, צרפת כמובן. יחסי צרפת ויהודיה ידועים – לפחות המיתוסים עליהם, חלקם מדויקים. רדיפות ידועות – משפט התלמוד למשל, ההכרזה על האמנציפציה, האנטישמיות של משפט דרייפוס ושל שערוריית פנמה, ולימים משטר וישי. אבל צרפת של וישי היא גם המדינה האירופית שבה ניצלו, באחוזים ובמספרים מוחלטים, הכי הרבה מהיהודים, למעט דנמרק, אלבניה ובולגריה. זו מדינה שבה זעק הימין בבחירות 1936 "עדיף היטלר על בלום" – אבל ליאון בלום נבחר. ובצרפת זו נבחרו במאה האחרונה חמישה ראשי ממשלה ממוצא יהודי: ליאון בלום הסוציאליסט, מייסד מדינת הרווחה הצרפתית; רנה מאייר, פייר מנדס פראנס ומישל דברה הגוליסטים; ולורן פאביוס הסוציאליסט. זו כמות מרשימה בכל קנה מידה. נכון – יש אנטישמיות, ובצרפת צמחו כמה מהתיאוריות האנטישמיות הרעילות של התקופה המודרנית. בין אלה, תיאוריית ההחלפה הגדולה של רנו קאמי (יורשתה וממשיכתה של 'הפרוטוקולים של זקני ציון': היהודים מנסים להכחיד את הגזע הלבן ולהחליף אותו בשחורים, מוסלמים, היספנים וכו', כבובותיהם בשליטה על אירופה והעולם. מבצעי הפיגועים בפיטסבורג ובהאלה נגד בתי כנסת ובכרייסטצ'רץ' שבניו זילנד נגד מסגדים האמינו בהחלפה, ולזוכרים את המצעד הידוע לשמצה של תומכי עליונות לבנה בשרלוטסוויל בארה"ב, הצועדים קראו "יהודים לא יחליפו אותנו" ו"למשרפות").

לניקולא סרקוזי, הנשיא הרפובליקני לשעבר של צרפת, סב יהודי. הנקודה איננה רשימת המכולת המונה את מספר היהודים, או כמות הדם היהודי בעורקיהם. הנקודה היא שלכל היה ידוע מוצאם – והם נבחרו בכל זאת. וכמובן היה עוד קודם לכן שר המשפטים הכה משפיע אדולף כרמייה, וניצולת אושוויץ והנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי סימון וייל. צרפת איננה רק אנטישמיות, דרייפוס, פיגועי טרור איסלמיים וחילול בתי קברות בידי ימין קיצוני. היא גם המקום שבו יהודים הגיעו לצמרת הגבוהה ביותר, למעט ישראל. 

שני הצדדים של הקומוניזם

בעידן המודרני – כלומר אחרי מלחמת העולם השנייה – אירופה התרוקנה מיהודיה, כמעט לחלוטין. נותרו קהילות בברית המועצות, בצרפת, בבריטניה, והיו גם ששרדו בפולין, רומניה, הונגריה. ברית המועצות מחפשת מדינאים, פוליטיקאים שיהיו נאמנים למסר הקומוניסטי, לאלה ששונאים את הלאומיות, הלאומנות – בפולין, בהונגריה, ברומניה. אלה שניתן לסמוך עליהם שהם מתעבים את ההיסטוריה הקרובה, זו של שיתוף הפעולה עם הנאצים. על מי ניתן לסמוך? על היהודים, בראש ובראשונה. ומיד אחר כך, בסדר כרונולוגי, תעלה השאלה הבאה במוחו הכה פרנואידי של סטלין – על מי לא ניתן לסמוך, כי הם קוסמופוליטיים, כי הם נאמנים ליהדות הבינלאומית, כי הם יהיו נאמנים לישראל? כמובן, אותם יהודים עצמם.

המקרה המפורסם ביותר של השניות הטרגית הזו היה רודולף סלנסקי, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה, שהועמד לדין – והוצא להורג – במשפטי פראג ב־1952. 14 איש הועמדו לדין במשפטי פראג על בגידה, תמיכה בטיטו, באמריקה, בציונות, בטרוצקיזם, מה לא. מתוך ה־14 – 11 הם יהודים. מקריות, כמובן.

האישה הראשונה בעולם שכיהנה כשרת חוץ הייתה אנה פאוקר, יהודייה מרומניה. כיום שמה נשכח, אבל בשעתו הייתה אחת הנשים הידועות בעולם. כמו קומוניסטים יהודים רבים במדינות מזרח אירופה, היא שהתה במוסקבה במהלך מלחמת העולם השנייה. כששבה למולדתה, השליטה את הקו המוסקבאי – אם כי במקרים מסוימים לא עד הסוף, מה שהביא לבסוף להדחתה.

המקרה המפורסם ביותר של פוליטיקאים יהודים המשליטים קומוניזם סטליניסטי על מולדתם ששיתפה פעולה עם הנאצים, היה בשכנתה הבכירה של רומניה, הונגריה. הם נקראים עד היום הרביעייה המוסקבאית: ארבעה יהודים ששלטו בהונגריה בעשור שחלף מתום מלחמת העולם השנייה ועד מהפכת 1956. מתיאש ראקושי, מנהיגה של הונגריה, ועמו ארנה גרה, מיהאי פרקש ויוז'ף רוואי. היה גם יהודי חמישי, גאבור פטר, פחות מוכר – הוא עמד בראש המשטרה החשאית. שמותיהם המקוריים, לפי הסדר – מתתיהו רוזנפלד, ארנה זינגר, הרמן לוי, יוז'ף לדרר ובנימין אייזנברג.

הם שנאו, ובצדק מוחלט, את צלב החץ, את משטר הורטי, את האנטישמיות ההונגרית, את העובדה שהונגריה חיסלה תוך חודשיים בלבד חצי מיליון מאזרחיה – ואת מרבית עבודת האיסוף והרישום של יהודי הונגריה עשו ההונגרים, לא אנשי אייכמן. הם רצו להשליט עולם חדש – ועשו זאת בשיטות של סטלין. נאמר זאת בעדינות – אין נוסטלגיה המתרפקת על ימיהם בהונגריה.

הלואר איסט סייד שטעטל

שנות ה־60 באו, ואיתן סוג חדש של יהודים בפוליטיקה, או אולי מוטב שנאמר חדש־ישן: צעירים אידיאליסטים מהצד השמאלי של המפה, אלה המבקשים להחריב עד תום את העולם הישן.

ישנה בדיחה המספרת שבפגישות המפלגה הטרוצקיסטית בצרפת באירועי מאי 68' לא דיברו יידיש, כדי שדניאל בן סעדה – יהודי מאלג'יריה – יוכל להבין. 11 מתוך 12 מנהיגיה של המפלגה היו יהודים. הנודע שבהם הוא דניאל כהן בנדיט, "דני האדום", יהודי גרמני־צרפתי (המפלגה הקומוניסטית מצד אחד, הימין מצד שני – ששניהם תיעבו אותו – הדגישו את מוצאו הזר הכפול. גם יהודי, גם גרמני). דני האדום, על שערו הג'ינג'י וכמובן דעותיו, היה לפעיל הידוע ביותר של מרד הסטודנטים, שהביא לסיומו של עידן דה־גול ושנראה היה לרגע שממוטט את הסדר הבורגני. הבורגנות כמובן לא נפלה, ודני האדום האיום היה לימים לפעיל פוליטי "לגיטימי". אבל הוא הזכיר נשכחות ליהודים – ולא רק להם – המסורת הפוליטית המודרנית של היהודים בפוליטיקה אינה רק שמרנית בורגנית. להפך – היא מסורת של שינוי, של תיקון עולם.

כמו בצד השני של האוקיינוס האטלנטי. אמרה פוליטית ישנה בארה"ב אומרת: היהודים חיים כמו פרסביטריאנים ומצביעים כמו פורטוריקנים. ואמנם, אם היהודים היו אמורים להצביע בהתאם לגודל הארנק – בהכללה גסה כמובן – כלומר, בעד מפלגה של מיסים נמוכים, אזי הם היו אמורים להיות ברובם הגדול רפובליקנים טובים. אבל הם לא. וכך היה מתחילת ההגירה היהודית הגדולה.

ארה"ב היא המקום שבו נמצאת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. שנים רבות מאוד היא הייתה הגדולה בעולם. זה המקום שבו היהודים הגיעו לשיאים של מצוינות ושילוב, בכל תחום: ספרות וקולנוע, מדע, משפטים וכלכלה, תקשורת ומוזיקה, אפילו פשע מאורגן. וגם פוליטיקה.

היהודים הראשונים הבולטים בחברה האמריקאית היו בנקאים (אני מתנצל על ההכללות, הן הכרחיות במאמר מסוג זה) ממוצא גרמני. "האנשים שלנו", שבדיוק כמו ביבשת הישנה התביישו נוראות בבני עמם לובשי הקפוטה והשטריימל, בעלי הכיפות והמזוקנים, ה"אוסט יודה": קוהן ולייב, שיף, גולדמן ושותפו זקס. אחריהם יגיעו אחרים, בהגירה היהודית הגדולה שהחלה במאורעות 'סופות בנגב', הפרעות אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני. כן, גסיה גלפמן וחבריה יביאו את שכניה וקרוביה של גלפמן לצאת מתחום המושב. חלקם הקטן יגיע לארץ ישראל, מרבית השאר יגיעו ללואר איסט סייד במנהטן, ותוך שני דורות יהפכו חלק מהתמהיל האמריקאי, חלק קריטי. אין הוליווד, אין סמטת טין פּאן (המקום שבו עוצבה המוזיקה האמריקאית), אין 'פרויקט מנהטן' של פצצת האטום, בלי היהודים.

היו יהודים בזירה הלאומית האמריקאית שבלטו עוד כשזה נראה חריג. אולי החשוב ביותר בהקשר זה, הבולט ביותר, היה לואי ברנדייס. שופט בית המשפט העליון היהודי הראשון. ואם מישהו מתכוון לומר ששופט אינו עוסק בפוליטיקה, ובכן: בארה"ב, ולא רק בה, כל פסיקה אז, כל פסיקה היום – היא בעלת אופי פוליטי. כולן נגזרות לא רק מהחוקה – אלא גם מהערכים. והיהודים בבית המשפט העליון, כמו בפוליטיקה כולה כמעט, היו מאז ומעולם ליברלים. כן, גם מרבית הרפובליקנים בהם.

ברנדייס, הציוני הנלהב אגב, היה הראשון והידוע שבהם. אחריו יבואו במהלך המאה ה־20 רבים נוספים – בנג'מין קרדוזו (שמונה בידי הרברט הובר הרפובליקני, מקרה חריג, השאר בידי דמוקרטים), פליקס פרנקפורטר, ארתור גולדברג, אייב פורטאס. בשעת כתיבת הדברים מכהנים בבית המשפט העליון של ארה"ב, המונה תשעה חברים בלבד, שלושה שופטים יהודים: סטיבן ברייר, אלנה קגן, ואחת הנשים היהודיות הנערצות בעולם (ורבים יגרסו – הנערצת בעולם): רות ביידר גינסבורג, הסמן הליברלי של בית המשפט. (עוד הערה, בית המשפט העליון האמריקאי הוא אולי המוסד המייצג פחות מכל את האוכלוסייה האמריקאית, בפן בית הגידול הדתי: במדינה בעלת רוב פרוטסטנטי מוחלט, יש בו רק פרוטסטנטי אחד, שלושה יהודים וחמישה קתולים.)

רות ביידר גינסבורג, 2016

רות ביידר גינסבורג, 2016

הקנוניה בעד אמריקה

היהודים באו לאמריקה להיות יזמים, סוחרי הלבשה למשל, לשפר את מצבם. אבל רבים מהם הגיעו עם (או פיתחו) נטיות סוציאליסטיות: כך למשל סמואל גומפרס, שייסד את הפדרציה של הארגונים המקצועיים בארה"ב, שכמובן הייתה פעילה בשדה הפוליטי.

ובפוליטיקה עצמה? כמובן. במדינות השונות, בבית הנבחרים, בסנאט האמריקאי, עד וכולל מועמדות לנשיאות. לא מובן מאליו לקהילה, שעם כל הצלחותיה ידעה תמיד שהיא חשודה, שחלק מהשכנים רואים בה את רוצחי המשיח, את השולטים מאחורי הקלעים בעולם. בשנות ה־20 של המאה הקודמת פרסם הנרי פורד את 'היהודי הבינלאומי', ועיתונו היה האנטישמי בעולם אולי באותה עת. הכומר קוכלין פרסם בתחנת הרדיו שלו רעל אנטישמי – והוא היה פופולרי. הקו קלוקס קלאן פעל ברחובות בגלוי. יהודים פחדו, ובצדק. היה להם שוויון זכויות – כמו ליהודי גרמניה. השוואה מופרכת? קראו את הספר (או צפו בסדרה) 'הקנוניה נגד אמריקה'. היו, ויש, קולות אנטישמיים באמריקה. היום גם מהשמאל הקיצוני, אז מהימין. "הם" נדחפים, "הם" מצטיינים מדי, "הם" רוצים את בנותינו.

ולמרות זאת. יהודים נלחמו והצליחו. באופן אישי ובהשפעה פוליטית. הסנאטורים ג'ייקוב ג'אוויץ וצ'אק שומר מניו יורק, ראשי הערים מאותה ניו יורק ("ג'וֹּ יורק" בפי האנטישמים) אד קוץ' ומייקל בלומברג, המושל ג'יי.בי פריצקר מאילינוי, הסנאטורים ג'ו ליברמן ודיאן פיינסטין וברברה בוקסר וברני סנדרס וכל השאר, היועץ לביטחון לאומי ושר החוץ הנרי קיסינג'ר בשעתו, שר האוצר סטיבן מנוצ'ין כיום. יש בסנאט האמריקאי יהודים במספר העולה לאין שיעור על מספר הסנאטורים השחורים, למשל, וזאת כאשר יש פי שמונה שחורים מאשר יהודים בארה"ב (עד היום, על פני 150 שנה, כיהנו בסנאט האמריקאי עשרה שחורים בלבד!). בארי גולדווטר (במקור גולדווסר) היה מועמד לנשיאות. אולי המועמד השמרני ביותר, באופן מאוד חריג. הרב אברהם יהושע השל צעד עם מרטין לותר קינג. כשיצאו פעילי זכויות אזרח למיסיסיפי הבוערת בקיץ 1963, נרצחו שלושה מהם, שניים מתוכם יהודים. וכשבאו שנות המחאה, שנות ה־60, המקבילה האמריקאית לדני האדום היה אבּי הופמן, שלחם למען זכויות אדם ונגד מלחמת וייטנאם. 

בוריס ברזובסקי עם בוריס ילצין, 1999 // צילום SHONE, Gamma-Rapho via Getty Images IL

בוריס ברזובסקי עם בוריס ילצין, 1999 //
צילום: SHONE, Gamma-Rapho via Getty Images IL

לפרק את הסובייט

אחרי נפילת מסך הברזל לפתע התברר למי שאולי חשב אחרת שכן, יש עדיין יהודים שם, והרבה. הגחלת הלוחשת. יהודים התבלטו בברית המועצות המתפוררת, ההופכת לרוסיה החדשה־ישנה. זו הפרבוסלבית, המעצמה שירדה מגדולתה, אבל גאה בעברה ומחזירה את "ימי הזוהר", תחת פוטין. והיהודים התבלטו בה, באותו תחום שאמור להיות על פי האנטישמים תחום ההצטיינות היהודי המסורתי – עשיית כסף. האוליגרכים. מתוך עשרת האוליגרכים המובילים בתקופת בוריס ילצין, תשעה היו יהודים; וכן, לכולם הייתה השפעה פוליטית. חלקם מתוך אידיאולוגיה צרופה, חלקם כהגנה.

בשלב מסוים הנודע שבהם, בוריס ברזובסקי, נחשב לאדם השני בהשפעתו ברוסיה אחרי הנשיא ילצין. מיכאיל חודורקובסקי סבר לתומו שהוא יכול לקפוץ לזירה בשם ערכים דמוקרטיים וליברליים ולהתמודד על משרת נשיא רוסיה. הוא טעה. הדור הראשון של האוליגרכים היהודים בעלי ההשפעה הפוליטית חוסל (חלקו ממש, פיזית), אבל באו אחרים, מקורבי פוטין. וכן, גם בקרבם יש יהודים. יועצו הפוליטי רב־ההשפעה של פוטין הוא יהודי למחצה.

ולא רק ברוסיה, גם במחוזות אחרים של האימפריה האדומה שקרסה והפכה חזרה למדינות עצמאיות, לעיתים עוד לפני כן. בפולין אחד הקולות הבולטים ביותר היה אדם מיכניק, קודם מנהיג אופוזיציוני שלחם למען חופש ודמוקרטיה, וגם מייסד 'גזטה ויבורצ'ה', העיתון רב־ההשפעה במדינה. ובאוקראינה – אוקראינה! זו רוויית האנטישמיות של חמלניצקי, בנדרה, פטליורה – הנשיא כיום הוא היהודי ולודימיר זלנסקי.

כיאות לעם שהגיע לכל מקום על פני האדמה, יהודים התגלגלו לשלל מקצועות ולשלל מקומות. בִּדקו את ההיסטוריה של סין במאה ה־20, ותגלו את מוריס "מו שני אקדחים" כהן, עוזרו של סון יאט סן. או את אנדרה אזולאי, היועץ למלך מרוקו.

בדרום אפריקה תמצאו את קרוביהם, פיזית ואידיאולוגית, של היהודים הליברלים האמריקאים: את הלן סוזמן, ששנים רבות הייתה חברת הפרלמנט היחידה שנלחמה נגד האפרטהייד, והוספדה ברגש על ידי נלסון מנדלה; רוני קסרילס, איש הקונגרס הלאומי האפריקאי, שר בממשלות דרום אפריקה מטעם המפלגה הזו (ולוחם נחרץ נגד ישראל) ואחרים. בבריטניה, האחים מיליבנד הגיעו לצמרת הלייבור.

ולודימיר זלנסקי, 2019 // צילום Drew Angerer, Getty Images IL

ולודימיר זלנסקי, 2019 // צילום Drew Angerer, Getty Images IL

מקרה סורוס: האנטישמיות שלעולם לא נחה

אז הגענו למנוחה ולנחלה, יהודים אינם נחשבים שונים עוד משכניהם, הם מקבלים שבחים או גידופים, נבחרים או מודחים רק על סמך הישגיהם? לא. ודאי שלא.

היהודי המפורסם ביותר בעולם כיום, בתחום הפוליטי הנרחב, נכנה זאת כך (חוץ מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו) הוא אחד, ג'ורג' סורוס. ובדמותו של סורוס אנו סוגרים מעגל.

סורוס הוא קלישאה. הוא דמות מתוך 'הפרוטוקולים של זקני ציון', הוא האדם שאליו מתנקזת האנטישמיות, מתנקזות תיאוריות הקונספירציה המתרבות של דורנו.

סורוס הוא בעצם הרוטשילדים. אפילו הקריקטורה זהה. הקריקטורה האנטישמית הידועה ביותר בשעתו הייתה של רוטשילד האוחז בעולם בטפריו. כיום יש קריקטורה נפוצה של סורוס, לופת את העולם בזרועות התמנון שלו. יהודי הונגרי, ששרד את השואה, עשה את הונו – ומדובר בעשרות מיליארדי דולרים במו ידיו – בתחום השנוא של ספקולציות הון. נודע כאדם שהרס את 'בנק אוף אינגלנד', כשהימר נגד המוסד הבריטי הכה נכבד והרוויח מיליארד דולר ביום אחד בשנת 1992.

אבל בעיקר סורוס שנוא בגלל עמדותיו. מילת הגנאי של סטלין ליהודים הייתה "קוסמופוליטי"? מילת הגנאי הנוכחית היא "גלובליסט". שזה אותו הדבר בדיוק. מרמז על יהודי חסר שורשים, אדם המבקש להרוס מבחוץ את החברה המסורתית, הלאומית. להביא מהגרים זרים – בתרבותם, בדתם. מתנגד לעם בעל הערכים של פעם, של דם ואדמה. תומך בארגונים חיצוניים, בחופש הדיבור, באוניברסיטאות, מסית ומדיח. הוא הדמון הגדול. הוא שנוא על דונלד טראמפ ועל ויקטור אורבן וגם על הימין בישראל לא פחות, אל תטעו. בין אורבן האנטישמי לבין סורוס היהודי, הימין הקיצוני הישראלי בוחר בלי היסוס באורבן.

ואם אתם רוצים אירוניה – האדם שהחל את המסע העולמי של סורוס כאויב, המסע שסביבו ליכד אורבן את הונגריה, הוא יהודי אחר, עוד יהודי משפיע מאוד בפוליטיקה: ארתור פינקלשטיין, גורו הבחירות של הרפובליקנים בארה"ב ושל הליכוד בישראל.

ג'ורג' סורוס, 2019 // צילום: Fabrice Coffrini, AFP via Getty Images IL

ג'ורג' סורוס, 2019 // צילום: Fabrice Coffrini, AFP via Getty Images IL

התחלנו ביהודים עשירים מופלגים, סמל השתנות הזמנים, שנלחמו כל חייהם בהצלחה מועטה נגד קונספירציות, אנטישמיות ופחד מעוצמתם האינסופית לכאורה. 200 שנה אחר כך, אנו מסיימים ביהודי עשיר מופלג, סמל השתנות הזמנים, שנלחם נגד קונספירציות, אנטישמיות ופחד מעוצמתו האינסופית לכאורה. פעם המאבק התנהל ברחובות, בפרלמנטים ובתקשורת; היום ברחובות, בפרלמנטים, בתקשורת וברשתות החברתיות.

מפתה לומר שאם כך, דבר לא קרה. בעצם אין שינוי לטובה. אבל קרו דברים רבים בין הרוטשילדים לסורוס: ההגירה מערבה, השואה, הקמת מדינת ישראל. לפני 200 שנה לא היה שום יהודי למעשה במשרה פוליטית בכירה, נותן הוראות לנוצרים, למוסלמים. היום יש, מאוקראינה עד אמריקה. לא מובן מאליו.

וגם אם יש, ויש, קונספירציות אנטישמיות – מהונגריה עד אמריקה – בסופו של דבר כיום אין עוד אנטישמיות ממלכתית, מדינה המפלה לרעה, בגלוי, יהודים על היותם יהודים. ובעולם יש יהודים – מעבר למדינת ישראל – שהם נשיאים, ראשי ממשלות, חברי פרלמנט, הוגי דעות פוליטיים, ראשי ארגונים אזרחיים, ראשי מפלגות ותנועות מחאה. וכן, כרגיל, מושכים אש. כרגיל בולטים יותר מאחרים. בעלי השפעה – וכמעט תמיד מיטיבים עם סביבתם ועם מדינותיהם על כך.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook