fbpx

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

האדישות בישראל לעניין היא, בין היתר, מה שמאפשר לראש הממשלה נתניהו להתעלם בעקביות ממגמת הפלישה

0

תנועת רגבים יצאה לאחרונה בקמפיין לעצירת הבנייה הפלסטינית בשטחי C ביהודה ושומרון.
קובי אלירז, שהיה עוזר שר הביטחון להתיישבות ופוטר בידי נתניהו בנסיבות מתמיהות, ניהל במהלך תפקידו עבודת מטה מקיפה בנושא. במאמר שפרסם בכתב העת 'השילוח' (יולי 2019) תיאר את הסוגיה במלוא ממדיה. במסגרת תוכנית פיאד נבנו בעשור האחרון בשטחי C 28,651 מבנים ערביים לא חוקיים, נפרצו מאות קילומטרים של דרכים ונכבשו מאות אלפי דונם חקלאיים, בקרקע שלא הייתה שייכת מעולם לאדם פלסטיני. המגמה מתנהלת במעורבות ובהכוונה של האיחוד האירופי ובתמיכה כספית רחבה.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

במקום לעסוק באיום שמציב העניין לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים של מדינת ישראל, בחרתי לעסוק בשאלה מדוע הנושא לא זוכה לתשומת לב בדעת הקהל. האדישות בישראל היא, בין היתר, מה שמאפשר לראש הממשלה נתניהו להתעלם בעקביות מהמגמה הפלסטינית. וגם התנהלותו של נתניהו בסוגיה תמוהה למדי. אם מנוי וגמור עמו להעביר את השטח הפתוח לפלסטינים לקראת הסדר שתי המדינות, בוודאי רצוי לו שהשטח יימסר בתמורה להסדר ולא יילקח על ידי הפלסטינים בתהליך זוחל חד־צדדי. אם, מצד אחר, המרחב נחוץ לו כאינטרס ישראלי, כפוטנציאל עתידי להתרחבות ההתנחלויות ולהגנה עליהן ועל צירי התנועה, מדוע אינו מונע את תהליך הפלישה?

כדאי לברר מה מבינים כאן הפלסטינים והאירופאים שנעלם מעיני הישראלים. מנקודת המבט הפלסטינית האינטרס גלוי: מובן להם, כפי שהובן לאירופאים, שמעלה אדומים כעיר לכל דבר אינה ניתנת לפינוי. אולם בבנייה פלסטינית מואצת מסביב לה ובצידי הדרכים המובילות אליה, אפשר להפוך אותה למובלעת מאוימת, הולכת ומידלדלת. כל כך פשוט ומתמיה עד כדי חרדה ביחס להתעלמות הישראלית. גם הממסד הביטחוני הישראלי די מתעלם.

התשובה הראשונה העולה על הדעת תסביר שרוב היהודים ממש לא מסתובבים שם ואינם יודעים במה מדובר. אבל מה נגיד על רוב הבריטים שלא ביקרו מעולם באיי פוקלנד ואולי גם לא ידעו בדיוק היכן הם. בכל זאת, בגאווה לאומית מאוחדת הם תמכו ביציאה למלחמה להשבת הריבונות על האיים הרחוקים. תשובה מעניינת יותר כרוכה אולי בנכות יהודית "תורשתית", בתפיסת המרחב הפתוח שמחוץ לערים. בגלותם הארוכה נעשו היהודים לאנשי עיר. המרחב הפתוח היה בעבורם לא יותר מתווך ריק, חסר חשיבות. יורי סלזקין, יהודי שהיגר מברית המועצות לארה"ב הסביר בספרו 'המאה היהודית': "העידן המודרני הוא העידן היהודי. והמאה העשרים היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני, נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית, פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים וסמלים, לא שדות או עדרים (…) אף אחד אינו מוצלח בלהיות יהודי יותר מהיהודים עצמם. בעידן ההון הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר".

בדיוני האוטונומיה שהובלו על בסיס הסכם השלום עם מצרים נבחן המושג "ריבונות פרסונלית", במגמה לכונן הסדר שיעניק לפלסטינים ריבונות פרסונלית במרחבי מגוריהם אך יותיר את הריבונות על השטח בידי מדינת ישראל. על פי הבחנה זו ניתן לתאר התהוותה של מגמה הפוכה. עם התכנסותם של היהודים לריכוזי הערים, נטלו הפלסטינים דה פקטו ריבונות במרחב הפתוח והותירו ליהודים ריבונות פרסונלית באזורי מגוריהם. המגמה מתקיימת לא רק ביהודה ושומרון. גם בנגב, בגליל ובעמק יזרעאל. היהודים מתכנסים לבתי הדירות – והמרחב הפתוח הולך ונשלט בידי לא יהודים. קרקעות חקלאיות פרטיות במטולה ובראש פינה הולכות ונמכרות, וגם חלק משמעותי מאדמות הקיבוצים מוחכר לערבים. במבט הנשקף ממגדלי רצועת החוף מערבה אל הים, למי אכפת מבניית עוד בית פלסטיני, אי שם בשטח C?

 

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook