fbpx

אמריקה, יומן משא // זיכרונות מהמייפלאואר // מאת אורן נהרי

0

בזמן שארה"ב מכריעה, באמת מכריעה, על הכיוון שאליו תלך, ציר ההיסטוריה מלמד על החלטות ואירועים שנראו שוליים בהיסטוריה האמריקאית – אך כולם משפיעים דרמטית עד היום. שינוי ייצור הכותנה והעבדות – וחוק התה והעצמאות, עסקאות הנדל"ן שיעצבו את האומה, נדידות שיהפכו לאימפריאליזם מודרני, ועוד. מסע היסטורי מיוחד

בואו נתחיל במה מונח על הכף בבחירות 2020 בארה"ב: אלה הבחירות החשובות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ומתוקף היותה המעצמה החזקה והמשפיעה ביותר, אלה הבחירות החשובות ביותר בעולם. לפחות בשני הדורות האחרונים.

השאלה שישאלו – בדיעבד כמובן – היסטוריונים, פרשנים ולא רק, תהיה פשוטה, והיא חורגת מג'ו ביידן, נתנצל בפניו מראש: מי היה המשך "הנתיב האמריקאי" בתולדות האומה, ומי הסטייה ממנו? סטייה מהנתיב, שבעצם הופכת לנתיב חדש. האם ברק אובמה או דונלד טראמפ. כל אחד מייצג אמריקה אחרת, מערכת ערכים אחרת. אחד יישאר הערת שוליים – מרתקת, חשובה, סמל ודאי – אבל הערת השוליים של האחר.

כמובן, מצביעים בארה"ב או בכל מקום אחר לא מצביעים על חשיבות היסטורית. הם מצביעים על כלכלה, על זהות, על ערכים, על כיוון מדינתם. ובסופו של דבר יש תשובה האמורה לייצג את חוכמת ההמון. ולעיתים מייצגת מקריות, שבדיעבד אנו נותנים בה סימנים. ואם דברים היו מעט שונים הכל היה נראה אחרת – ועדיין ההיסטוריונים, הפרשנים, היו מסבירים איך הבחירה ההפוכה ייצגה בדיוק באותה מידה את רוח הזמן.

דוגמה: במארס 1929 הושבע לתפקידו נשיא ארה"ב הרברט הובר. על הנייר, הוא היה אמור להיות אחד הנשיאים הדגולים. הגיע אחרי נשיאים מביכים, והיו לו כל ההשכלה, הכישורים, היכולות. איתרע מזלו וחצי שנה אחרי בחירתו וול סטריט התמוטטה. קריסה שהובילה לשפל הכלכלי הגדול של שנות ה־30. הוא לא ידע להתמודד איתו. איש בעולם לא ידע. (המעטים מאוד שידעו, הציעו מה שעמד בניגוד לשכל הישר של הזמן.) הכישלון היה אדיר ושל כולם: מנהיגים, שרי אוצר, נגידי בנקים מרכזיים. המשבר הכלכלי יוריד את קרנה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית ומנהיגיה, יחזק את כוח המשיכה של הקומוניזם הסטליניסטי – ומצגת השווא השקרית שהוא מוכר לעולם – וכמובן יעלה לשלטון את הנאצים.

אנו חיים עם המיתוסים שלפיהם הובר כשל לחלוטין, ויורשו, פרנקלין רוזוולט, הציל את אמריקה ופתר את המשבר. זה מאוד חלקי ולא מדויק. מה שסיים את המשבר, בארה"ב ובשאר העולם, היה תוכנית תעסוקה מלאה, סליחה על הציניות – גיוס הגברים לצבא ולתעשיות עקב מלחמת העולם השנייה. אבל הכישלון נותר של הובר. הובר, שאם היה נבחר קדנציה קודם (או אחר כך), היה כנראה מממש את הפוטנציאל שלו. היינו זוכרים אותו בהערצה.

אז כן, לעיתים לא לגמרי משנה מי הנשיא. פעם, כשהפוליטיקה האמריקאית לא הייתה כה מפולגת והפערים בין המפלגות היו קטנים יותר (זה לא אומר שהיא הייתה טובה יותר. הפוליטיקה, בגדול, הייתה על טהרת גברים לבנים, נוצרים ומבוגרים), זהות הנשיא ואפילו מפלגתו לא היו מורידות את ארה"ב מהמסלול.

לא הפעם. השאלה מי יהיה הנשיא הבא קריטית. ברור לגמרי שארבע שנות טראמפ נוספות יחוללו שינוי בלתי הפיך באמריקה, ובעולם.

ניתן לומר שבכמה מובנים טראמפ, גם אם ייבחר מחדש, ינהל מלחמת מאסף: על אמריקה של פעם. או לפחות איך אמריקה של פעם ראתה את אמריקה של פעם. אבל מאבקי מאסף, קרבות נסיגה, יכולים להיות מרים ואלימים. ומערכת הבחירות הזו, בצל מגפה שלא נראתה בעולם זה 100 שנה, הרשתות החברתיות, ההתערבות הזרה, בעייתית מאוד, וכל תיאוריות הקונספירציה רק יהפכו את המנצח, יהא אשר יהא, לאדם שחלק גדול מאמריקה לא מאמין שניצח ביושר. ומכיוון שכל כך הרבה מוטל על הכף, לא פלא שיש הערכות האומרות שזה ייגמר בבית המשפט העליון – או באלימות ברחובות.

מה שאנסה לעשות כאן הוא לחזור אחורה: לנדוד על ציר הזמן האמריקאי ולהזכיר לנו את ההשפעה המתמשכת של האירועים. כיצד הנעשה לפני עשרות, לעיתים מאות שנים, קובע את חייהם של האמריקאים כיום. כמובן, על כל אירוע נכתבו הררי מילים. נביא אותן כאן בתמצית שבתמצית. כדי לראות שלהחלטות, או לאירועים, יש השלכות. לעיתים בתחומים שכלל אינם קשורים לאירוע עצמו. הכירו את חוק התוצאות הבלתי צפויות.

הכרעה אמיתית. טראמפ // צילום: Getty Images IL

הכרעה אמיתית. טראמפ // צילום: Getty Images IL

נרטיבים, מוזיקה והגמוניה תרבותית

בשנת 1947 שלושה מדענים במעבדות בל – ברדין, ברטיין ושוקלי – ממציאים משהו שהם קוראים לו מעביר התנגדות. טרנסמיטר רזיסטור, או בקיצור טרנזיסטור. הם יזכו על כך בפרס נובל לפיזיקה. מתג עם שני מצבים, 0 ו־1, המחליף את המנורות, ובתורו יוחלף בידי השבב. לענייננו, אחד השימושים הבולטים הראשונים בטרנזיסטור הוא כאשר חברה יפנית קטנה ואלמונית, סוני, וחברות נוספות, מתחילות לייצר משהו הנקרא "רדיו טרנזיסטור".

זוכרים את רדיו המנורות? זה המופיע בתמונות אמריקאיות נוסטלגיות, בסרטים כמו 'ימי הרדיו' של וודי אלן? היה רדיו אחד בבית. ענק, יקר, על רהיט מכוער. מי מחליט מה שומעים ברדיו? ראש המשפחה, כמובן. ומה אבא רוצה לשמוע? חדשות, תסכיתים – והמוזיקה ששמע כשהיה צעיר, סווינג ותזמורות ביג בנד לבנות. אבל עכשיו יש רדיו טרנזיסטור, נייד, קל, וזול. נער אמריקאי – ואחריו ישראלי – יכול לעבוד בקיץ ולקנות אותו, או לקבלו ביום ההולדת. להסתגר בחדר או לצאת החוצה ולשמוע את המוזיקה שהוא רוצה. שזו בהגדרה המוזיקה שאבא שונא. שפוליטיקאים ומטיפים רועמים בקולם שזו מוזיקת השטן. של הג'ונגלים. של השחורים, ירחם השם. מוזיקה של ריצ'רד הקטן ובה רזמים מיניים, צ'אק ברי, אלביס וכל השאר.

הטרנזיסטורים פורצים ב־1954. שנה אחר כך שיר הרוקנרול הגדול הראשון, 'רוק מסביב לשעון', כובש את המצעדים. היה רוקנרול, או ריתם נ' בלוז, אם אתם מעדיפים, קודם לכן. אבל הטרנזיסטור – המצאתם של שלושה לבנים מבוגרים – ישנה את עולם התרבות, יתחיל את מהפכת הנוער, יביא את הביטלס וכל השאר. עוד נחזור לנושא הזה, של המדע והטכנולוגיה, של התרבות, וכיצד הם מתכנסים, או התכנסו, להגברת ההגמוניה האמריקאית בעולם.

אז למעשים יש תוצאות. ולעיתים התוצאות מגיעות באיחור גדול, וככל שהתיקון מאוחר יותר הוא קשה יותר ותוצאותיו בעייתיות יותר.

אמריקה אוהבת לספר לעצמה – ולעולם – את הנרטיב שלה: הגיעו מתיישבים נרדפים על רקע דתם שכבשו את השממה, לחמו בפראים האינדיאנים, לחמו במקסיקנים, בנו מדינה מפוארת – נכון, הייתה מלחמת אזרחים. נכון, הייתה אפליה. אבל היי, תראו, הנה לינקולן ומרטין לותר קינג והכל נפתר ואמריקה היא המדינה הדגולה ביותר בעולם. אגב, זו לא הגזמה שלי, זה מה שאמריקאים רבים אומרים פעם אחר פעם על ארצם: The greatest country on the face of the earth.

במערכת הבחירות הנוכחית צפיתי בריאיון עם גבר טקסני הזועם על הרצון להוסיף פרקים לספרי ההיסטוריה שלומדים ילדיו: "הדבר היחיד שאני רוצה שילדיי ילמדו הוא שהיום הגרוע ביותר בארה"ב טוב יותר מהיום הטוב ביותר בכל מדינה אחרת בעולם".

אז מאיפה נתחיל? לא מהקמת ארה"ב, כמובן. צריך להתחיל קודם. עם המתיישבים האירופאים הראשונים. כי הם, ולא התושבים המקוריים – ה"אינדיאנים" – יתחילו את תהליך הפיכת המושבות שלהם למדינה שאנו מכירים.

נשים בצד את הוויקינגים, שלא הטביעו חותם לטווח ארוך. נשאיר בצד, לעת עתה, את קולומבוס והכובשים הספרדים, המזוהים אמנם יותר עם אמריקה המרכזית והדרומית (אבל הם הרי טבעו את חותמם על ארה"ב, או מה שיהיה ארה"ב: כך למשל יצא חואן פונסה דה ליאון מפוארטו ריקו ליבשת ממול והגיע אליה ב"יום ראשון של הפרחים" – פסקואה פלורס, או בלטינית – פסקואה פלורידה. נחשו איך המקום נקרא כיום. אגב, הוא חיפש שם את מעיין הנעורים – ובהתחשב בכך שפלורידה היא המקום שאליו באים קשישי ארה"ב בשנות הפנסיה, אולי צדק).

צריך להתחיל מאירוע שהתקיים לפני 400 שנה בדיוק. הגעת האונייה מייפלאואר. נכון, היו התיישבויות אנגליות קודם לכן – וולטר ראלי, שודד הים והמגלה האנגלי, הקים את המושבה רואנוק (כל תושביה נספו). והאנגלים לא לבד כמובן: יש בדרום אמריקה צרפתים, הקוראים לעיר שהקימו אורליאן החדשה – ניו אורלינס. יש רוסים – היורדים מאלסקה הרוסית דרומה. הספרדים כמובן, שוודים, הולנדים – וילידים. האינדיאנים. אבל המייפלאואר תתחיל את ההתיישבות האנגלית בת הקיימא – זו שתהיה אבן היסוד של ארה"ב.

בנובמבר 1620 הגיעה האונייה מאנגליה, לאנגליה החדשה – ניו אינגלנד. בים חתמו המתיישבים על אמנת מייפלאואר לשלטון עצמי, אמנה שתהיה לימים בסיס לחוקת ארה"ב, ירדו לחוף והקימו את פלימות', המושבה הקבועה הראשונה. התושבים האירופאים הקבועים הראשונים של ארה"ב. הם האבות המייסדים, והם ודומיהם נקראים וואספים (WASP) – ווייט, אנגלו סקסון, פרוטסטנט. שם קוד לאליטה מאז ועד עתה. הפוריטנים, שאת תפיסתם הדתית עיצבו קלווין בז'נבה וקרומוול באנגליה, נמלטים מרדיפות דתיות באירופה – וכמובן באירוניה ההיסטורית הידועה ירדפו לימים את מי שהם רואים בהם כופרים, מינים ומכשפות (לימים הנצרות הפוריטנית הדתית הנוראה הזו תתבטא במשפט המכשפות הנודע בסיילם).

אבל ציון דרך לא פחות חשוב, שידו הכבדה משפיעה על ארה"ב של היום, מתרחש שנה קודם לכן. באוגוסט 1619 מגיעה לחופי וירג'יניה אונייה ועל סיפונה 20 עבדים.

מדוע צריך עבדים, בעצם? איך אמר הקמפיין של ביל קלינטון, כשהתמודד מול ג'ורג' בוש האב? זו הכלכלה, טמבל. הכלכלה – ורצח עם המוני. באמצעות נשק חם, הרעבה, עבודת פרך, ובעיקר חיידקים ואלכוהול.

עם בוא האירופאים לאמריקה היו בה כ־200 מיליון ילידים, אינדיאנים ואינואיט (אסקימואים). 200 שנה אחר כך נותרו כ־3 מיליון. מי שלא מתו ממחלות, הועבדו בין השאר למוות על ידי הספרדים בשדות קני הסוכר הכה רווחיים באיים הקריביים. ואם מתים, אז צריך עבדים חסונים יותר. וההיבט המוסרי, שאלתם? יש הצדקה כזו. בתנ"ך עצמו. הרי יש בתנ"ך עבדים, ויש כללים לגבי היחס אליהם. התנ"ך, עם גזענות לבנה, צדקנית, נוצרית. תחושת עליונות תרבותית וגזעית תיתן את כל ההצדקה בעולם. אגב, לימים אותה נצרות בגרסה אחרת, הקווייקרית, תיתן את ההצדקה ללוחמים למען ביטול העבדות.

אז יש עבדות באיים הקריביים. מדוע צריך עבדות בקנה מידה נרחב במושבות האנגליות לחוף האוקיינוס האטלנטי, ולימים במדינות הדרום? כאן שוב המדע והטכנולוגיה משנים תרבות ופוליטיקה, משנים היסטוריה. ב־1793 המציא איליי וויטני את מנפטת הכותנה, שתהפוך את גידול הכותנה בדרום ארה"ב למשתלם מאוד, אם יש לך כוח עבודה זמין וזול. בעצם חינם – עבדים ושפחות המגדלים כותנה למטוויות של אנגליה (כמות הכותנה שגודלה בדרום ארה"ב הוכפלה פי אלף בין 1793–1860, מספר העבדים זינק פי שישה). זאת תמורת מזון, הצלפות שוט ושירי ספיריצ'ואלס.

עוד לפני המנפטה התקיים סחר העבדים על פני האוקיינוס האטלנטי. האנגלי הראשון שביצע את מה שנקרא המסע המשולש היה שודד הים והימאי המופלא פרנסיס דרייק. "העוול הזה זועק לשמיים", אמרה המלכה אליזבת הראשונה כששמעה על מסע סחר העבדים. זעמה שכך במהרה, כשראתה את שולי הרווח.

האוניות היו יוצאות לאפריקה מליברפול ומנמלים אחרים – שבהם מסלקים כיום את האנדרטאות של הנדבנים והצדיקים שתרמו מההון שעשו בסחר עבדים – עם כלי מתכת, בדים ושאר שמאטעס. מוכרים אותם בהון לאפריקאים – ובכסף קונים עבדים. החלק השני של המסע הוא מאפריקה לאמריקה: גם אם רבים מהעבדים מתים בדרך מהכפרים שבהם נלכדו והובלו לחופים בידי סוחרי עבדים מוסלמים, או בים, עדיין רוב האוניות מגיעות לאמריקה, ושם מוכרים את העבדים בהון. בהון הזה קונים רום, קני סוכר, כותנה ומביאים אותם לאנגליה. מסע אחד ויחיד היה הופך את המעורבים בו – למעט העבדים כמובן – לעשירים.

הנה נתון לא ייאמן: בין השנים 1500 ל־1800 הגיעו לאמריקה – הצפונית והדרומית – מיליון מתיישבים אירופאים לבנים. באותה עת ממש, הגיעו 15 מיליון עבדים שחורים. פי 15. היום בארה"ב האפריקאים־אמריקאים הם כשמינית האוכלוסייה. איך נסביר את הפער הבלתי נתפס? הגירה, נכון – בעיקר בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים ועד תחילת המאה ה־20, אבל הצד השני והחשוב יותר במשוואה הוא שהעבדים השחורים הועבדו עד מוות, לא ניתן להם להינשא ולהעמיד צאצאים.

'עבדים בדרך לאמריקה' // ציור מאת חואן מוריץ רודריגז

העבדות היא כתם שלא יורד בכביסה. והיא לא רק העבר הרחוק – תוצאותיה ממשיכות להרעיל את ארה"ב עד היום.

טעות קטנה של המלך

שש שנים בלבד אחרי הגעת המייפלאואר, עוד אירוע. מהאירועים הקטנים שלא שמים לב אליהם בזמן אמת. וזה סיפור על שתי עסקאות נדל"ן.

ב־1626 ההולנדים, שכבר יושבים זמן־מה בקצה התחתון של נמל טבעי משובח בצפון אמריקה, רוצים לרשום את המקום בטאבו. פיטר מינויט רוכש מהאינדיאנים בני שבט לנאפי את המקום הקרוי בשפתם מנאהטה – "האי מרובה הגבעות" – ב־60 גילדנים, שווה ערך ל־24 דולר של אז, כ־1,000 דולר כיום. האמת מורכבת יותר: לאינדיאנים אין מושג של בעלות על רכוש, ודאי לא של אדמה: אינך יכול להיות בעלים של אדמה, כמו שאינך יכול להיות בעלים של הרוח או השמש. הם היו שבט נודד והאמינו שהם מוכרים זכויות ציד ודיג, וכשההולנדים יסיימו לצוד ולדוג הם יעזבו. זה לא קרה. ההולנדים הקימו את אמסטרדם החדשה, ומצפון לה את הארלם – שתיהן על שם ערים בהולנד. עברו 30 שנה, ופרצה מלחמת הולנד־אנגליה השנייה. בספטמבר 1664 ההולנדים נכנעים לאנגלים באזור, שמחליפים מיד את שם העיר ל"יורק החדשה", על שם הדוכס מיורק, אחיו של המלך צ'רלס השני והאיש החזק באנגליה. חנופה הרי מעולם לא הזיקה לאיש. שלוש שנים נוספות נמשכת המלחמה ואז מתיישבים להסכם שלום הכולל החלפת שטחים. ההולנדים עושים את עסקת חייהם – בתמורה לניו יורק הם מקבלים את סורינאם, גיאנה ההולנדית וויתור אנגלי על האי בנדה שבאינדונזיה.

גיחכתם כשקראתם את המילים "עסקת חייהם", נכון? ברור שניו יורק שווה פי כמה וכמה. נכון. היום. אבל אז סורינאם שגשגה, בעיקר בגלל מחצבי הבוקסיט, ובנדה הייתה המקור היחיד הידוע לאגוז המוסקט. וניו יורק? חור בקצה העולם, כמה חוות חזירים והתיישבות שבקצהָ חומה נגד האינדיאנים, ובמקום שבו הייתה החומה ניצב היום "רחוב החומה". וול סטריט. מעשים מקריים, תוצאות משנות עולם.

שאלה שהעלינו כאן במאמר אחר: מיהו בוגד? שאלה גדולה. האם בשנת 1776 הבוגד הוא אנגלי היושב במושבה האנגלית וירג'יניה, על שם המלכה הבתולה אליזבת, ונאמן למלכו שבלונדון – או שמא הבוגד הוא זה המתקומם נגד המלך החוקי? התשובה, כמובן, היא תלוי מי מנצח.

המאבק לעצמאות מתחיל, שוב, עם הכלכלה. עם הטלת מיסים על המתיישבים מכיוון לונדון. בתחילה הם לא רוצים עצמאות, הם רוצים ייצוג בפרלמנט. כשהמלך באווילותו יסרב, תבוא הדרישה לעצמאות.

והאירוע המכונן – חברת הודו המזרחית, החברה החשובה בהיסטוריה, רוצה להגדיל את רווחיה ככל הניתן, וב־1773 מקבלת מהפרלמנט הבריטי את חוק התה: בשורה התחתונה, החברה המייצרת ומייבאת יותר מדי תה, מורשית להציף את המושבות הבריטיות באמריקה בתה זול. זה מעורר את זעם המתיישבים. כמה בריונים, שכנראה נשכרו בידי יבואנים ומבריחים שעסקיהם נפגעו בעקבות חוק התה, עולים על ספינה בנמל בוסטון וזורקים את מטען התה לים. נטען ש"מסיבת התה של בוסטון" הייתה הטריגר שהצית את המהפכה האמריקאית. ובמפלגה הרפובליקנית פועלת קבוצה הנקראת על שם האירוע.

בפעם הראשונה בהיסטוריה לא מודח מלך ומוכתר מלך אחר, או קמה ממלכה חדשה ובראשה תקיף מקומי המכריז על עצמו מלך. יש יצור חדש, הנקרא נשיא. ג'ורג' וושינגטון, גיבור המהפכה. והבחירות החשובות בתולדות אמריקה לא היו הבחירות הראשונות, שבהן נבחר וושינגטון, גם לא השניות – אלא השלישיות. שבהן ויתר על השלטון ופרש ובמקומו בא נשיא אחר. לא מובן מאליו. הדמוקרטיה הנשיאותית נולדה.

נוסעי המייפלאואר // ציור מאת ז'אן לאון ז'רום פריס

נוסעי המייפלאואר // ציור מאת ז'אן לאון ז'רום פריס

הצו העליון

ומהעימות בין הרפובליקנים לפדרליסטים, מאבקים אידיאולוגיים קשים על דמותה של המדינה, קם מבנה שלטוני עם הפרדת רשויות – מבצעת, מחוקקת ושופטת. ולכל אחת שיניים, והכל משוריין בחוקה ובכתב הזכויות. מסמכים מדהימים, בכל קנה מידה. ובהם כמובן שוויון זכויות – לגברים לבנים.

וכמו בישראל, יש בארה"ב ויכוח אדיר על מקומו של בית המשפט העליון, על פסיקותיו, על ההטייה האידיאולוגית בו. להבדיל מישראל – בארה"ב יש חוקה, והנשיא ממנה את שופטי בית המשפט העליון, והסנאט מאשרר את המינוי.

בישראל טוענים שבית המשפט לא משקף את העם. בארה"ב, ארץ שבה רוב פרוטסטנטי, בית המשפט העליון (עד מותה של רות ביידר גינסבורג) כלל חמישה קתולים, שלושה יהודים ופרוטסטנטי אחד.

אנו שומעים רבות על המאבק בין שמרנים לליברלים בבית המשפט העליון האמריקאי. לא מדובר רק על פוליטיקה, לא רק על דת. השמרנים בעיקרון אומרים שהחוקה היא מסמך סגור – כך למשל אמר שוב ושוב אנטונין סקאליה, השופט המנוח, השמרן מכולם. תפקיד בית המשפט הוא רק לפסוק אם החלטה מסוימת עולה בקנה אחד עם החוקה או לא. זהו. הליברלים, בקליפת אגוז, טוענים שהחוקה היא מסמך חי, שאפשר – וחובה – להתאים לנסיבות המשתנות. מזכות האישה על גופה עד רשתות חברתיות ומה לא; אנו הרי לא חיים בעולם של סוף המאה ה־18. השמרנים מסכימים, כמובן, אבל אומרים שיש מנגנון לכך – הקונגרס. ואפשר גם לשנות את החוקה עצמה – להוסיף תיקונים. נכון, יש. אבל בגלל הפוליטיקה האמריקאית, בגלל ששמו, ובצדק, כל כך הרבה סייגים על תיקונים לחוקה, כיום למעשה בלתי אפשרי לשנות, להוסיף או לתקן.

וכך בית המשפט העליון צריך לפסוק (לא מוכרח, הוא מחליט באילו תיקים לדון) בשאלות המשפיעות על כל אמריקאי, שאלות שיתוו חיים, פוליטיקה, מוסר ומה לא – דורות קדימה. למשל האם חוק הבריאות, ה"אובמה־קר", חוקי. למשל האם יש לנשים זכות על גופן להפלה. האם לנשיא יש פריווילגיה של הרשות המבצעת לא לחשוף את הצהרות ההון שלו. האם חובה לכבד הסכם עם האינדיאנים שנחתם בשנת 1830 (התשובה לכך אגב היא כן).

ההשפעה המרכזית של נשיא לטווח הארוך בארה"ב פנימה, היא מינוי שופטים עליונים. טראמפ כבר מינה שניים. אלה מתמנים לכל ימי חייהם. ובשעת כתיבת הדברים, ייתכן מאוד שימנה שופט במקום ביידר גינסבורג. אם ייבחר מחדש, המשמעות היא שטראמפ משנה לבדו את דמות בית המשפט העליון; שבעוד ארה"ב הופכת ליברלית יותר, חילונית יותר, העליון יצעד בכיוון ההפוך, כשעל הפרק הנמסיס של השמרנים – פסיקת 'רו נגד ווייד' המאפשרת הפלות.

משמעות כפולה, נשק אחד

שתי דוגמאות, כמעט מקריות ועל קצה המזלג, מדוע זהות השופטים כה קריטית. ב־2010 פסק בית משפט שמרני בפסיקת 'סיטיזן יונייטד' שלתאגידים יש זכות בלתי מוגבלת לממן תעמולת בחירות דרך סופר־פאקס (Super-PACs), גופי התרמה חוץ־מפלגתיים, וזאת מתוקף התיקון הראשון לחוקת ארה"ב המגן על חופש הדיבור. לתאגידים אסור לתרום ישירות למועמד או למפלגה – אבל עכשיו ניתן לעקוף זאת. המערכת הפוליטית באמריקה הוצפה בהון בעיקבות הפסיקה, תאגידים קיבלו השפעה אדירה. הפוליטיקה התעוותה.

בסדר, תאמרו, זה לא שקודם לכן לוביסטים היו נעדרי כוח או שמיליארדרים לא היו בעלי נגישות לנשיאים שלהם תרמו הון. אז בואו נלך לאחד הדברים השנויים ביותר במחלוקת בארה"ב, ואיך החלטה על מילה, פרשנות למילה אחת בלבד, משפיעה בצורה דרמטית על ארה"ב עד היום.

התיקון השני לחוקה הוא אחד הידועים, ומהווה קריאת קרב לתומכי הנשק החם. זו לשונו: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". החשש אז היה מהפכה צבאית. הפירוש שלי, והוא נראה לי סביר לגמרי, הוא שעל המדינות השונות החברות באיחוד להחזיק מחסני נשק, להקים משמר לאומי ולחמש אותו במקרה הצורך. אבל בית המשפט העליון פסק שהמשמעות היא שלכל אזרח אמריקאי הזכות לשאת נשק. כל נשק, למעשה, ובכל כמות.

אגב, המקור באנגלית המדבר על זכותם של בני אדם אומר: "אוף דה פיפל" – of the people – האם זה של האנשים או של העם? שני הפירושים תקפים. יש הבדל ענק ובעל משמעויות אדירות. אבל בית המשפט קבע את הפרשנות: של בני האדם, כלומר כל אדם לגופו ולא של העם – שאז ניתן לחשוב על אופציות אחרות, של מחסנים בפיקוח נציגי העם, מיליציות מדינתיות למשל. וארה"ב חיה – או מתה – עם התוצאות.

למכור קרח לאמריקאים

זוכרים את עסקת מנהטן? ארה"ב לומדת מהר, ומתחילה את מסע ההתפשטות שלה תוך שנים ספורות. בכוח החרב – למען הדיוק, הרובה – ועסקאות נדל"ן דרמטיות.

בשנת 1803 ארה"ב, אז עדיין כמה מושבות עם שם גרנדיוזי הצמודות לחוף האטלנטי, עורכת עם נפוליאון קיסר צרפת את עסקת לואיזיאנה. לא, לא רק לואיזיאנה. העסקה כוללת שטחים שבהם קיימות כיום ארקנסו, מיזורי, איווה, מינסוטה, דקוטה הצפונית והדרומית, נברסקה, ניו מקסיקו, צפון טקסס, אוקלהומה, קנזס, מונטנה, וויומינג, קולורדו. רבע משטחה של ארה"ב. יותר מ־2 מיליון קילומטרים רבועים, תמורת 15 מיליון דולר אז, כ־300 מיליון דולר כיום. היה זעם גדול וחוסר רצון – לא בצרפת. בארה"ב. רבים לא רצו בהתרחבות הזו, שתספח אזורים חקלאיים ובהם עבדות לארה"ב. אבל במכה אחת ותמורת גרושים, ארה"ב מתרחבת למרכז היבשת.

לימים, ב־1867, מבצעת ארה"ב עסקת נדל"ן נוספת: היא קונה מהצאר הרוסי את אלסקה, 1.6 מיליון קמ"ר תמורת 7.2 מיליון דולר – קצת יותר מ־100 מיליון דולר היום. רוסיה מאושרת מהעסקה. אלסקה ענייה, אין בה כלום חוץ מקרח, כך סברו, וקרח הרי יש לרוסיה מספיק. בארה"ב שוב זועמים על העסקה המטומטמת. מכנים אותה "השטות של סיוורד" או "קופסת הקרח של סיוורד" (סיוורד היה שר החוץ שעשה אותה). היא עברה בסנאט ברוב של קול אחד בלבד. לימים התברר שזו אחת מהעסקאות הכי משתלמות בהיסטוריה. באלסקה שפע של חומרי גלם טבעיים. נפט, גז טבעי ופחם. וגם עצים ודגי סלמון. וההשפעה עד היום? רכישת אלסקה סיימה את הנוכחות הרוסית בצפון אמריקה, פעולה שהשפיעה באופן משמעותי על המערך האסטרטגי בין ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. ובזכות אלסקה, הנמצאת על סף חוג הקוטב, ארה"ב היא מעצמת קוטב, במיקום אסטרטגי להשפיע, אפילו להתוות את המדיניות כלפי המקום שיהיה, בעצם כבר, הזירה הבאה של המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב. הרי עם ההתחממות הגלובלית תהיה חשיבות אדירה למרבצי אוצרות הטבע מתחת לקוטב. וחשוב לא פחות, כשהקרח יימס, ייפתחו הנתיבים בין אירופה לאסיה דרך הקוטב – הנתיב הצפון־מזרחי והצפון־מערבי, שניהם יקצרו בשליש לפחות את זמן השיט בין אירופה לאסיה. ארה"ב היא המעצמה החשובה ביותר השולטת באזור הקריטי הזה, כי הצאר רצה מזומן, ושר חוץ אמריקאי התעקש על קניית שממת קרח שכוחת אל.

 לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook