fbpx

אישה בורחת מבשורה // אסתי שפירו ב'המורדת' // מאת גדי להב

דמות אחת בחודש

0

כל סדרה של נטפליקס, חברת תוכן מבוססת מידע, מכוונת ספציפית לקהלי יעד מסוימים. מעניין לחשוב מהו קהל היעד של 'המורדת', שעובדה על פי ספר של יהודייה־חרדית־אמריקאית, לסדרה בהפקה גרמנית־ישראלית. האם קהל היעד גרמני? ישראלי? ניו יורקי? יהודי? דבר אחד אפשר לומר בוודאות: היא מיועדת לקהל ליברלי, שמאלה מהמרכז הפוליטי, בכל אחת מהמדינות האלו. גדי טאוב היה אומר שהיא מיועדת ל"ניידים".

קל לזהות ש'המורדת' היא סדרה פמיניסטית, שבמרכזה גיבורה פמיניסטית. אסתי עושה מעשה נועז מאין כמותו: היא עוזבת את ביתה, את משפחתה וחשוב מכל – את העולם היחיד שהכירה, ונוחתת בלי שום דבר למעט כמה אלפי יורו בברלין. הרי לכם אישה שלוקחת את גורלה בידיה.

היא גם במובהק קורבן של אפליה, לעיתים התעללות, בנשים. הקהילה הסאטמרית מצטיירת כפטריארכלית, שתפקידה המרכזי של האישה מצטמצם בה להבאת ילדים לעולם. במקרה של אסתי זה אפילו מחודד יותר: מה שמביא את המצוקה הנפשית של אסתי לכדי נקודת שבר הוא העובדה שאינה מסוגלת לקיים יחסי מין עם בעלה. כלומר, לא לידת ילד (הרי בסופו של דבר היא נכנסת להיריון), אלא הבעילה עצמה – האקט הפטריארכלי האולטימטיבי.

כל הדמויות שמסייעות לאסתי – המורה לפסנתר, אמא שלה, דסיה – הן נשים. וכל מי שרודף אחריה הם גברים. למעשה, כל הגברים הסאטמרים בסדרה הם דמויות בלתי נסבלות ושטוחות: מויש הערס המהמר, אבא של אסתי השיכור הבלתי מתפקד, והרבי שמתעניין רק בלהחזיר את אסתי, כדי למנוע מרעיונות כאלו להיכנס לראש של נשים אחרות. היחיד שחומק מהטיפול השטחי הזה הוא ינקי, בעלה של אסתי, אולי הדמות המורכבת והנוגעת ללב ביותר בסדרה.

אבל להיות דמות פמיניסטית זה, איך לומר, לא איזה חידוש גדול בשנת 2020. את ינטל של ברברה סטרייסנד ראינו כבר בשנות ה־80. ל'המורדת', ולאסתי, יש מאפיין חשוב נוסף: בסופו של דבר אסתי לא בורחת לישראל או לקהילה יהודית אחרת. היא נוסעת לברלין. וברלין שאנו חווים איננה גרמנית בעיקרה (ועוד נחזור לנקודה הזו). היא עיר קוסמופוליטית, ליברלית, פתוחה. עיר של ניידים! החבורה העליזה שמאמצת אותה אומרת זאת בגלוי: רק אחד מהם גדל בברלין. כל השאר הגיעו לשם אחרי שנשאה אותם הרוח.

מצד אחד, קהילה מסוגרת, שמרנית, נייחת. מצד שני, עיר גלובלית, ליברלית, ניידת. אי אפשר להתכחש לעובדה שהסדרה הזו מונחת, תרצה או לא תרצה, על קו השבר הפוליטי הקרדינלי ביותר של העשור האחרון. ועל אף הפוטנציאל שבדבר, דווקא הנקודה הזו היא החולשה הגדולה ביותר של 'המורדת' כסדרה ושל אסתי כדמות.

הקהילה הסאטמרית מוצגת בצורה ביקורתית – מהלך הגיוני ומתבקש. אבל קשה שלא להכיר בכך שהאלטרנטיבה מטופלת בכפפות של משי. אסתי נוחתת בברלין – ותוך שעות מוצאת חברים שמאמצים אותה אל ליבם. הם מסייעים לה, מקבלים אותה בלי לשאול שאלות והופכים לקבוצת התמיכה שלה.

כל מי שחי בעיר מחוץ למולדתו יודע שהתיאור הזה, איך לומר, מעט אופטימי. היכן הקשיים? היכן האדישות לאחֵר שמוטמעת בחברה האינדיווידואליסטית המערבית? היכן אדם אחד שיתייחס אל אסתי קצת באכזריות, רק כי היא חלשה ושונה? ברלין מצטיירת כאוטופיה ליברלית. את אישה מדוכאת שמעולם לא התרחקה מעל קילומטר מביתה? אין בעיה – קני כרטיס טיסה, ערכי אודישן באקדמיית המוזיקה שקר־כלשהו, והופ טרללה – הרי את חופשייה.

כזהו גם הטיפול באסתי עצמה. קצת קשה להאמין שאישה שגדלה בסביבה כה שמרנית, תעבור מטמורפוזה כל כך מהירה – תאכל אוכל לא כשר, תלבש מכנסי ג'ינס, תקבל בשלווה יחסים לסביים ותשכב עם גבר שהכירה לפני יומיים, כשהיא עדיין נשואה. עכשיו תגידו: אבל הסדרה מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן, שאכן עברה לברלין! אבל גם היא יצאה קודם מוויליאמסבורג לשכונה אחרת בניו יורק, החלה ללבוש מכנסיים מאוחר יותר, נפרדה מבעלה כמה שנים לאחר מכן, ורק שנתיים לאחר פרסום ספרה עברה לברלין. מסע של שמונה שנים מול טיול שורשים של שבוע וארבעה פרקים. מצא את ההבדלים.

הטיפול המלטף הזה בולט במיוחד סביב נקודה קריטית אחת: אסתי לא משלמת שום מחיר על החלטתה. אין ולו דבר אחד שעליו היא צריכה לוותר. אין ולו קושי אחד שגורם לה לקבל החלטות קשות מנשוא. וחמור מכל – היא נושאת בבטנה עובר. העובר הזה, אנחנו פה כדי להזכיר, לא שייך רק לה. הוא שייך גם לינקי. בסבירות גבוהה בית משפט ידרוש ממנה לחזור לניו יורק – או למסור את בנה/בתה העתידיים לבעלה. אבל עזבו ריאליזם – מה עם איזשהו דיון מוסרי על כך בסדרה? זוהי בדיוק "השחצנות המוסרית" שעליה מדברים ה"נייחים" כשהם פוגשים בטיעון ליברלי. אסתי היא סיפור מעניין, ושירה האס מגלמת אותה מצוין – אבל זוהי אינה דמות מורכבת. אין בה אקט מוסרי שגורם לך להשתאוּת או לייסורים.

לצד הפמיניזם והליברליזם, יש עוד אלמנט אחד בעלילה ובדמותה של אסתי שאין מנוס מלהתייחס אליו: ברלין. למה ברלין? אישה יהודייה בורחת מהקהילה היהודית – המשמרת בקנאות את חיי היהודים במרכז אירופה, כולל שפה ממשפחת השפות הגרמאניות – היישר אל עיר הבירה של גרמניה. היא מכל ערי העולם. הרי הקשר הזה, ברלין־יהדות, על כל המשתמע מכך, אינו מקרי.

יש שיגידו – אסתי הגיעה לברלין כי אמא שלה גרה שם. זה תירוץ קלוש. אפשר היה למקם את הסדרה בכל עיר אחרת באירופה. אפילו היה בזה יותר מן ההיגיון, שלאה, אמה של אסתי, תחיה עם הדרכון הגרמני בלונדון או באמסטרדם, ערים שבהן שפת האם שלה – אנגלית – תהיה שימושית יותר. חוץ מזה, הסדרה מעלה שוב ושוב את עניין השואה – לכן ברור שזוהי החלטה מודעת. מודעת, אבל לא מנומקת.

מקום מושבה החדש לא מייצר עבור אסתי שום קונפליקט. לא מחדד שום נקודה שלא הייתה מתחדדת בפריז, ברומא או בלוס אנג'לס. יתרה מכך, הפרק האחרון מתחיל בפלאשבק לליל הסדר האחרון, שלאחריו מחליטה אסתי לברוח. רוצה לומר – הבריחה הזו היא יציאת מצרים שלה. והארץ המובטחת היא ברלין. זוהי אמירה פוליטית במלוא מובן המילה, שרומזת כי ברלין היא כעת מקום טוב יותר עבור יהודים מניו יורק. זוהי גם אמירה מתריסה, מרתקת, מעוררת אמוציות. וגודל הסקרנות הנרטיבית קטן רק יותר מחוסר ההגשמה שלה בסדרה ובדמות של אסתי.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook