fbpx

אין תפקידים קטנים (וגו') // מאת הדר טורוביץ

0

דמויות המשנה הטובות ביותר
בהיסטוריה של הטלוויזיה (רשימה חלקית)

 

 

באבלס | הסמויה

מקומה של 'הסמויה' בדברי ימי הטלוויזיה היה ויהיה מובטח לנצח. עם השנים ועם חיבת המדרגים לדירוגים למיניהם, היא כבשה לא אחת את פסגת מצעדי "סדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים", ועצם ציונה בשיח יודעי הדבר והטוענים לאיכות היה לקלישאה חבוטה.

 

אבל בתוך כל האפוס רחב היריעה שהוא 'הסמויה', על אנסמבל השחקנים המפואר שמתפעל את ציריה המשומנים היטב, הסתתר היהלום שהוא רג'ינלד קזינס, "באבלס". בתוך סדרה שנכנסה לקרבי מלחמות הסמים – המערכת, הרחוב, החוק, הפוליטיקה, התקשורת – הסתובב גבר אחד שהמלחמה שלו בסמים היא קטנה, פרטית ואישית.

 

המאבק בהתמכרות, הניסיון לטפס למעלה מתוך התהומות המכוערים ביותר, לבנות את חייך מחדש, לאסוף את השברים ונגד כל הסיכויים לזכות בצלם האנוש שלך בחזרה, לקושש רסיסי כבוד בעולם שליבו גס וקיומך בו חסר חשיבות. ועל כל האלמנטים ברשימת המכולת השחוקה הזאת של נרטיב הגאולה מסמן באבלס V תוך שהוא משרטט לנגד עינינו דמות שוברת לב שיש בה הכל: רגישות, טוב, חולשה, ייאוש, כאב, הומור ותועפות קסם. אנדרה רוי, שמגלם אותו באופן כה מושלם, מפגין פה את אחת מתצוגות המשחק שאפשר להתפייט עליהן עוד ועוד, והופך אותו ללב הפועם של בולטימור.

 

 

פרדי | בית הקלפים

"מלך הצלעות" של וושינגטון הבירה הוא עוף מוזר בעולמו המסואב של הפוליטיקאי האכזרי פרנק אנדרווד. בעולם של חליפות יוקרה ושיער מוקפד, פרדי הוא אוברול ג'ינס מטונף מלא כתמי שמן. ידי הזהב הסדוקות שלו מחזיקות לא רק את הסוד לצלעות המתקתקות שמטריפות את דעתו של אנדרווד, אלא גם את המפתח למאפליה שהיא נשמתו.

 

פרדי הוא על פניו דמות שטחית על גבול הגזענית, של הטבח השחור בעל חוכמת החיים. אבל ככל שמערכת היחסים בינו לבין פרנק מעמיקה ומסתעפת, מצטייר אדם מורכב יותר שתפקידו במערך הכוחות הדרמטיים של העלילה ברור. דיבורו ישיר ופשוט. הוא מתקיים ביחס הפוך לחלקלקות של נחשי גבעת הקפיטול.

 

הקרב בינו לבין אנדרווד, לכשזה מגיע בסופו של דבר, מעניין בהרבה ממלחמות התככים שבהן שקוע הנשיא הערמומי רוב הזמן. פרדי הוא אחד היחידים שמכירים את פרצופו האמיתי של פרנק ויודע מי האיש שעומד מולו מהרגע הראשון.

 

פרנק אוהב את פרדי. האיש שלא אוהב כלום ואף אחד חוץ מכוח – אוהב את הגבר הזה שמכין לו צלעות ונאמנותו אליו אינה מוטלת בספק. בדרכו המעוותת, הוא אוהב אותו. המורכבות שהצליח לצקת רג'ינלד אי. קאטי לתוך דמותו של פרדי, היא זו שבמידה רבה מניעה את התפתחותה, וזו שמצילה אותה מליפול לבור שכולו קלישאות שחורות של תסריטאים לבנים.

 

 

דיאן לוקהארט | האישה הטובה

היו לא מעט רגעים בדברי ימי הטלוויזיה שבהם דמויות משנה מצטיינות במיוחד יצאו לדרך חדשה משל עצמן עם סדרות ספין־אוף שהציבו אותן במרכז. זה פיתוי שקשה לעמוד בו עם דמות אהובה שמגולמת היטב. 'פרייז'ר' ו'סמוך על סול' הן דוגמאות נהדרות למה יכול לקרות כשזה מצליח. לרוב, זה נכשל. עד כמה? עד כדי 'ג'ואי' של מאט לה־בלאנק.

 

יש דמויות שנולדו להיות דמויות משנה, הן זורחות בשולי אור הזרקורים. משלימות את מורכבותה של הדמות הראשית עם איכויות במספר רבדים מוגבל. הן לא המרכז, אבל הן נותנות לצבע עומק וגוון שהדמות הראשית לבדה לא יכולה לתת. זה לא אומר בהכרח שהן יכולות לשאת סדרה שלמה על כתפיהן.

 

דוגמה מושלמת לדמות כזו היא דיאן לוקהארט, היהלום הנוצץ של 'האישה הטובה'. האישה שכל בחורה רוצה להיות כשתהיה גדולה: החוכמה, הניסיון, האטיטיוד, הלוק והסטייל – אלוהים אדירים, הסטייל! דיאן לוקהארט היא מופת של נשיות טלוויזיונית שבועטת בכל הקלישאות בנעלי סטילטו מעוצבות היטב: מבריקה, פיקחת, קשוחה ורגישה אבל גם מבוגרת, מינית ולוהטת במובן הכי פחות קונבנציונלי של המילה.

 

אבל האם כל זה הספיק לה כדי להוביל את 'הטובות לקרב'? חד־משמעית לא. לוקהארט (בגילומה של כריסטין ברנסקי הנהדרת) הייתה בדיוק מה שהיה חסר לנו כשלא יכולנו לשאת יותר את פרצופה המיוסר של אלישיה פלוריק. כשהיא לבדה, מתברר, זה עובד הרבה פחות טוב.

 

 

סטיב ארקל | אריזה משפחתית

זוכרים את 'אריזה משפחתית'? ברור שלא. ואת סטיב ארקל? אוקיי, וזה כל מה שצריך בעצם כדי להבין את כוחה של דמות משנה שהופכת גדולה יותר מהסדרה שבה היא משתתפת.

 

'אריזה משפחתית' התחילה בכלל כספין־אוף של 'קרובים רחוקים מאוד' (הזכורים כבאלקי והדודן לארי). היא הייתה עוד קומדיית מצבים גנרית שכולה ערכי משפחה אמריקאית שמרנית, הומור נקי, פאנצ'ים נוסחתיים וצחוקים מוקלטים. משפחת ווינסלו השחורה, כחיקוי חיוור של משפחת קוסבי בעשור שקדם לה, הייתה המשפחה הכי לבנה שיש. עם בית בפרברים, אבא שוטר, שלושה ילדים ודודה.

 

באמצע העונה הראשונה הפציע השכן החנון שמאוהב בבת האמצעית. קראו לו סטיב ארקל והוא הפך כוכב ענק בן־לילה עם הקול הצייצני, המכנסיים הגבוהים והקאץ' פרייז: "Did I do that?". ארקל הפך שם גנרי לחנונים ולדמות מפתח בתרבות הפופ, אייקון ניינטיז שאין בלתו. הוא הגיח בתקופה שסיטקומים משפחתיים יוצרו בכמויות מסחריות בסרט נע אוטומטי ונראו אותו דבר: 27 דקות שמתחילות בשיר פתיחה שנשמע כאילו אותו מלחין וכותב רקחו את כל המקבילים לו; מציגות טיפשוּת חולפת על פני מספר משתנה של פאנצ'ים צפויים, עד לסוף הטוב שמגיע עם שיחה מלב אל לב ומוסר השכל מוסרני, בדיוק בזמן לקרדיטים.

 

אי אפשר לומר שהוא הביא משהו מרענן. חנונים מסוגו היו לפני ועוד יבואו בכמויות, אבל הוא היה אחד המוצלחים: עם תצוגת תכלית קיצונית של הז'אנר. לכל מדינה יש את הפישנזון שלה, אבל כשאת ארה"ב ומחלקת את התרבות הפופולרית שלך לכולם, הפישנזון שלך הופך להיות הארקל של העולם.

 

 

נוהו האנק | בארי

'בארי' אמנם נמצאת בתחילת דרכה, אבל בשתי עונות היא הצליחה לפנות לעצמה מקום מובחן ולזכות במעמד של כבוד והערכה, דבר כמעט בלתי אפשרי בעידן השפע הטלוויזיוני הנוכחי.

 

בארי היא במידה רבה הסדרה של ביל היידר שיצר אותה, מככב בה וביים וכתב לא מעט מפרקיה. והיידר באמת מצוין, וגם הנרי ווינקלר המיתולוגי נותן שם הופעה ראויה להתמוגגות. אבל מי שגונב לכולם את ההצגה – וכאמור, מדובר בחתיכת הצגה – הוא אנתוני קאריגן שמגלם את נוהו האנק, איש המאפיה הצ'צ'נית, בחור נעים הליכות, מסביר פנים, אוהב את החיים הטובים, מתחזק מיניות מעורפלת ורוצח אנשים בלי להחסיר פעימה.

 

דמויות פושעים מסוגננות מחוץ לשטנץ הן כבר מזמן לא דבר מקורי או חדש אלא הסטנדרט עצמו. ע"ע גאס פרינג של 'שובר שורות'. ועדיין האנק הוא פיצוח מרענן: שילוב מושלם של תסריט חכם, ליהוק מבריק ושחקן מצוין. קאריגן, שחולה באלופציה אראטה (מחלה אוטואימונית המביאה לאיבוד שיער) ובעבר חבש מיני פאות וגבות מצוירות, החליט שהוא לא מסתתר יותר ונושא את הלוק האחר שלו בגאווה. ובאמת, כל ניסיון לדמיין את האנק עם בלורית מרגיש כמו חילול הקודש. האנק של קאריגן הוא לא רק אחד המאפיונרים המצחיקים שראיתם (כי כאמור כבר ראיתם לא מעט כאלה), הוא גם חמוד וחיובי במידה לא מבוטלת. ובעולם של אנטי־גיבורים, אלימות, סוציופתיות ועיסוק בלתי פוסק ברוע – זה חתיכת דבר להתרפק עליו.

 

 

רון סוונסון | מחלקת גנים ונוף

נכון לקבוע ש'מחלקת גנים ונוף' היא סיטקום שמבוסס על אנסמבל נרחב של שחקנים/קומיקאים, ולכן זה אולי לא לגמרי הוגן לכנות את רון סוונסון דמות משנה. ובכל זאת, כשאתה חלק מקאסט שמפוצץ בכישרונות ושמות מוכרים ואתה ממוקם בשולי המערך העלילתי, עם מעט שורות בתסריט, ובכל זאת מצליח להיות הדבר הכי מצחיק ומקורי במרחב – הרווחת את כניסתך לרשימה הזאת.

 

אין עוד דמות כמו רון סוונסון בשום מקום בעולם הבדיוני המוכר לנו, טלוויזיה או קולנוע: מופת של כתיבה קומית מקורית – לא פחות. סוונסון, מנהל מחלקת גנים ונוף במרכז השלטון המוניציפלי של העיירה הבדיונית פאוני, אינדיאנה, הוא איש נרגן, ליברטריאן, שונא בירוקרטיה ושלטון.

 

הוא גם האיש עם הכי הרבה טסטוסטרון שפגשתם, בז לכל דבר שעשוי להצטייר כעדין או נשי, אוהב עצים, וויסקי וציד, מעריץ ארוחות בוקר ומתחזק אלטר אגו של סקסופוניסט מצליח בשם דיוק סילבר. הוא גם מסתיר לב רחב ונפש רגישה שמגיחים לפעמים במסגרת מערכת היחסים הנהדרת שלו עם לסלי נופ (איימי פולר), הדופמין האנושי. סוונסון הוא מסוג הדמויות החד־פעמיות שאין כמותן ולא תהיינה, הן כוכב שביט שחולף בשמי הטלוויזיה אחת לכמה שנים ומותיר אחריו שובל השתנקויות צחוק בלתי נשלטות.

 

ניק אופרמן, שמגלם אותו במינימליזם מעורר השתאות – מעט מאוד הבעות פנים, הרמת גבה פה ושם, מונוטוניות מדודה בקול – הוא ההוכחה הניצחת שבשביל קומדיה גדולה לא צריך הרבה רעש וצלצולים אלא כתיבה מדויקת ולב.

 

 

קראסטי הליצן | משפחת סימפסון

הבדרן המצליח כדמות בעלת נפש מסוכסכת הוא נרטיב די משומש בתרבות הפופולרית. שלא לדבר על הליצן כדמות בעלת עומק אפל, ייצוג ששורשיו הולכים מאות שנים אחורה.

 

אך עם זאת, נראה שאף אחד לא הצליח לחדד את הניואנס שהוא הפער בין החיוך הרחב החתום על הפרצוף לבין שנאת האדם והחיים כמו קראסטי. שחוק, נרגן, קולו מחוספס מסיגריות, נשמתו מחוספסת מהחיים – קראסטי שמחוץ לבמה הוא המקום שאליו הולכים חיוכים של ילדים כדי לגווע.

 

דמותו של קראסטי צוירה למעשה באופן זהה לזו של הומר סימפסון, אבל עם איפור ליצן מוגזם. היא מושא הערצתו של בארט הצעיר, שבעצם מעריץ את האלטר אגו של אביו. עם השנים, והצטברות העונות, קיבל קראסטי פרקים שלמים שבמרכזם נפרש סיפור חייו המורכב: הילד היהודי שאביו רצה שילך ללמוד בישיבה ולא תאמינו מה קרה אחר כך. הפרקים בכיכובו של קראסטי היו הרבה פעמים מורכבים, מרגשים ועמוקים יותר מבדרך כלל. מפרק הפיוס עם אביו שהיה מחווה לקלאסיקה 'זמר הג'אז', ועד למערכת היחסים הרצחנית והסבוכה עם סייד־שואו בוב.

 

קראסטי הוא אחת הדמויות האהובות ביותר במשפחת סימפסון וכזו שמציגה מנעד רחב של רגשות ומורכבות מפתיעה. ובתוך סדרה עם מעט מאוד עומק רגשי, שעלול לערער את הפרמיס הקומי שלה, מערכת היחסים הנוגעת ללב שלו עם אביו היא אחד מקווי העלילה היותר מרשימים שניפקו הסימפסונים לאורך השנים.

 

 

מונה | מי הבוס

השנה הלכה קתרין הלמונד לעולמה, וההודעה העצובה על מותה הרגישה כמו אגרוף מן העבר שלופת את הלב בחזהו אבל גם משחרר ממנו אנחת אהבה מחויכת.

 

מונה היה שמה השני של הלמונד, שהפכה אחת עם הדמות שגילמה ב'מי הבוס', למרות שכבר הייתה כוכבת גדולה בסיטקום קודם לכן ('בועות'). בימים ש"גילנוּת" עוד לא הייתה מילה, וסמנתה מ'סקס והעיר' הייתה כוכבנית צעירה שמפלסת דרך ראשונית בהוליווד, מונה רובינסון (כן, זה שם המשפחה, וכן, זה בדיוק הרפרנס), הסבתא המגניבה מהחלומות, נשמה פרועה, מינית ולוהטת, הייתה הרוח החיה של בית משפחת באואר. מתבוננת מהצד על המתח המיני בין בתה הקפוצה לעוזר הבית החם בכל המובנים, זורקת שנינויות לחלל האוויר, משחיתה את הילדים ומרימה את האווירה באופן כללי.

 

מונה הייתה סמל לנהנתנות משוחררת בעידן הטלוויזיוני קפוץ התחת של הפריים טיים האייטיזי. הערוצים היו מלאים בערכי משפחה שמרנים מחד והרבה כסף וקפיטליזם מאידך, ומונה? היא באה כדי להזכיר לנו שבנות רק רוצות לכייף, לא משנה בנות כמה הן. אז נכון, באנו בשביל לחכות למתח המיני שיפוג כבר, אבל נשארנו בגלל הסבתא הלוהטת.

 

 

גאס פרינג | שובר שורות

להיות דמות המשנה המרתקת ביותר בסדרה שבה דמות משנה אחרת קיבלה ספין־אוף מבריק, זה הישג שיש להתעכב עליו. תגידו שלום לגאס פרינג, ברון סמים אניגמטי, שקט, בעל מבט מצמית ולוק של פקיד בנק.

 

חוץ משליטה אכזרית בשוק ייצור המתאמפטמינים בנפת גבול ארה"ב־מקסיקו, פרינג הוא גם הבעלים של רשת המזון המהיר 'לוס פויוס הרמנוס', שפרט להיותה מסווה לעסקיו הבלתי חוקיים גם מתהדרת בעיצוב מיתוגי חמוד במיוחד.

 

הפער בין חזותו הנקייה של פרינג, איש קהילה מנומס וחביב, לבין היותו אצולת קרטל הסמים המקסיקני טוען את דמותו במתח שהופך את הצפייה בו למהפנטת. מחושב ונטול סנטימנטים, אכזרי וקר, פרינג במיטבו כשהוא עוטה חליפת גומי, בשלוות נפש גמורה, ומשסף את גרונו של שותפו הוותיק. הוא מתייחס לרצח לא כאל סוגיה מוסרית, אלא כאל אתגר לוגיסטי. בלי משפטים מפוצצים, רעש או צלצולים, פרינג הוא לא רוע טהור, הוא לוגיקה מחושבת: ללא רגש, ללא מוסר, ללא משוא פנים. הוא לא האיש הרע, הוא איש עסקים, והעסקים הם במקרה קריסטל מת'.

 

גם אם כאן הייתה נגמרת דמותו של גאס, זה היה די והותר כדי להיכנס לרשימה הזאת, אבל יש בו יותר מזה. יש בו רגשי נחיתות של מהגר צ'יליאני, כבוד לאינטלקט ולתרבות, ושאיפות להיות הטוב מכולם. וברגעים הנדירים שהוא מאבד את שלוותו המצמררת – הוא מציג פואטיקה מושלמת של טירוף. מטען חבלה של רגשות נעולים שהשתחררו בקול נפץ עז.

 

 

דודה לידיה | סיפורה של שפחה

יותר מדודה לידיה, החלק הזה ברשימה מוקדש לאן דאוד, אחת מגדולות השחקניות בדורה וכזו שדמויות משנה שלובות בגורלה לנצח. דאוד היא מה שהוליווד אוהבת לכנות "שחקנית אופי", כזו גם למשל היא מרגו מרטינדייל (קלודיה ב'האמריקנים'). אף פעם לא תפקיד ראשי, תמיד מבריקה מהצדדים.

 

דודה לידיה של דאוד היא שילוב עוצמתי של אכזריות ורוך, דאגה מאיימת שמותירה אחריה חלומות ביעותים. רוע נשי הוא חול טובעני לתסריטאים עם אינספור הזדמנויות להתרסק לתוך תהומות של קלישאות והנצחת עיוותים. העולם הדיסטופי של 'סיפורה של שפחה' מערים עוד קשיים בהקשר זה: מי הן הנשים שמשתפות פעולה עם הרוע הגברי הטהור? שמתאכזרות לנשים אחרות? הרוע האנושי עם תצוגת התכלית המייאשת שלו על כוח והטירוף הנורא שמגיע איתו.

 

דמותה של דודה לידיה מאגדת את כל המהומה הזאת בפניה החתומות, מטלטלת בכל מבט, בחיתוך הדיבור הקשוח אך בה בעת נשי, באופן שהיא נושאת את גופה. רגע אחד מספקת נחמה, ובשני, מקפיאה את הדם. שחקנית אופי, עם אופי בעייתי משהו.
.


.

רוצים לקבל את ליברל בכל חודש עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
שתף