fbpx

איך מחליטים לצאת למלחמה? // הטור של גרשון הכהן

החתירה לכיבוש שטח כדי לספחו היא תכלית פשוטה. אך כשכיבושו מוגדר זמני, שלא על מנת להישאר, עולות השאלות: בשביל מה? ומה השגנו?

0

בעידן נתניהו, קבע עורך 'ליברל' רותם דנון בגיליון הקודם, "אנחנו לא מסוגלים לצאת למלחמה אמיתית בעזה. להנהגה אין דרך למכור לציבור את מחירה".

הרתיעה מההחלטה לפתוח במלחמה אולי קשורה בדפוסי קבלת ההחלטות האישיים של נתניהו, אולם ההיסוס שלו בסוגיית המלחמה מגלם במידה רבה תופעה גלובלית. משהו בסיסי השתנה בתופעת המלחמה, בעיקר בהפעלת כוחות היבשה, ומטריד את כלל הצבאות. אפילו רוסיה בדוגמת התנהלותה בסוריה מגלה ריסון זהיר בהפעלת כוחותיה הקרקעיים בלחימה.

השינוי מתמצה בעיקרו בשני ממדים: הממד הראשון הוא הטקטי. הלחימה ביבשה נעשתה מורכבת ומסובכת. היא הולכת ומתמקדת במרחבים בנויים רוויי אוכלוסייה ומציבה למול הכוח התוקף מערכת איומים חדשה: טילי נ"ט מתקדמים, זירות מטענים ממולכדות ומרחבי תת־קרקע מבוצרים. בממד השני, השינוי מתבטא בקושי הולך וגדל להפעלת הכוח היבשתי, לאור תכלית אסטרטגית מוגדרת ובת־הישג. שני ממדי הקושי שזורים זה בזה וגורמים להעצמת ההיסוס בגיבוש ההחלטה ליציאה למלחמה. מנהיגים יודעים אולי כיצד מתחילים, אבל מתקשים לדעת כיצד תתפתח המלחמה וכיצד תסתיים. הכירו בכך כבר במלחמות העולם העתיק – אבל בעת החדשה, עם השתנות המלחמה, המצוקה הלכה והתעצמה. בתפוצתם של אמצעי לחימה מתקדמים גם לארגונים סמי־צבאיים לא מדינתיים – כמו, נניח, טילי שיוט בידי החות'ים בתימן – גם למעצמות המחזיקות כוחות צבא בעלי עליונות מובהקת, הניצחון במלחמה והשגת התכלית למלחמה מובטחים פחות מבעבר.

לא רק מלחמות יכולות לצאת משליטה. אבל בעשורים האחרונים, סיכוני איבוד השליטה, כמו התרופפות הזיקה בין הפעולות המתבצעות בשדה המערכה לבין התוצאה האסטרטגית המיוחלת, הולכים וגוברים. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982, לדוגמה, עם כיבוש דרום לבנון והגעת צה"ל לביירות, הצליחה מדינת ישראל לממש את דרישתה להוצאת כוחות אש"ף מלבנון. אלא שזה היה הדבר שחולל את התנאים להתהוותו של ארגון חזבאללה, שצמח מאז לכוח המשפיע בלבנון. גם האמריקאים באפגניסטן ובעיראק מצאו עצמם מתמודדים עם התהוות מורכבת שיצאה משליטה.

בתוך כך, גיבוש תכלית רלוונטית לפעולת הכוח היבשתי המתמרן נעשה לאתגר מרכזי. ניתן להיווכח עד כמה השתנו הנסיבות מתוך קריאה ביקורתית של הגדרת היסוד למתקפה, בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית־אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות של המדינה הכובשת על השטח הנכבש (…)".

החתירה לכיבוש שטח על מנת לספחו היא תכלית פשוטה. במלחמת בריטניה בפוקלנד (1982), המערכה להשבת האיים לשליטת הממלכה, הקשר בין ההישג הצבאי לבין התכלית המדינית היה ברור ומוחשי. כך נתפסה עבור רוב הישראלים המלחמה בירושלים בששת הימים. אולם, כאשר כיבוש השטח מוגדר זמני, שלא על מנת להישאר, מתעוררות השאלות: בשביל מה? ומה השגנו?

את הקושי הזה זיהה נשיא סוריה בשאר אל־אסד שהסביר: "מדינת ישראל הופכת לחזקה יותר מבחינה צבאית, ככל שעובר הזמן (…) יש לה יותר יכולת הרס, אך פחות יכולת לבצע את המטרות הצבאיות. וכנגזרת מכך, פחות יכולת לבצע את המטרות המדיניות. לכן היא עוברת מכישלון לכישלון (…) היום כבר אין מערכה של ישראל באדמות האחרים (…) היום המערכה של ישראל היא בפנים" (ריאיון ממרץ 2009).

עם המורכבות המתפתחת במימוש תכלית בת־הישג למתקפה קרקעית, ההחלטה להפעיל אותה קשה שבעתיים. העם מוכן אולי לשלם את מחיר המלחמה, אבל הוא מבקש בירור והסכמה בשאלת היסוד הפשוטה אך כל כך מורכבת: בשביל מה?

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook