fbpx

אחריות חברתית אחרי הקורונה // טור מיוחד מאת דוד חודק

"חיזוק היתר של היחיד והחלשת החברה יצאו מהאיזון הראוי"

0

תקופת הקורונה ממחישה לכולנו את התלות ההדדית בין בני האדם. כל אדם, שכן, בן משפחה, חבר לעבודה או הולך רגל ברחוב, הוא בלשון חיל האוויר גם עמית וגם טורף. בספרו של אלבר קאמי 'הדבר', דמויות היחידים ותגובתם למגפה הן העיקר. במגפת הקורונה, הסיפור הוא של הקהילה – מהקטנה ביותר עד המדינתית והגלובלית. השפעת הקורונה על היחיד ועל הקהילה מהווה הזדמנות לבחינת היחס הרצוי ביניהם בהמשך.

הרעיון המדיני־פוליטי ששלט בכיפת המערב בעשורים האחרונים הוא של הדמוקרטיה הליברלית ובפרט הליברליזם האינדיווידואלי. זרם שמעמיד את היחיד במרכז, ולפיכך מאפשר לו לחפש אושר ומימוש, מתוך חירות מלאה וביטחון אישי. המדינה נחשבת כרע הכרחי. היחיד מתקשר עם יחידים אחרים על בסיס חוזים, כשהוא מוגן בזכויות חיוביות ושליליות. הגישה נתמכה גם ברעיון השוק החופשי, שמאדיר את היחיד־היזם. הליברליזם האינדיווידואלי גלש אף לניאו־ליברליזם שמרני. חיזוק נוסף למרכזיות היחיד והחלשת הקולקטיב נבע מהרעיונות הפוסט־מודרניים. אלה ניתצו את הנרטיבים הגדולים של המאה הקודמת, שהיו כולם קולקטיבים (קומוניזם, סוציאליזם, פשיזם, לאומנות). האם הרעיון הליברלי הממוקד באוטונומיית היחיד צריך להיזרק למגרש הגרוטאות? לא. אוטונומיית היחיד נשארה חשובה. אבל חיזוק היתר של היחיד והחלשת החברה יצאו מהאיזון הראוי, ויצרו עיוותים חברתיים וכלכליים המחייבים אותנו לאיזון מחדש.

כיצד עלינו לפעול? מהו הרעיון המסדר? הדרך היא חיזוק הצד החברתי־קולקטיבי, תוך פגיעה מינימלית ביחיד. האיום על היחיד בהקשר זה נובע מהעובדה שהקולקטיב פועל על פי כללי רוב ומיעוט. היחיד עלול למצוא עצמו מוגבל וכפוי לפעול על פי דעת הרוב. ניגוד האינטרסים בין היחיד לחברה עורר בארה"ב ויכוח פילוסופי בין הקהילתניים, שהדגישו את חשיבות החברה, לבין הליברלים הקלאסיים, המדגישים את היחיד.

אנו צריכים לאמץ שילוב של הגישה הליברלית־אינדיווידואלית הקיימת כיום עם סוגים נוספים של ליברליזם, כגון הרפובליקני. הרעיון הרפובליקני ככלל מקורו ברומא העתיקה, כשאחד מתומכיו היה הנואם המפורסם מרקוס קיקרו. הרעיון כולל שני יסודות חשובים: האחד הוא "המידה הטובה", המהווה אמת מידה להתנהגות האישית בחברה; השני – ראיית כל אזרח כגורם חופשי, המעורב בהגדרת ה"טוב המשותף" והפועל אקטיבית לקידומו. הרעיון הרפובליקני אף יוצר את החובה והאחריות של היחיד לקהילה המדינתית שבה הוא חי, בניגוד לליברליזם האינדיווידואלי.

בכל גישה קיימות סכנות ובעיות. הגדרת "הטוב המשותף" יכולה להפוך ל"רע משותף" של כל מי שאינו משתייך לקבוצת הרוב, כתוצאה מהשתלטות אופורטוניסטית של קבוצות מסוימות על הליך הגדרת "הטוב המשותף" ויישומו. גם נטישת המרחב הציבורי על ידי היחיד העסוק בעצמו ובענייניו כליברל מובהק, מהווה סכנה. הזירה הקהילתית תתמלא בקבוצות אינטרס לאומניות ובפונדמנטליסטים המחלישים את הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית. בוודאי בחברה שסועה כשלנו.

כל רעיון מסדר, נכון ככל שיהיה, לא יועיל אם לא יימצאו מנהיגים ישרי דרך ומכבדי אדם, ואם המונהגים לא יקפידו על יושרם ועל ערכיהם של נבחרי הציבור. מה רב כיום הגעגוע למנהיגים ישרי דרך המחויבים לרעיון הדמוקרטיה הליברלית כמו מנחם בגין, הן באופוזיציה והן כראש ממשלה. ואפרופו בגין, רפובליקניות ופרלמנטריזם: זכור הסיפור על דיון בכנסת ב־1951. בגין ציטט בנאומו את קיקרו (בהגייה הנכונה: ציצרו). ח"כ שפרינצק מהקואליציה מיהר לתקנו: "קיקרו, ח"כ בגין, קיקרו". בגין מיהר להשיב לו: "כן, חבר הכנסת שפרינקק". היו ימים.

איזון מחדש של היחס בין היחיד לבין הקהילה הוא צעד חשוב בשינוי הנדרש כאן. היחס בין היחיד לקהילה הוא איזון עדין, שבכל דור נצטרך להתלבט לגבי יישומו. דבר אחד ברור: עלינו לחזק את עוצמת הקולקטיב ואת מידת האחריות של היחיד לחברה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook