"(בוליבאר) ניצח בחונין, השלים את שחרורה של אמריקה הספרדית כולה בניצחון הסופי על יד איקוצ'ו, ייסד את הרפובליקה של בוליביה, ובלימה היה לו פרק של אושר ושיכרון תהילה שכמוהו לא ידע עד אז ואחריו לא יהיה לו עוד…
"ימים אחדים לאחר שובו, בתום ישיבה קשה של מועצת המדינה, אחז בזרועו של המרשל אנטוניו חוסה דה סוקרה ואמר לו: 'אתה נשאר איתי'…
"המרשל הגדול איש איקוצ'ו, חברו הקרוב והיקר, ידע היטב את מצב האומה, אבל הגנרל השמיע באוזניו דין וחשבון מפורט קודם שניגש לגופו של דבר. בעוד ימים אחדים יתכנס הקונגרס לבחור את נשיא הרפובליקה ולאשר את החוקה החדשה ולנסות ולהציל ככה את החלום הנכסף של אחדות היבשת. את פרו, הנתונה בידי אריסטוקרטיה ריאקציונרית, אין להשיב כנראה. הגנרל אנדרס דה סנטה קרוס מוליך את בוליביה כטוב בעיניו ככל אשר תישאנו רוחו. ונצואלה, בשלטונו של הגנרל חוסה אנטוניו פאס, הכריזה זה עתה על אוטונומיה. הגנרל חואן חוסה פלורס, המושל הכללי בדרום, איחד את גואיאקיל ואת קיטו וייסד ככה את הרפובליקה העצמאית של אקוודור. הרפובליקה של קולומביה, גרעין ראשון של מולדת עצומה ומוסכמת, צומצמה לגבולותיה של נואבה גרנדה, שהייתה לפנים נחלתו של המשנה למלך. 16 מיליון בני אמריקה, שהחלו עתה זה לחיות חיי חופש, מסורים לחסדם ולגחמתם של הקאודילוס המקומיים.
"'בקיצור', חתם הגנרל את דבריו, 'את כל מה שעשינו אנחנו בידינו, רומסים אחרים ברגליהם'.
"'צחוק הגורל', אמר המרשל סוקרה. 'נראה שנטענו את אידיאל החירות עמוק כל כך, עד שהעמים האלה מבקשים עכשיו להשתחרר זה מזה'".
(מתוך "גנרל במבוך" מאת גבריאל גרסיה מרקס, הוצאת עם עובד)
זו אולי הטרגדיה הבסיסית של אמריקה הלטינית, כפי שכתב אותה אחד מגדולי הסופרים של אמריקה הלטינית – אחד מגדולי הסופרים בעולם. עוד בטרם תמו מלחמות השחרור, עוד לפני מותם של המשחררים הגדולים, החזון של שחרור ודמוקרטיה התפורר.
שחרור היה – מהעול הספרדי לפחות – אבל החלום של הקמת ארצות הברית של דרום אמריקה, מדינה אחת גדולה ומאוחדת ודמוקרטית, לא התגשם. הוא התפורר מיד. אולי מעולם לא היה לו סיכוי ריאלי, אבל החלום – וגם הגעגוע המתמשך עד היום לאיזה בוליבאר, מרטי, סן מרטין, מנהיג צבאי־פוליטי, משהו בין אדם בשר ודם למושיע – ממשיך להתקיים, אולי מוסיף להרעיל את הפוליטיקה של אמריקה הלטינית.
פנים רבות לה
אני מניח שאם נעשה משאל מה אנשים יודעים, מה עולה בראשם כשהם חושבים על הפוליטיקה של אמריקה הלטינית – או אמריקה הדרומית והמרכזית – התשובה, בקרב אלה הזוכרים משהו מעורפל, תהיה שילוב של דימויים: גנרלים וקולונלים עתירי מדליות שבני משפחותיהם ממלאים את משרות השלטון והכלכלה, המדכאים כל מתנגד בשם המלחמה בקומוניזם; מהפכנים מזוקנים שהיו לדיקטטורים מהשמאל; פופוליסטים המשלבים שלטון סמכותני עם ריצוי העם; מלחמות מלוכלכות של הצבא במורדים; וכמובן, האלימות הנוראה של קרטלי הסמים שהוסיפו להשחתת הכלכלה והפוליטיקה של היבשת.
בתוך או מעל כל זאת: רוחה של ארצות הברית. מצד אחד מודל של חירות ודמוקרטיה ומשאת נפש להגירה, מצד אחר מתערבת שוב ושוב – לא תמיד בהצלחה – כדי להדיח שליטים שלא נושאים חן בעיניה, להעלות אחרים, מנסה להשליט את סוג הדמוקרטיה, ובעיקר הכלכלה, התואמת את האינטרסים של חברות הענק האמריקאיות, ומעלימה עין מהפרות נוראות של זכויות אדם בשם המלחמה נגד הקומוניזם.
אז כן, יש כמה מאפיינים משותפים לרבות מהמדינות: היסטוריה ילידית ואז הכיבוש הספרדי ולימים מלחמות השחרור מהספרדים, אחר כך הדיקטטורות הצבאיות, ובשנות ה־80 של המאה ה־20 גל דמוקרטי ומסורת של שמאל אידיאולוגי.
אבל שאלת היסוד היא עד כמה בכלל אפשר לדבר על היבשת כעל מקשה אחת, להסיק מסקנות מהמתרחש בארגנטינה, למשל, כמשפיע על קולומביה?
"לא הייתי אומר שמדובר במקשה אחת", אומר ל"ליברל", ההיסטוריון והמומחה לספרד ולאמריקה הלטינית פרופ' רענן ריין מאוניברסיטת תל אביב, "אבל לתהליכים פוליטיים משמעותיים יש השפעה מרחיקת לכת, מעבר לגבולות המדינה שבה הם מתרחשים. אינטלקטואלים ואנשי ציבור עוקבים אחר מה שמתרחש מעבר לגבול, אצל השכנות, וקשובים לכך. זה בולט בייחוד בקונוס הדרומי של היבשת – ארגנטינה ברזיל וצ'ילה – אבל לא מוגבל רק להן. זה לא לגמרי מקרי שהיה גל של הפיכות צבאיות בשנות ה־70, בעיקר בדרום, ועשור אחר כך, בשנות ה־80, תהליכים דמוקרטיים פחות או יותר במקביל, וקודם לכן המהפכה הקובנית עוררה גל של גרילה אגררית במקומות שונים".
"יש הבדלים וניואנסים, ובעיקר הייתי מוציא שתי מדינות ענק מחוץ להסתכלות הכוללת של אמריקה הלטינית", אומר ההיסטוריון, המומחה לספרד ולאמריקה הלטינית ושר החוץ לשעבר פרופ' שלמה בן עמי. "ברזיל, המדינה הגדולה ביותר, יונקת ממקור אחר – המסורת הפורטוגלית – ולא מהשלטון הספרדי וממלחמות השחרור של סן מרטין ובוליבר. מקסיקו היא ציוויליזציה משלה, הקרבה לארצות הברית משפיע באופן מכריע על ההיסטוריה שלה, היא מחולקת על פי הקונספט האמריקאי הפדרלי, חוקתית אינה דתית. בשאר המדינות אכן יש מאפיינים משותפים. אולי הייתי מוציא מהכלל הזה את צ'ילה, שיש לה מאפיינים דמוקרטיים יותר, כמובן למעט התקופה הנוראה של פינושה, והיא אינה מושחתת".
מהי דמוקרטיה?
אחת הסוגות הנפוצות בספרות ספקולטיבית היא היסטוריה חלופית – מה היה קורה אילו. כאן עולה שאלה מעניינת: מה היה קורה אילו הבריטים היו כובשים את דרום אמריקה ומיישבים אותה, והספרדים היו כובשים את האזור שהוא היום ארצות הברית. האם היינו מקבלים תמונת מראה, כלומר אמריקה לטינית משגשגת כמדינה דמוקרטית אחת, ובצפון אמריקה מדינות שונות הנאבקות זו בזו על גבולות, עם הפיכות צבאיות מדי פעם?
"אם נסתכל על כל יבשת אמריקה ונשווה את הקטסטרטופה, הבלגן, שברון הלב בדרום אמריקה, לעומת ההשראה מצפון אמריקה – עם כל הבעיות הנוכחיות – בניית דמוקרטיה, האידיאל של דמוקרטיה, ההבדל הגדול הוא עניין של כוונה", אומרת נוגה טרנופולסקי, עיתונאית ילידת ארגנטינה. "ההבדל בגדול הוא בין המורדים הבריטים, שבנו בכוונה תחילה את ארצות הברית כמדינה שבה כל אדם יהיה שווה והשלטון יהיה לגיטימי ויקבל את הלגיטימיות מהעם, לקבוצת מדינות שהיו לעצמאיות בטעות כמעט, לאחר הכישלון של השלטון האינקוויזיציוני הספרדי בדרום אמריקה. המשחררים של דרום אמריקה היו קאודיז'וס, הגיבורים המשחררים. הם השתמשו בדמוקרטיה כחלק מהרטוריקה שלהם, אבל בסופו של דבר לא בנו אינסטיטוציות של דמוקרטיה".
"המהגרים לצפון אמריקה השמידו את האוכלוסייה הילידית והקימו המשך של הציוויליזציה האירופית", ממשיך פרופ' בן עמי. "בדרום אמריקה גם עשו רצח עם, אבל בניגוד לצפון, הייתה תופעה של נישואי תערובת, אינטגרציה של התרבויות. יש כמובן הבדל כלכלי בסיסי: הקפיטליזם הליברלי לא שלט מעולם בספרד, היא רק ניצלה את המושבות שלה".
אולי הציפייה לדמוקרטיה ברחבי היבשת מיד עם תום מלחמות השחרור הייתה מופרזת. הרי גם בארצות הברית, עם כינונה אותו מודל לדמוקרטיה, המילים הפותחות את הצהרת העצמאות הן "אנו, העם". אבל כדאי לזכור ש"העם" מבחינת מנסחי ההצהרה היו גברים, לבנים, נוצרים, אמידים. לא נשים, לא עבדים שחורים, לא ילידים שבתוך כמה עשרות שנים ייעשה בהם רצח עם שיטתי.
אירופה באותה עת, בתחילת המאה ה־19, מתכנסת חזרה בפאניקה לאחר שרעיונות המהפכה הצרפתית הופצו ברחבי היבשת על כידוניהם של צבאות נפוליאון, לשמרנות של ברית שלושת הקיסרים. בבריטניה יש שלטון פרלמנטרי, נכון. אבל יש הבדל גדול בין פרלמנטרי לדמוקרטי – אחוז בעלי זכות הבחירה מתוך כלל האוכלוסייה הוא זעום. נשים, בכל העולם, אינן בעלות זכות בחירה ולא תקבלנה אותה עוד מאה שנים.
בהחלט, החזון התמוטט. בשל שלל סיבות: אינטרסים מקומיים ותקיפים, מקומיים הקימו מדינות על בסיס הגבולות של מלכויות המשנה של ספרד; הגודל העצום של היבשת; הגיאוגרפיה: ארגנטינה וצ'ילה הסמוכות מופרדות בגלל רכס האנדים; הדמוגרפיה; והגידולים המקומיים. כל אלו הביאו לפיצול שאולי הוא מוצדק: אחרי הכל, אמריקה הלטינית מעולם לא הייתה תרבות אחת, שלא לדבר על ישות פוליטית אחת.
אבל גם אם חזון ארצות הברית של דרום אמריקה התמוטט. מדוע המדינות האלה, בהיעדר מילה מתאימה יותר, היו במידה רבה למדינות כושלות? מדוע מעולם לא הגשימו את הפוטנציאל? מדוע שקעו שוב ושוב לדיקטטורה ו/או למשטרים סמכותניים־פופוליסטיים? ומדוע חלק ניכר מהיבשת הולך שבי אחרי הבטחותיהם של מושיעים מטעם עצמם, שהופכים למנהיגים גרועים המעוררים געגוע כמו פרון או צ'אבס?
ההיסטוריה של אמריקה הלטינית מנומרת בשלל גנרלים וקולונלים, אנשי צבא שהפילו את השלטון הקודם, סגרו את הפרלמנט והתקשורת החופשית – אם הייתה – והטילו משטרי אימה על עמיהם.
בבוליביה היו יותר מ־200 הפיכות צבאיות מאז נוסדה בידי בוליבאר. כמעט בכל מדינה ביבשת ובאיים הקריביים היה משטר אימים כזה. חלקם הקימו שושלות רצחניות – כמו סומוזה בניקרגואה. הנבונים שבהם, כשלחץ חיצוני איים עליהם – ובמושג "לחץ חיצוני" הכוונה כמעט תמיד היא לארצות הברית – העמידו פנים שהם עוזבים את השלטון, משיבים את הדמוקרטיה.
מצפון נפתחה הרעה
"אם תרשה לי, הוד מעלתך".
"כן?"
"הנשיא בלגר הודיע ברדיו אמש שהממשלה תשחרר קבוצה של אסירים פוליטיים".
"בלגר עשה מה שהוריתי לו לעשות. מה העניין?"…
"על שולחן הכתיבה שלו היה מונח נאומו של בלגר. הוא קרא בקול רם את הפסקה המסומנת: 'מפעלו של הוד מעלתו החנרליסימו דוקטור רפאל ל' טרוחיו מולינה הגיע לדרגת יציבות כזו המאפשרת לנו, אחרי 30 שנה של שלום וסדר, של מנהיגות רצופה, להציע לאמריקה מופת ליכולתה של אמריקה הלטינית לממש באורח מושכל את הדמוקרטיה הייצוגית האמיתית'".
"'כתוב היטב, נכון?', העיר. זה היתרון של משורר ואיש ספרות כנשיא הרפובליקה…"
"מעולם לא הבנתי מדוע אינך סומך עליו. בלגר הוא הבלתי מזיק ביותר מבין מקורביי. לכן הצבתי אותו במקום שבו הוא נמצא" (מתוך "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה, הוצאת כתר).
מעט רקע: המשוחחים בעיר הבירה של הרפובליקה הדומיניקנית סיודד טרוחיו (כיום סנטו דומינגו) הם הרודן רפאל ליאונידס טרוחיו ויד ימינו, המענה הראשי שלו וראש שירותי הביטחון, ג'וני אבס גרסיה.
טרוחיו שלט במדינה – הוא ובני משפחתו היו הבעלים שלה – מ־1930 ועד רציחתו ב־1961 בידי מתנקשים. בנו רמפיס תפס את השלטון, אבל לזמן קצר בלבד. כוח נחתים אמריקאים שנחת בסוף 1961 הביא ליציאתם לגלות.
טרוחיו קיבל סיוע אמריקאי כשהוא ועמיתיו מהיבשת העמידו פנים שהם המגן מפני הקומוניזם. הם כמובן שנאו את הקומוניזם, אבל הם דיכאו כל התנגדות וכל מי שביקש דמוקרטיה – קומוניסט, ליברל, שמרן.
מדוע החליטה לפתע ארצות הברית שיש לסלק את טרוחיו? פשוט: באי הסמוך, קובה שמו, אירעה הפיכה בשנת 1959. פולחניו בטיסטה, עוד רודן צבאי מושחת, נאלץ לצאת לגלות. במקומו לא עלה רודן אחר או דמוקרטיה, אלא מהפכן איש שמאל. ארצות הברית חששה ממפולת דומינו, ועל כן היה צורך להוריד מהר את שלטון טרוחיו לטובת "דמוקרטיה" בחסות אמריקאית, מפני שהאלטרנטיבה תהיה עוד קסטרו.
ובנוגע לשני האנשים האחרים המוזכרים בטקסט – חואקין בלגר שרד, היה שוב לנשיא לאחר שארצות הברית שלחה שוב נחתים למדינה, כדי למנוע את מה שהיא הגדירה ככיבוש קומוניסטי, ונשאר בשלטון; ג'וני אבס גרסיה גלה לאירופה, חזר והשכיר את שירותיו הרצויים מאוד לרודנים לבית דובאלייה בהאיטי ונעלם בשנת 1967. כנראה דובאלייה העריך שגרסיה זומם נגדו.
שורת המנהיגים, הרודנים הנפוחים, כמעט מצחיקה, אלא אם כן כמובן חיית תחתיהם. הם באו בגלים: הראשון החל ב־1930 עם טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית וז'טוליו ורגאס בברזיל והקמת חונטות צבאיות בבוליביה, בפרו, בארגנטינה ובגואטמלה.
שנה לאחר מכן יתפוס הצבא את השלטון בפרגוואי, בצ'ילה, באקוודור ובאל־סלוודור. ב־1933 תיפול הדמוקרטיה באורוגוואי ובקובה, שם יתפוס את השלטון לא גנרל אלא סמל – פולחניו בטיסטה. שלוש שנים אחר כך יתפוס סומוזה את השלטון בניקרגואה, ובניו ישלטו במדינה עד שנת 1979.
גל שני יגיע בשנות ה־70, וסמליו יהיו החונטה הצבאית בארגנטינה ופינושה בצ'ילה. אולי הסמל החשוב ביותר של הרודנויות הצבאיות האלו, בימי המלחמה הקרה, היה מבצע קונדור – מבצע בחסות ובעידוד אמריקאיים, של שיתוף פעולה בין צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, בוליביה ואורוגוואי – לאתר, לעצור ולחסל קומוניסטים ולמעשה כל מתנגדי משטר. עשרות אלפים חוסלו אז במלחמות המלוכלכות ברחבי היבשת.
מפגינים בקראקס, ונצאולה. צילום: Getty Images
זו הכלכלה, טמבל
כמובן, גם אם אמריקה הלטינית אכן מרוחקת, פיזית ונפשית, ממרכז האירועים העולמיים, היא עדיין הושפעה מהמתרחש בעולם הגדול; מהזרמים הפוליטיים המודרניים – הטוטליטריות, הפשיזם, הקומוניזם. בעיקר מהכלכלה העולמית, שהרי נקודת חולשה של אמריקה הלטינית הייתה מאז ומעולם הכלכלה והחברה. מדינות בעלות פוטנציאל בלתי נתפס – ארגנטינה וברזיל, למשל, מעולם לא הגשימו אותו. שוב ושוב נותרו מאחור.
שוב ושוב הדמוקרטיה השבירה, הפגיעה, קרסה. ההסברים או התירוצים קיימים, אפילו נכונים. "אחת הסיבות לכישלון של האלטרנטיבות לדמוקרטיה הליברלית הם הכישלונות הכלכליים: החוב המתמיד, תלות במחירי חומרי גלם וסחורות", אומר פרופ' ריין. "כמעט כל ניסיון מתנפץ על סלעי הביקוש וההיצע של השוק העולמי. אלו מדינות שלאורך מרבית שנות ההיסטוריה העצמאית שלהן היו תלויות במספר מצומצם מאוד של חומרי גלם ויצוא חקלאי – הקפה בברזיל, הבדיל בבוליביה – כדי להבטיח הכנסה במט"ח".
נכון, אבל היכן האחריות של המדינה? איפה הניסיונות לגוון את מקורות ההכנסה, להתקדם, ניסיונות שעושות כיום מדינות כמו קוריאה הדרומית ואיחוד האמירויות או כמובן ישראל?
"היו ניסיונות כאלו. תחליפי יבוא כדי להקטין הוצאות וניסיונות לגוון את הכלכלה נכשלו במרבית המקרים כי המדינה פשוט לא הייתה חזקה מספיק. אנחנו נוטים לחשוב על מדינה דיקטטורית כחזקה, אבל למרבית מדינות היבשת עד התקופה האחרונה אין משאבים כלכליים. לקבוצות שונות יש משאבים, אבל לא למדינה – מס ההכנסה נמוך מאוד, המדינות מושחתות, ובסופו של דבר אין משאבים לנווט תהליכים חברתיים וכלכליים".
על כן, אחרי שנפלו הדיקטטורות הרצחניות עלו בשנות ה־80 של המאה ה־20 משטרים ליברליים, שמרניים, בחסות הקונצנזוס הכלכלי של וושינגטון. אלו היו השנים הטובות של אמריקה הלטינית, באופן יחסי: מחיר חומרי הגלם היה גבוה, הצבא קיבל תקציבים פחותים, היה כסף לממן פרויקטים ולשפר את מצב האזרחים. זה הסתיים עם השינויים הכלכליים הגלובליים. משק כנפי הפרפר של הכלכלה הסינית, למשל, שינה את מצבו של האיכר בהרי האנדים.
דיקטטורות צבאיות אולי בולטות באמריקה הלטינית, אבל כמובן אינן אנדמיות לה: אנו זוכרים את אידי אמין הרצחני והגרוטסקי באוגנדה; את ז'אן בדל בוקאסה ברפובליקה המרכז אפריקאית; את מובוטו ססה סקו; וכמובן את סוהארטו, מרקוס ורבים אחרים באסיה.
אבל באמריקה הדרומית צמח משהו שונה, מיוחד – לפחות אז, לפחות בווריאנט הלטינו־אמריקאי: פופוליזם. והפופוליזם חמקמק להגדרה, ודאי על פי העולם הדיכוטומי, הרגיל לחלוקה בין ימין ושמאל, כי יש לנו מצד אחד את הפרוניזם הימני לכאורה ומצד אחר את הצ'אביזם השמאלי לכאורה.
"הקטגוריות של ימין־שמאל תקפות פחות באמריקה הלטינית", אומרת טרנופולסקי. "מאוריציו מקרי, הנשיא הארגנטיני, מתואר כמנהיג ימני. הוא נכשל טוטלית, לא הבין את הזירה, אבל לא היה מושחת. הבעיה היא בהגדרותינו, שלא מתארות נכון את הזירה".
פרופ' בן עמי מוסיף: "הפופוליזם הוא מצב ביניים בין דיקטטורה לדמוקרטיה. הוא שונה מאוטוריטריות במשמעות שהפרוניזם הוא שילוב ממוסד כמעט של האיגודים המקצועיים לתוך התנועה, שילוב בין סמכותניות ומדיניות חברתית. הפופוליזם הדרום אמריקאי נולד, כיאות, בספרד: שורשיו בפרימו דה ריברה הספרדי, מייסד הפלנגיסטים, קודמו של פרנקו. מה שצ'אבס עשה שונה מעט – ניסיון לחקות את אלילו קסטרו.
"סוד הקסם הלא מוסבר של הפרוניזם הוא שארגנטינה היא סנטימנטלית מאוד. בשעת ביקור בבואנוס איירס ראיתי בטלוויזיה עיתונאי עושה משאל רחוב ובודק מהו פרוניזם ‒ והיו תשובות ברורות: אוויטה, איגודים מקצועיים ונער שענה שפרוניזם הוא סנטימנט. לא מפלגה, לא תנועה, סנטימנט".
פופוליזם משמאל
כיום הפרוניזם, בגרסה מאוחרת שלו, שולט בארגנטינה. המפלגה הפרוניסטית קיימת. היא כמובן לא המפלגה הראשונה שנוצקה בצלמו של מייסד אגדי – המפלגה הגוליסטית בצרפת היא דוגמה מובהקת – אבל חואן פרון היה נשיא כושל, בשתי הקדנציות שלו.
עצוב ומדהים לחשוב שארגנטינה קראה לו מהגלות, אחרי הדחתו הראשונה, כדי לחזור. אוויטה אשתו הייתה ועודנה מיתוס בינלאומי ומקור עוצמה לבעלה. אחרי מותה בגיל 33 בלבד נישא שוב לאיסבליטה, שאחרי מותו הייתה לאישה הראשונה שכיהנה כנשיאה בעולם והודחה.
אחרי החונטה תתחיל דמוקרטיה מהוססת, נאבקת על הישרדותה, ולימים יעלו מנם – המושחת אך המוכשר – והממשל הנוכחי. ואילו בוונצואלה תמונת ראי של הפרוניזם: משטר צבאי מצד אחד, עם מאפיינים סוציאליסטיים.
"המושג 'פופוליזם' נמצא היום בשימוש רחב כל כך, מתאר תנועות פוליטיות שונות כל כך, עד שהוא מערפל במקום להבהיר", אומר פרופ' ריין. "הפופוליזם בצפון אמריקה ובאירופה כיום נוטה להיות ימני־ריאקציוני, עם מבט נוסטלגי לעבר והתנגדות להגירה וכמה היבטים של גזענות. בפופוליזם הדרום אמריקאי יש גרעין משמעותי מאוד של דמוקרטיזציה של המערכת, לצד מאפיינים אוטוריטריים, כולל מנהיג כריזמטי והראייה שמי שאינו איתנו הוא בוגד, אויב המולדת.
"אבל זו לא רק וריאציה על דיקטטורה: יש בפופוליזם ניסיון להציע אלטרנטיבה אמיתית לדמוקרטיה הליברלית. אמריקה הלטינית היא המעבדה המעניינת ביותר לנסות לייצר חלופות לדמוקרטיה הפרלמנטרית הליברלית, שאינה יכולה לייצר תשובות למרבית האוכלוסייה.
"הצ'אביזם, בהתחלה, היה ניסוי מעניין עם הצלחות משמעותיות. כשהוא התחיל להתנוון, לא הייתה שום אפשרות לתהליכי תיקון כי כל ביקורת על המשטר נתפסה כמכשיר בידי ארצות הברית לחסל את הניסיון הזה, האלטרנטיבה השמאלית, כפי שעשו בכל ניסיון בעבר.
"צ'אבס, כדוגמה, טען שתהליך המבוסס על כך שאחת לארבע שנים אנשים ילכו לקלפי וישלשלו פתק לא מאפשר להם להיות באמת שותפים לקביעת גורלם. לכן הצ'אביזם, וכל התנועות הפופוליסטיות מימין או משמאל, הן בעלות אופי אלקטורלי. הפופוליסט חייב ללכת אל העם פעם אחר פעם ולחדש את המנדט, לקבל לגיטימיות.
"פרון הלך אל העם. היו בחירות, חופשיות פחות או יותר. וגם בזמן צ'אבס אנשים הלכו להצביע לשורת משרות בפוליטיקה של רחוב. זה נכשל, ויש מאפיינים אוטוריטריים אינהרנטיים, אבל היה ניסיון מרתק לומר שדמוקרטיה ליברלית המבוססת על בחירות במפלגות ‒ שחלקן הן מפלגות שלד המתעוררות רק לקראת בחירות ומנהלות מערכת תעמולה ‒ לא באמת עונה על הצרכים.
"הפופוליזם באמריקה הלטינית הגיע עם ההבטחה שינסה לחלק את העוגה הלאומית באורח מעוות קצת פחות – לא סוציאליזם, לא הלאמת אמצעי הייצור, לא ברית המועצות – אלא ניסיון לתת רהביליטציה לתרבות עממית שהאליטות בזו לה כל כך, לקדם מוביליזציה של אנשים בחברה מעמדית".
רכב משוריין של צ׳ילה במהלך שביתת סטודנטים. צילום: Getty Images
פופוליזם של אמצע הדרך
מובן שדברים הידרדרו. אם בתחילת הדרך היה אפשר לומר, בדוחק, שהפופוליזם הוא אמצע הדרך בין דיקטטורה לדמוקרטיה, שבהחלט יש בו מאפיינים דמוקרטיים במובן הבסיסי ביותר של המילה, מה נותר מההבטחה כיום? ונצואלה דיקטטורה בקריסה טוטלית, נתמכת בידי רוסיה, וגם זה ממניעים של המאבק הבין־גושי החדש בין הקרמלין לבין הבית הלבן ובריסל.
ניקרגואה? השלטון הנורא של שושלת סומוזה הופל, וזה מצוין, אבל הסנדיניסטים – בדגש על הנשיא דניאל אורטגה – הוכיחו, שוב, שדיקטטורה מהשמאל נוראה ומושחתת כמו דיקטטורה מהימין. חבריו לדרך של אורטגה, וכן מנהיגי מפלגות האופוזיציה, נאסרו. האירוניה היא שביבשת שכה מזוהה עם דיקטטורים אנשי צבא ימנים, הדיקטטורות הנוראות מכל כיום, בעצם היחידות, הן מהשמאל.
"מרבית האינטלקטואלים הלטינו־אמריקאים לא מבקרים את מה שקורה בניקרגואה או בוונצואלה כדי לא להיחשב שכירי חרב של הימין וארצות הברית והאימפריאליזם", אומר פרופ' ריין. "בוריץ' (גבריאל, איש השמאל הקיצוני שנבחר עתה לנשיא צ'ילה) עשוי להיות דוגמה מרתקת: הוא העז לומר שמה שקורה בוונצואלה זו קטסטרופה פוליטית והומניטרית, המשך הניסיון הצ'אביסטי הוא כישלון מהדהד, ומה שקורה בניקרגואה מבחינת זכויות אדם הוא מחפיר".
ובעניין חזרה לעבר או התרפקות עליו, פרופ' בן עמי היה אורח כבוד כאשר נחתם הסכם השלום בין ממשלת קולומביה לארגון הגרילה הגדול האחרון שנותר באמריקה הלטינית, פארק.
"הסכם השלום נחתם בקרטחנה שבמישור כי אורח הכבוד ראול קסטרו מקובה, אדם עם בעיות לב ונשימה, לא היה יכול להעפיל לבוגוטה הגבוהה", הוא אומר. "ביקשתי מהנשיא להיפגש עם שבעת מנהיגי הגרילה הקשישים שיצאו מהיערות כדי לחתום על ההסכם. שאלתי את עצמי מה חושבים הקומוניסטים המהפכנים הוותיקים על העולם הנוכחי, על האידיאולוגיה שלהם. כמעט נפלתי מהכיסא כשאחד מהם אמר לי: 'אם יש לי געגוע לאיזה מודל, הוא להסתדרות'. עניתי לו: 'זו ההוכחה הכי טובה לכך שאתה נמצא ביערות זמן רב מדי'".
בימים אלו אנו בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות קולומביה, שבה מתמודדים בין השאר אינגריד בטנקור, שנחטפה כשהייתה מועמדת לנשיאות לפני 20 שנה בידי פארק והייתה בת ערובה שלהם במשך יותר משש שנים; ומולה ראש עיריית בוגוטה גוסטבו פטרו, איש שמאל, נואם מבריק שהיה בארגון הגרילה השמאלי 19־M וישב בכלא. כינויו היה אאורליאנו, כשמו של גיבור הספר "מאה שנים של בדידות".
קולומביה דמוקרטית כיום, בהחלט, אבל חלק מהסכם השלום היה אמור להיות רפורמה אגררית שתחזיר לשישה מיליון איכרים את אדמותיהם. עם זאת, האיכרים הקטנים לא יכולים להתקיים, ודאי אלו שנטשו את גידול הקוקה. הם קיבלו את הבעלות, אבל לא קיבלו שום תנאים וסיוע להתקיים, ולכן מוכרים בחזרה, במחירי הפסד, את הקרקע לבעלי האחוזות. הזעם הזה יתפרץ, שוב.
אורוגוואי כמודל
לא הכול קודר, כמובן. היו מקומות שבהם חל תהליך פיוס לאומי, והדמוקרטיה שבה והכתה שורש, אולי המרתק בהם היא אורוגוואי הקטנה. שם קם הטופאמארוס, ארגון הגרילה העירונית הראשון בעולם. גם בה הצבא תפס את השלטון בשנות ה־70, ובמהלך של פיוס לאומי – שכלל אי־העמדה לדין של אנשי הצבא שעשו פשעים בתקופת החונטה – השיב את השלטון לאזרחים.
בניגוד למדינות אחרות באמריקה הלטינית, או בעולם, אורוגוואי בורכה בשורה של מנהיגים מעולים שקידמו את כלכלתה ואת מוסדותיה. אחד המרתקים בהם הוא חוסה "פפה" מוחיקה, ממנהיגי הטופאמארוס, שישב 15 שנים בכלא ונבחר לנשיא – והיה נשיא מצוין.
המצב באמריקה הלטינית טוב היום לאין שיעור מכפי שהיה בכל נקודה במאה השנים האחרונות. הכללה, נכון. המשטרים הרצחניים, הגרוטסקיים, של חונטות צבאיות אינם עוד. יש, למרבה הצער, דיקטטורות מהשמאל. יש בהחלט מנהיגים פופוליסטיים – בולסונארו הוא דוגמה בולטת – אבל העם בחר בו וידע בדיוק מיהו. בברזיל יתקיימו בקרוב בחירות, וייתכן מאוד שנראה בארמון הנשיאות שוב את לולה דה סילבה – מנהיג הפועלים מהשמאל שהיה תקווה גדולה כל כך ונמצא אשם בשחיתות שהעטתה חרפה על המורשת שלו. בדמוקרטיה בהחלט מותר לעם לבחור במושחתים.
האלימות הנוראה של המלחמות המלוכלכות בין צבא המשרת רודנות לבין ארגוני גרילה כפרית וטרור עירוני מהשמאל פגה. ארגוני הטרור המיתולוגיים התפרקו, הניחו את נשקם. הפערים החברתיים והכלכליים עצומים – אבל כך המצב בחלקים נרחבים מהעולם. ומנהיגים, בעלי כוונות טובות – וגם אחרים – נדונים הרי תמיד לאכזב, בשל משא הציפיות האדיר.
את הפגיעה האנושה במשטריהם סופגים המנהיגים האוטוריטריים לא מאופוזיציה, לא מפלישות מבחוץ אלא מהמספרים היבשים. מהכלכלה הנפגעת קשות – בוונצואלה, בברזיל ועוד.
"אני פסימית מאוד כרגע". אומרת טרנופולסקי. "אני לא רואה מספיק פעילות של ארגוני חברה אזרחית, שממילא בכל רחבי היבשת היא חלשה מאוד. יש פעילות שורשים, אבל לא בפוליטיקה. המשכילים נמלטים מאמריקה הלטינית במספרים שוברי לב. ארגנטינה נסמכת על המיתוס של מחאת האמהות נגד החונטה, אבל אני לא בטוחה שיש מי שייצא להגן על זכויות האזרח כמו אז".
פרופ' ריין אופטימי יותר. "התרגלנו לחשוב שדמוקרטיה מערבית היא חזות הכל", הוא אומר. "היא לא, ויש תחושה רחבה במדינות רבות שהמערכת הפוליטית מתקשה יותר ויותר לענות על צרכים רבים, בקיטוב כלכלי וחברתי מעמיק והולך. יש כמובן עליות ומורדות בכל מדינה, בנפרד וברמה הגלובלית. צריך להעביר יותר ויותר סמכויות לרמות המקומיות, למועצות נבחרות, הקרובות יותר וקשובות יותר לציבורים שהם מייצגים, אף שיש בעיות שחיתות קשות. בעולם של קיטוב נמשיך לראות מנהיגים הקוראים תיגר על הסדר המערבי, והחלוקה המקובלת לימין או לשמאל חברתיים וכלכליים תהיה רלוונטית פחות".
הפגנה בצ׳ילה. צילום: Getty Images
הגל האדום
ברירת המחדל של מרבית העולם היא שמרנית. ימין מתון או מרכז־ימין – צרפת ובריטניה, למשל – או ימין מתלהם ופופוליסטי כמו בולסונארו או מודי או דוטרטה. אבל אמריקה הלטינית צועדת לפי תוף אחר: בצ'ילה נבחר איש השמאל הקיצוני בוריץ'; שמאל רדיקלי ניצח בבחירות האחרונות בפרו, בבוליביה, בהונדורס. שמאל פופוליסטי שולט במקסיקו ובארגנטינה, ונראה שהשמאל ינצח בבחירות הקרובות בברזיל ובקולומביה. כל המדינות הגדולות ביבשת יהיו בשליטת השמאל, וזאת בלי לציין את דיקטטורות השמאל של ונצואלה, ניקרגואה וקובה.
אפשר לומר שמדובר בגל חולף, אבל ישנם גם תהליכים: הכנסייה הקתולית הולכת ושוקעת. הצבאות איבדו את עוצמתם, את תפקידם של שומרי המדינה והמחליטים מי ראוי לשלוט בה. בעלי האדמות לא קובעים הכל כמו פעם, אבל מיעוט קטן מחזיק את ההון הגדול.
אמריקה הלטינית עשתה צעדים קריטיים קדימה, הממשלים שלה השתפרו, הדמוקרטיה חזרה – או קמה – במדינות רבות. לא הכל מושלם, והאיומים על הדמוקרטיות השבריריות נותרו בעינם ואף התגברו בכמה מקומות.
השאלה, כתמיד, היא האם חצי הכוס היא מלאה או ריקה. אם נשווה למלחמות המלוכלכות בין דיקטטורות וגרילה, המצב טוב לאין שיעור. אם נשווה לחזון – או אף למציאות בתקופות אחרות – אמריקה הלטינית רחוקה מאוד מהיעד, מחזון המייסדים. אבל כך הרי הדבר בכל מקום.
