סמוך להצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת נתניהו החמישית, הזמין עמיר פרץ למשרדו קומץ פעילים, נאמני הנאמנים. הם היו לצידו באש ובמים, כשנדד הלוך וחזור ממפלגת העבודה, עם 'עם אחד' ו'התנועה' של ציפי לבני. תמיד יכול לסמוך עליהם. ובכן, לא עוד. חלקם הטיחו בו דברים קשים, אתה תהיה הקברן של מפלגת העבודה, נאמר לו. האווירה הייתה קשה. תחושה של סוף הדרך. המפלגה שהקימה פה מדינה, שבראשותה עמדו דוד בן־גוריון, לוי אשכול, יצחק רבין, שמעון פרס, כבר לא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. בשיאה הביאה 56 מנדטים. ב־1992 יצחק רבין גרף 44. היום המחוג על אפס. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

הנשרים כבר חגים מסביב לגופה. ברשומות ישנם עדיין כ־40 אלף מתפקדים. חלק ניכר מהם, סביר להניח, בכלל הצביעו כחול לבן. חלקם הגדול יותר מחפש כעת דרך חדשה. המפלגה קורסת, אבל עדיין יש לה נדוניה מסוימת, גם אם הכלה עצמה פסולת חיתון דה־פקטו. סניפים, פעילים, נכסים, ארגון. כל זה לא נעלם מעיניהם של כורי זהב פוליטיים. בכחול לבן מסתייגים, אך לא פוסלים. יאיר לפיד יצר קשר עם כמה מקבלני הקולות הגדולים של מפלגת העבודה. אראל מרגלית רומז בקבוצות ווטסאפ שהוא עשוי לחזור. יש מי שמקווים שיצחק הרצוג ישוב. הרצוג בינתיים מסרב. הוא יעדיף להתמודד על הנשיאות. גם מרב מיכאלי מתכננת כנראה התמודדות. ויש דיבורים על רון חולדאי. "אנחנו מחוזרים", אומר ראש סניף של המפלגה במרכז הארץ. סאבּ קוּץ' מילֵגָה, כפי שאומרים ההודים. "הכל אפשרי".

בינתיים, עם שני שרים בקואליציה, עמיר פרץ ואיציק שמולי, וח"כית בודדת שאינה סרה למרות נתניהו ושותפיו, מרב מיכאלי, המפלגה הולכת ונעלמת. שלושת נבחרי העבודה לא עורכים ישיבות סיעה. המגעים ביניהם מינוריים. איש איש לנפשו, למצפונו. קחו למשל את ההצבעה על חוק הקורונה, שמעניק לממשלה סמכויות נרחבות. איציק שמולי היה ילד טוב ובא להצביע בעד. מיכאלי כמובן הצביעה נגד. פרץ כלל לא טרח להגיע למליאה.

מטה המפלגה הצטמצם, במבנה משרדים קטן במזרח תל אביב. הסניפים ממשיכים להתפייד. דמויות שחוזרו, בדיוק כמו בכל מערכה מאלו האחרונות, סירבו להצטרף. בין אלה שאול מופז, אמיר אשל, נועם תיבון. אלפי פעילים נטשו זה מכבר. "אני אישית פקדתי מאות אנשים", אומר ראש סניף ממרכז הארץ. "לאחרונה ביקשתי מהם לא לחדש את החברות. חבל על הכסף שלהם. יש מי שנשארים רק מפני שאינם יודעים איך לבצע את הליך העזיבה". מוסדות המפלגה, הוועידה והלשכה, שבקו. הנהלת המפלגה, כעשרה ממקורבי פרץ, מתפקדת לפי דרישתו. "המפלגה נראית כמו שלד בורסאי", אומר הח"כ לשעבר חגי מרום, מוותיקי המפלגה. הוא אמנם מגדיר את עצמו כחבר של פרץ, אבל לא חוסך ממנו ביקורת. "למפלגה אין חיים משל עצמה. מי שירכוש אותה ייאלץ להפיח בה חיים ועסקים. המפלגה ריקה. אולי תנפח את נשמתה תחת כחול לבן, או שמישהו יקום ויפיח בה חיים, יקים אותה מחדש. אני נשאר לצידו של עמיר רק מפני שהוא חבר שלי, למרות שהסתייגתי מכניסתו לממשלה". 

חתרן בלתי נלאה לממשלה

הבגידה המהממת בבוחרים עם ההצטרפות לממשלת נתניהו, אותה ממשלה שפרץ גילח את שפמו בכוונה להוכיח שלעולם לא יצטרף אליה, הייתה קו השבר. השקיעה באה עוד קודם, הקריסה המוחלטת אחר כך. אקט השפם, על פי הערכות, העניק בסבב ב' של הבחירות שני מנדטים לפרץ, הרחיק אותו זמנית מקו אחוז החסימה. אחר כך עשה זאת החיבור עם מרצ, שפרץ כל כך לא רצה. בכל מקרה, יו"ר העבודה שיקר לבוחריו, וכנראה עוד לפני וביודעין. את מה שלא העז לומר בפומבי אמר בחדרי חדרים. בפגישה בלוד שבועיים לפני הבחירות, בביתו של הח"כ לשעבר יורם מרציאנו שהיה מקורבו, התוודה שאינו פוסל ישיבה עם נתניהו. אחרי אותן בחירות בספטמבר נתקל מרציאנו ביריב לוין בקניון תל אביבי. למה אתם לא מצטרפים לממשלה, תהה לוין, אפשר לרקוח כאן חבילה יפה. מרציאנו התקשר לפרץ, שלא שלל על הסף. לך, תשמע, האיץ במקורבו. לוין ומרציאנו נפגשו בבית קפה במודיעין. נתניהו הסמיך את לוין להציע עולם ומלואו. תפקיד שר האוצר וממלא מקום ראש ממשלה. אורלי לוי־אבקסיס תקבל את תיק החינוך, שמולי את הבריאות. אפילו הענקת תיק המשפטים לרויטל סויד נשקלה. פרץ ביקש לישון על זה.

דווקא בנו של פרץ, יפתח, לא הצליח לישון בלילה. בשיחת טלפון זועמת עם מרציאנו הסביר שאביו לא יצטרף לממשלת נתניהו. במשפחתו של פרץ התנגדו למהלך. הבינו שפליק פלאק לאחור אחרי גילוח השפם ייראה נורא. מרציאנו היה המום. התפתח בינינו ויכוח לא נעים, סיפר למכר. "לא הבנתי מה קורה. אני לא עובד אצל הילד הזה". לא חלף זמן רב, ומרציאנו הורחק.

חצי שנה אחר כך, פרץ מצא את הדרך להפר את הבטחתו ולהצטרף לממשלה. הפרחים לבני גנץ, כמובן. הקשר בין יו"ר כחול לבן ליו"ר העבודה נוצר מיד אחרי ההתפרקות המהירה של הקשר גנץ־לפיד. הרמטכ"ל לשעבר מעולם לא התלהב מפרץ. חוסר הערכה אליו ולמפלגתו, וגם כנראה אי־אלו טינות ישנות מהקדנציה של פרץ במשרד הביטחון. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה. גנץ רצה את מפלגת העבודה תחת האלונקה הפריטטית, ופרץ כמובן רצה את הכיסא. מהומת האלוהים במפלגה החבוטה לא הועילה. ותיקי המפלגה, בהם בייגה שוחט, משה שחל, יולי תמיר ואופיר פינס, התחננו בפני פרץ לא לעשות את הצעד ההרסני, עם או בלי גנץ. עמר בר־לב, שהיה מקורב לפרץ, אומר שהוא מרגיש ש"זו בגידה, כולל בי אישית, כמי שהלך עם עמיר והאמין לכל מילה שלו". שחל התקשר לפרץ בבהילות. עדיף להילחם מהאופוזיציה על תפיסה שאתה מאמין בה. הציבור יזכור לך את זה לטובה, הוא אמר לפרץ. "פרץ אמר לי שאין לו דרך אחרת, שהמפלגה במצב עגום, אין כסף, אין שום דבר. הסביר לי את הצרות שלו", מספר לנו שחל. "אני לא רוצה לדבר בנימה של 'אני מאשים' אבל אני חי בתוך ייאוש, פסימי לגמרי. ניסינו, כמה מוותיקי המפלגה, לחשוב איך להביא לשינוי, אבל הבנו שלא רק שמפלגת העבודה איננה, אלא גם לנו אין משקל". 

יחסינו עם הגנציאדה

עם שמולי לצידו, פרץ נע אל מטרתו, מיניסטר בממשלה. היחסים בין שמולי לפרץ רעועים זה זמן רב. בפריימריז מול אבי גבאי שמולי עוד היה איתו, בראש מחנה תומכיו. אחר כך התאכזב ממנו. האשים אותו בקריסת השמאל, התמודד מולו על ראשות העבודה, התנגד לחיבור עם האופורטוניסטית ממפלגת גשר, אפילו סירב ליטול חלק בוועידת המפלגה שעסקה בין השאר בשריונים של פרץ. שמולי מיעט להשתתף בקמפיין הבחירות, לא רק מתוך בחירה שלו. את מה שפרץ חושב על שמולי, הנייר לא סובל. יש מי שבטוחים כי פרץ, המודע היטב לפופולריות של הצעיר שהתמודד מולו, הביא לאיחוד עם לוי־אבקסיס, בין השאר כדי למנוע משמולי את המקום השני ברשימה. אבל כל זה שייך לעבר. רשימת העבודה רלוונטית כמו השפעת הספרדית. שמולי חשב שהמפלגה מתה ממילא, אז בינתיים יגשים חלום ויהיה שר רווחה. פרץ רוצה להיות שר, נקודה. כל השאר נדחק הצידה.

חלק מהפגישות בין גנץ לפרץ נערכו בארבע עיניים. מצד אחד גנץ, חסר ניסיון פוליטי, מבוהל מהביקורת נגדו, מנותק ממחצית הקוקפיט, נשאר עם אשכנזי – שמשוכנע שהוא צריך לעמוד בראש המחנה ולא גנץ – לצידו. מנגד פרץ, פוליטיקאי מקצועי, לטוב והרבה לרע. "לעומת הינוקות, הכלומניקים הפוליטיים שמקיפים את גנץ, פתאום הוא נתקל ברב־עסקן", אומר אדם המכיר היטב את הנפשות הפועלות. מול מי שתיארו את פרץ כזה ש"זחל על ארבע לגנץ", בעבודה שוררת תמימות דעים נדירה על דבר אחד: פרץ הצליח לסובב את גנץ. עם שלושה מנדטים, שניים בפועל, לקח שני תיקים מרכזיים, כלכלה, ועבודה ורווחה. אם כי לא צריך להגזים עם גודל ההישג. בכחול לבן הבינו שהם מתנהלים מול גווייה פוליטית. ההסכם כובל את העבודה המצומקת לכחול לבן בכל מהלך משמעותי. "גנץ הפך להיות הפוסק האחרון במפלגת העבודה", אומר חבר המפלגה ופעיל המחאה אייבי בנימין. במפלגה מביאים כדוגמה את הסיפוח. פרץ כפוף להצביע עם כחול לבן בנושא כה עקרוני.

בינתיים, מכורח המציאות החדשה, הקשר בין פרץ לגנץ הפך הדוק, או כפי שמתאר מקורב: "פרץ כל היום על האוזן של גנץ". פרץ שואף להפוך את הקשר הזה לרשמי, למזג את העבודה לתוך כחול לבן. בפועל, המפלגה כבר נכחדה אל תוך כחול לבן. השאלה היא רק אם הזיווג הזמני הזה יהפוך קבוע. מקורבים של פרץ תוהים אם איחוד רשמי כזה אפשרי. גנץ חושש מהתדמית של פרץ והעבודה, אבל עם אפס מנדטים לה וכעשרה לו בסקרים, אולי אין לו מה להפסיד ממש. גם אשכנזי, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון של פרץ ומונה על ידו לתפקיד הרמטכ"ל, לא מתלהב. חברי הכנסת של כחול לבן יילחמו נגד שריונים לפרץ ומי מטעמו, עם כוחם האלקטורלי האפסי.

בינתיים שוררת שם אחווה. גנץ מתייעץ עם פרץ. פרץ ושמולי משתתפים בישיבות סיעה של כחול לבן ובפורום 'שרינו' של הגוש. שרי כחול לבן מקשיבים בחלקם לפרץ. "הוא לא מתלהם, מביע עמדות שקולות", מתפייט שר מכחול לבן המקורב לגנץ. "כשהוא מדבר, אתה יודע שיש לו ניסיון, אתה מרגיש יותר בטוח, בלי קשר לעמדותיו, רק מתוך הניסיון של עשרות שנים לעומת רוב השרים חסרי הניסיון. בי הוא מעורר השראה. אדם מבוגר שלא נח. זה יפה. יש בזה ממד מעניין". זו המחמאה הכי גדולה שהצלחנו למצוא בצמרת כחול לבן על פרץ. שיהיה. 

פנטזיות רודפות פנטזיות

אז פרץ הוא בעל "ממד מעניין", ודאי בעל אנרגיות בלתי נדלות. אבל פחות בעל רלוונטיות. הוא אמנם חבר בקבינט־העל הכלכלי עם נתניהו, בני גנץ וישראל כ"ץ, שהביא לשינוי בחלוקת מענק הקורונה, אבל גרף ההצלחות שלו דומה לגרף המצביעים שיש לו בסקרים. כשהתמנה הציע למנכ"ל משרד ממשלתי לשעבר לעבור לעבוד לצידו במשרד הכלכלה ונענה בשלילה. הדור שלכם השאיר במדינה אדמה חרוכה, הסביר המנכ"ל את סירובו. פרץ הודיע תחת כל עץ רענן שיפעל למען הענקת דמי אבטלה לעצמאים. מי ספר אותו. ההבטחות להעלאת קצבאות הזקנה והנכות התפוגגו. החלטתו של פרץ להטיל מס על מלט מיובא התמסמסה כהרף עין וגרמה לדו־קרב מביך עם כ"ץ. ציוצים בטוויטר זוכים לקיתונות של לעג. הנה פרץ מציע את המודל הגרמני להתמודדות עם אבטלת הקורונה, וזוכה למטחים כתמיד. "תתפטר", "מי מקשיב לך". ואלה המנומסים יותר מבין המגיבים, רבים מהם מצביעיו לשעבר.

המפלגה אינה קיימת בשטח, ובקואליציה גם בקושי. קולו של פרץ נדם כמעט לחלוטין בנושאים שמטלטלים את החברה. הוא מכנה את עצמו "הסמן המתון של הממשלה", מתון עד כדי שתיקה. אף מילה על חוק הקורונה, שמקעקע פיקוח פרלמנטרי על הממשלה ומעניק לה סמכויות גורפות. כאמור, פרץ כלל לא טרח להגיע למליאה. הוא גם שותק אל מול גל המחאות האדיר ששוטף את הארץ נגד המנהיגות של נתניהו, השחיתות והכישלון הבריאותי והכלכלי במשבר הקורונה. יום אחרי "הפגנת הבסטיליה" הסוערת מול מעון ראש הממשלה, פרץ קרא בטוויטר להשיב את החיילים והאזרחים שנותרו בעזה והודיע כי חתם על אמנה להעמיד בראש סדר היום "את נושא השבת הבנים". חשוב, כמובן, אבל מנותק מסדר היום, ולא במפתיע. באותו יום פרץ גם גינה שיח אלים "מכל צד". עברו עשרה ימים נוספים בטרם קרא למשטרה "להגן על המפגינים", אלה שמותקפים תדיר. וגם כשמשפט נתניהו עולה לכותרות, בעיקר בצורת מתקפות משולחות רסן של מנהיג הליכוד וגייסותיו על מערכת המשפט והיועץ המשפטי לממשלה, פרץ ממעט להתבטא. וכשכן, הוא עושה זאת כאילו הוא הולך על ביצים.

משופשף ככל שיהיה, פרץ גם ידוע כפנטזיונר וכבעל תפיסת מציאות פוליטית לקויה. העבר הוכיח זאת לא פעם. הוא עדיין נושא עיניים, ככל הנראה, לנשיאות המדינה. הבחירות לתפקיד יתקיימו עוד שנה. גורם מרכזי במפלגה אומר ש"המפלגה כולה היא מכשיר להפיכתו לנשיא המדינה. הוא הבין שאם יישאר באופוזיציה לא יהיה נשיא. צירוף העבודה לכחול לבן העניק לו את תמיכת גנץ, גם אריה דרעי יתמוך בפרץ לנשיאות. משרד הכלכלה אפור אבל עתיר משאבים. הסטת תקציבים למגזר הערבי תוסיף את תמיכת הרשימה המשותפת. והנה ההסבר לריצה של פרץ לזרועות גנץ ונתניהו". אבל הסיכויים, לדעת הרוב המכריע של השחקנים, אינם גבוהים. מתמטיקה ופרקטיקה פוליטיות פשוטות בהרבה מהתיאור הנ"ל, ימנעו זאת. "גם המחנה שלו לא יצביע עבורו", אומר מקורב לשעבר. "המחנה הנגדי בז לו. גם הוא מבין שהחלום הזה הולך ומתפוגג". 

שבר של ספינה טובעת

הקרקע מתחת לרגליו של פרץ נשמטת. הפוליטיקאי שמעולם לא הצטיין ביחסי אנוש, אבל רדף אחרי אהדת הציבור, מוצא את עצמו מוקף בקומץ מקורבים ועסקנים, שסיבותיהם עמם. "אם אראה אותו ברחוב, לא אוכל להסתכל לו בעיניים", אומר אייבי בנימין. "בעיניי הוא משת"פ של שלטון מושחת. עזרתי לעסקנים של פרץ להעיף את אבי גבאי ואז הם חיבקו אותי. היום אני נלחם בהם".

מקורב לשעבר זוכר כיצד פעילים נהרו ללשכתו של פרץ אחרי שהתמנה לשר להגנת הסביבה אצל נתניהו, מטעם 'התנועה' של לבני. היום זה לא קורה. מעגל מקורביו של פרץ הצטמק פלאים. למשפחה תפקיד מרכזי. אשתו אחלמה ושלושת ילדיו, יפתח, שני ואוהד. אחיו אלברט, וגיסו סמי שושן, שניהם פעילים ותיקים ומרכזיים. פרץ עדיין מקורב לאיש העסקים אבי שקד, שגם תרם לו בפריימריז. הם משתדלים לקיים פגישה שבועית, בנתניה או סמוך לשדה התעופה. גם משפחת בובליל (קלאב הוטל) מקורבת לשר הכלכלה. בלב סערת הגל השני וההפגנות נשא פרץ דברים בבית כנסת ברמת גן לזכרה של אם המשפחה. מקורבים מעטים אחרים שנותרו כוללים את מזכ"ל המפלגה לשעבר חיליק בר והיועץ האסטרטגי אורי רמתי. רמתי אף ניהל את המו"מ עם לוי־אבקסיס. עליו פרץ סומך יותר מכולם, לצד הבן יפתח.

מחנהו של פרץ הולך ומתאדה, בתוך המפלגה המתאדה בעצמה. "עמיר נאחז בשבר של ספינה טובעת", אומר מקורב לשעבר. אמנם פרץ גייס לוועידת המפלגה כמה מאות מתפקדים, אבל חלק מפעיליו הוותיקים נטשו. הוועידה, שידעה ימים סוערים, מרמון ונאום הלווייתנים ועד קרבות איתן כבל בגבאי, היא חותמת גומי משועממת של היו"ר. הגוף הצביע במפגיע נגד עמדת הרוב המוחלט של הבוחרים בעד כניסה לממשלה, יומיים אחרי שפרץ חתם ממילא על ההסכם עם כחול לבן. מנותקים מהשטח ומהמציאות. הוועידה אף העבירה להנהלה את בחירת נציגי העבודה למוסדות שונים. הנהלת המפלגה היא גוף מצומצם, שעיקרו אנשי פרץ, ביניהם פיני קבלו מבית שאן, בכיר בהסתדרות, והח"כ לשעבר לאה פדידה.

פרץ ערבב כדרכו, באמצעות שינויים בוועידה ופעילות בשטח, את הרשימה לכנסת. הקפיץ קדימה את ערן חרמוני, המזכ"ל, את סאלח סעד ואחרים. במקביל מי שנחשבו תומכי גבאי, כאמילי מואטי ומיכל בירן, החליקו במורד הרשימה. עתירה של חלקם לבית המשפט נדחתה. על המנגנון השתלט עם אומרי הן, כצפוי. פעילים שאינם מתומכיו זוכים לכתף קרה. "מתעלמים מאיתנו", אומר ראש סניף ותיק שהצביע בפריימריז לשמולי. בעבר נהנה מגישה אוהדת. היום, הוא אומר, הדלתות חסומות. "השפעתי, האמנתי במפלגה שהקימה את המדינה, היום אני לא קיים. הוועידה לא רק שמורכבת מאנשי פרץ, היא גם מעבירה החלטות להנהלה. מוסדות המפלגה המפוארים רוקנו מתוכן. דמוקרטיה אין כאן".

אף גנרלים לא יבואו

הריצה המשותפת הכושלת בשתי מערכות הבחירות האחרונות עם אורלי לוי־אבקסיס, והכניסה לממשלה, היו מכת גרזן למפלגה המקרטעת. הסיפור של לוי־אבקסיס סופר כאן בגיליון הקודם. שידוך שהיו מעורבים בו איש עסקים ידוע, יורם מרציאנו ואורי רמתי. פרץ נדלק מיד. "מעולם בכל השנים הארוכות שאני מכיר אותו לא ראיתי את עמיר עם עיניים נוצצות כל כך, כמו כשדיבר על אורלי", אומר עוזי ברעם.

במפלגה פחות התרשמו מהניצוצות. כבר אז החלה הנטישה. בקבוצות ווטסאפ תוססות של פעילי מפלגה, פרץ נקרא להתפטר. פעילים ותיקים שהצביעו כל חייהם 'אמת' מחו מחאה נחרצת נגד צירופה של לוי־אבקסיס, והעבירו את קולם לכל מי שהיה בסביבה, רק לא מפלגת העבודה. "תהינו למי להצביע", אומר פעיל ותיק. "רבים מהפעילים העדיפו את כחול לבן. היום יש לנו דילמה דומה, הנטייה היא לכיוון של יאיר לפיד".

החבירה לנתניהו רוקנה את מצבורי האנרגיה המעטים שעדיין נותרו בגוף הזה, אחרי שני הסיבובים עם לוי־אבקסיס. ההערכה מדברת על כ־10,000 פעילים שנטשו ולא מתכוונים לשוב. חרמוני אומר שהמספר נמוך יותר, ושכ־2,000 מתפקדים בלבד עזבו. חלקם, לטענתו, הם מחדשי גבייה, שיחזרו לשלם דמי חבר. חרמוני פחות מתכתב עם המציאות, כנראה.

בין המאוכזבים שסיימו בפועל את יחסיהם עם המפלגה ישנם בכירים כמוטי ששון, ראש עיריית חולון הוותיק, והשר לשעבר אופיר פינס. "החלטתי לעזוב כי מפלגת העבודה שוב בגדה בבוחריה, אבל הפעם זו הבגידה הגדולה ביותר", אומר פינס ל'ליברל'. "אין לי מה לחפש שם, במיוחד אחרי שעזרתי בבחירות לבקשת עמיר פרץ. למעשה עזבתי דבר שלא קיים. העבודה תהיה חלק מכחול לבן, לא יהיה יותר פתק 'אמת' בקלפי. עם הכניסה לממשלה המפלגה הודיעה במשתמע על סיום דרכה והפסקת פעילותה, אז מה הטעם להישאר שם". ציר בוועידה שאליו פנינו הגיב כך: "טוב שאנחנו מדברים, הזכרת לי שאני חייב להתנתק". פעילת מפלגה ותיקה ממרכז הארץ אומרת שהיא נשארת רק כדי למנוע מכוחות לא רצויים להשתלט עליה. "מצב כזה, של מפלגה על המדף, מזמין אנשים מפוקפקים. אני מכירה לפחות אחד כזה שמנסה, מאחורי הקלעים, להשתלט על המפלגה. אני וחבריי נעשה הכל כדי למנוע ממנו לבצע את זממו". משה שחל עדיין חבר מפלגה: "אני מתלבט אם לעזוב רק בגלל סיבה אחת, מספר החבר שלי הוא בין הראשונים. זה לא פשוט לעזוב עם מספר כזה".

פרץ, ואבי גבאי לפניו, עשו מאמצים כדי להעשיר את הרשימה בשמות נוצצים. הצעות הועברו בין השאר ליובל דיסקין, גדי איזנקוט, נועם תיבון, עמוס ידלין, עמוס גלעד ואמיר אשל. בתקופה שחיזרו אחרי גנץ, לפני הקמת חוסן לישראל, אפילו בוגי יעלון קיבל הצעה, כמו גם גבי אשכנזי. כולם סירבו מיד. אשכנזי ושאול מופז הבהירו שאין על מה לדבר, חבל על הזמן. חלקם אמרו שאין מפלגה, אין לאן להצטרף. עם אחדים פרץ נפגש בעצמו, עשה מאמץ הרואי. "שמות עלו וירדו", אומר פעיל המצוי בהתרחשויות, "אבל שום דבר לא עזר. אנשים לא רצו להתקרב למפלגה". או כפי שמגדיר זאת בפנינו אחד הביטחוניסטים הנ"ל: "המפלגה לא קיימת".

התיאורים על מותה של העבודה ציוריים. לדבר על מפלגת העבודה היום זה כמו לדבר על אברהם אבינו, אומרת פעילה ותיקה. כשהוא מתבקש לתאר את מצב המפלגה, איתן כבל פורץ בצחוק. "איך אפשר לכתוב על משהו שלא קיים", הוא תוהה. "מפלגת העבודה היום היא משפחת פרץ המורחבת בתוספת קומץ מקורבים", אומר מקורב לשעבר של פרץ.

סוף עצוב לשחיקה מתמשכת

המפלגה שרק לפני כשנה עדיין תססה חיים, עם אירועים, כנסים ואפילו ויכוחים אידיאולוגיים, נעלמה מהמפה, ולא רק בסקרים. שמונה סניפים בלבד נותרו מעשרות רבות. כ־100 מזכירי סניפים על הנייר, ברחבי הארץ, מחוסרי פעילות. אתר האינטרנט נראה כמו עיירה מדברית וירטואלית שכוחת אל, שאחרוני תושביה אורזים בדרך להימלט מגיא צלמוות. באתר מככב נאום של פרץ בכנסת מנובמבר 2019, לציון רצח רבין. תשעה חודשים לא הספיקו כדי לעדכן במשהו חדש. את עמוד הוויקיפדיה של פרץ מעטרת תמונתו עם שפם, איש לא טורח להחליף.

הגופים הפנימיים מתכנסים בזום, לעיתים רחוקות. כך גם המפגשים של המזכ"ל והיו"ר עם הפעילים הספורים שמגלים עניין בגווייה. המזכ"ל חרמוני מדבר על "נפילה כואבת, אבל אני מאמין שנתגבר. אני משוכנע שלמפלגת העבודה יש יכולת לעמוד על הרגליים. היא תקום כמו עוף החול. בכל מקום שאני מוצא אדם מיואש, אני מגלה מישהו אחר שמוכן להתגייס". חרמוני גם מפנה אצבע מאשימה כלפי הקורונה, בהקשר הזה.

כמה אנשי מפלגה בולטים, ביניהם ישראל סביון מחיפה, יחיאל מלכה מנתיבות, אבי אזולאי מאילת ואמנון זילברמן מתל אביב, עדיין נאמנים למפלגה ולראשיה. מקווים שהצטיינות של פרץ במשרד הכלכלה תאושש את המפלגה. "אנחנו במסע ארוך. פרץ ביקר כאן ואמר שיש סיכוי לקאמבק, כפוף לעבודתו הטובה במשרד", אומר סביון. הוא כה ותיק ומשופשף, שקשה להעלות על הדעת שהוא מאמין במה שהוא אומר. "עמיר ושמולי נותנים עבודה", אומר זילברמן, ומשוכנע שיצליחו להעלות את העבודה מעבר לאחוז החסימה.

אין למפלגה שטח, אומרים פעילים ותיקים. אין כלום, אין פעילות. פעילה מוכרת נזכרת בוועידת המפלגה האחרונה, לפני הקורונה. "מי בא לשמוע את עמיר פרץ? באנו לפגוש חברים. זה היה אירוע עצוב. בקושי 200 מתוך קרוב ל־4,000 צירי הוועידה".

בכמה קבוצות ווטסאפ פנימיות שעוד נשארו פעילות, ממשיכים להתווכח. פה מנהלים דיון על התבטאות שנויה במחלוקת, שם דנים בטיפול בקורונה, תוהים מה מקומה של מפלגת העבודה בכאוס הכללי. "אבל כל מי שיש לו עיניים וטיפה היגיון מבין שהעסק נגמר", אומר חבר ועידה. "אנחנו כבר מעבר לייאוש. הגענו לשלב האבל וההשלמה. המפלגה מתה. כבר אין לי כאב על הגוף הזה, אלא על תפיסת העולם שהולכת ונעלמת. אנשים כמוני נותרו בלי בית פוליטי. חבל שמי שעשה את זה הוא פרץ, שכל חייו הפוליטיים הצטייר כאדם עם עמדות מובהקות".

"לכאורה יש מפלגה אבל למעשה אין מפלגה", אומר עוזי ברעם. "זו מפלגה שכבר לא מתנהגת כמו מפלגה. לא מתכנסת, לא דנה בהתנהלות של השרים. המוסדות שלה צומצמו. פרץ הוא הקברן האחרון, אבל הירידה הדרגתית. ב־77' קיבלנו מכה אבל עדיין שמרנו על כוחנו הכלכלי, הפוליטי והארגוני. מי זוכר שב־96' היו 300 אלף מתפקדים. אני הגעתי למקום הראשון בפריימריז עם כמחצית מקולותיהם. ב־99' הפסקנו להיות אלטרנטיבה לשלטון. זה כואב. אני במפלגה מגיל אפס. אין לי בית פוליטי אחר".

בייגה שוחט סבור שירידת העבודה החלה עם רצח רבין. ההידרדרות במנדטים מאז הייתה עקבית. "שינוי דמוגרפי לצד אכזבה מההסכם עם הפלסטינים וחוסר במנהיגות גרמו להידרדרות. אמנם התהליך ארוך אבל תרומתו של עמיר, עם כניסתו לממשלה, הרסנית. הוא ריסק את המפלגה עם השותפות עם אורלי לוי והכניסה לממשלה. התחושה היא שאין לו עניין לשמר את מפלגת העבודה". גם אפרים סנה אומר שרצח רבין הוא קו השבר. "מאז לא השכלנו, הדור שלי וזה שבא אחריו, להעמיד מנהיג שיש לו סמכות מוסרית וביטחונית להוביל את המדינה להסכם עם הפלסטינים. זה שורש העניין".

משה שחל הולך עשרות שנים אחורה. "המאבק הארוך בין רבין לפרס שחק את דור ההמשך במפלגה, מה שגרם לירידתה. לזה אפשר להוסיף את העובדה שבשנים האחרונות אין במפלגה אידיאולוגיה, רק מאבקים אישיים. בעבר הייתה למפלגה דרך. מה הדרך היום? כיסא? במקום לנסות להחזיר הביתה את הבייס הוותיק, שנשם ערכים במשך שנים, פרץ חשב שהוא יחזיר המונים יחד עם אורלי לוי. זה לא קרה. אף אחד לא מאמין למנהיגות שעוסקת בפרופיל אישי. הציבור תומך בפשרה טריטוריאלית, אבל מפלגת העבודה לא לוקחת את הדגל הזה קדימה אלא מתעסקת בהחלפת יו"רים. מטפלים במחלה קשה עם קוסמטיקה".

פרץ מסיר אחריות

בסביבתו של פרץ, כמה צפוי, מאשימים את אבי גבאי בקריסת המפלגה. הוא קיבל את המחנה הציוני עם 24 מנדטים וגרף שישה בלבד באפריל 2019, אומר מקורב לפרץ. גבאי נבחר ביולי 2017, הביס את עמיר פרץ בסיבוב השני. ההתחלה נראתה מבטיחה. הסקרים ניבאו 20 מנדטים. אבל השמחה הייתה מוקדמת. שורת טעויות, כמו התבטאויות "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" או "אין צורך לפנות התנחלויות", הרחיקו מצביעים. כך גם האינטריגות הרגילות, מול פרץ שחתר כהרגלו תחתיו, או השותפה ציפי לבני שניסתה לייצר גוש שבראשו מישהו שאינו גבאי. הפרידה מלבני, חוסר הרלוונטיות, הסכסוכים, הפריחה של כחול לבן, ריסקו את המפלגה. אחר כך בא המו"מ של גבאי על כניסה לממשלת נתניהו, וגמר לו את הקריירה הפוליטית. מי שסיכל זאת אז היה שמולי, המקורב דאז לפרץ. עכשיו שניהם עובדים תחת אותו נתניהו.

גבאי עזב, סתיו שפיר שהגיעה אחרי עזיבתו למקום השני בפריימריז על ראשות העבודה, עזבה גם היא. שמולי נשאר, למרות ששקל לא פעם לעזוב. פרץ השתלט על הגוף החולה והמצומק. מקורב לגבאי מזכיר את התנאים השונים לגמרי שעמם התמודד היו"ר לשעבר. שתיית המנדטים של כחול לבן, קבלת הפנים הצוננת במפלגה. "לא ברור מי עמד מאחורי האש שהופנתה בשיא העוצמה לגבאי, אבל דבר אחד בטוח: פרץ אוכל היום את הפירות הבאושים". בסביבת גבאי מזכירים את הניסיון של נתניהו להקדים את הבחירות במחצית 2018. בכירי העבודה טרפדו את המהלך, למורת רוחו של גבאי. "לפני הקמת כחול לבן, לעבודה היה סיכוי להיות במקום טוב יותר". גם מתמטיקת המנדטים מעוותת, לדבריהם. לפני הפריימריז לראשות המפלגה, שבהם ניצח גבאי, העבודה הידרדרה עד לכשמונה מנדטים בחלק מהסקרים. גבאי קיבל מפלגה מפורקת, אבל לא קיבל הזדמנות הוגנת לשקם אותה.

העזיבה של שפיר הדהימה רבים. היא חברה אז להקמת המחנה הדמוקרטי, עם מרצ, אהוד ברק ויאיר גולן. "זה לא היה קל", היא אומרת ל'ליברל'. "פקדתי מעל 10,000 איש, הגעתי בפריימריז למקום השני, תכננתי להישאר. אחרי ההתמודדות הגעתי למשרד של פרץ ואמרתי לו שאני לשירותו. אמרתי שטובת המפלגה דורשת איחוד עם מרצ. הוא הבהיר לי שזה לא עומד לקרות. הדגשתי את זה שוב כמה ימים אחרי האיחוד בין העבודה לבין גשר. בסופו של דבר הוא התאחד עם מרצ רק במועד ג'. רוב הח"כים של העבודה תמכו באיחוד עם מרצ אבל פחדו לדבר. בדיעבד יש לי תחושה שפרץ רצה להיכנס לממשלת נתניהו. עזבתי בלב כואב. מה שנשאר שם זה עסקנות פוליטית של ההנהגה. התחושה היא שהכיסא מעניין אותם יותר מאשר הציבור. זה תמיד היה האיום על המפלגה, הפעם ההנהגה שברה את רוחם של המתפקדים".

בעבודה יש שאומרים כי העזיבה של שפיר הייתה קו שבר, "בעיקר מפני שהיא הייתה אחת הבודדות שהעזו להתעמת עם פרץ. אחרי שהיא הלכה לא היה מי שיאתגר את ההנהגה".

מרב המאמצים. סוף דבר

מרב מיכאלי דווקא נשארה. נלחמת על עקרונותיה. "היום מיכאלי היא מפלגת העבודה", אומר שחל. ותיקי המפלגה נרתמים מעת לעת לסייע לה, מקווים שתצליח להחיות משהו. יום שני בצהריים, בלשכתה הקטנה בכנסת, מיכאלי שבה לחדרה אחרי ישיבת ועדת הקורונה. על הקיר תצלומים של דוד בן־גוריון ויצחק רבין, שנלקחו מחדר הסיעה הקודם של העבודה. גם תצלום שלה עם נחמיה מיכאלי, סבה, שהיה איש מפ"ם ומזכיר הוועידה שלה. סבה המפורסם יותר, ישראל קסטנר, היה איש מפא"י. השורשים שם, העתיד מעורפל. או כפי שהיא אומרת: "המפלגה מונשמת, במצב לא קל".

היא מרגישה את כובד ההיסטוריה. בעיקר את הבדידות. "יצא ככה שכל זה על כתפיי. נקלעתי למקום שיש עליי אחריות להקים את המחנה. כשהגעתי לכנסת היו לנו 15 מנדטים, לאט־לאט הידרדרנו. חלק ממנהיגי המפלגה נכנסו לממשלות הליכוד. להסתה ולרצח רבין היה אפקט מצנן, זה ריסק את המחנה. אחר כך הגיע ברק עם האמירה שאין פרטנר ושמט למחנה שלם את הנרטיב שלו. המנהיגים ריסקו את המפלגה, היה קשה לקום מזה".

לבדה בכנסת, לבדה במפלגה, מיכאלי מנסה להתעלם מהמציאות המוזרה, לשחק על המגרש כאילו שום דבר לא השתנה. "אחרי הרכבת הממשלה היחס אליי היה מוזר, הרגשתי שאני לבד כאן. כולם יושבים ביחד ואני לבד במליאה. בציבור התייחסו אליי בכבוד, אבל בקואליציה אמרו 'חבל שאת לא מצטרפת'. היה משהו מוזר באינטראקציה. אמנם עבודת חברי הכנסת סוליסטית, אבל חסרה לי נקודת התייחסות מיידית. זה מעט מוזר לעבוד לבד, ללא סיעה מאחורייך. אני היחידה בכנסת שאין לה ישיבות סיעה, אין לנו אפילו חדר סיעה. אבל זה מאפשר לי להצביע לפי צו מצפוני.

"אם היינו נשארים מחוץ לממשלה היינו יכולים עכשיו לחגוג. אנחנו האלטרנטיבה. המפלגה הייתה יכולה לאסוף את המאוכזבים מהבגידה של גנץ ומהכישלון הטוטאלי של הממשלה בכל תחום".

בתוך כל הכאוס היו לה לאחרונה כמה הישגים פרלמנטריים, כמו חוק ההמרה ובחירתה לוועדה למינוי דיינים. למזלה, היא אומרת, ותיקי המפלגה מסייעים לה בכל דרך, יצאו נגד כניסה לממשלה, הקליטו הודעות למצביעים, נותנים לה את התחושה שהיא לא לבד. "היחסים חמים. יש לי כבוד רב אליהם. הם חיו פוליטיקה אחרת".

בניגוד לרבים בעבודה, מיכאלי סבורה שאפשר לשקם את המפלגה. האם תנסה להתמודד על ראשות העבודה? "ממש בקטנה".

היא מחפשת כוחות חדשים שיצטרפו, ובד בבד חוששת שפרץ ינסה ויצליח לסכל מהלכים. "הדנ"א של העבודה מחובר לזה של המדינה. פרץ ושמולי ניסו לחסל את המפלגה. יכול להיות שנצליח להקים את המפלגה, אם רק נחליף את ההנהגה הכושלת. ברור שהנוכחית לא יכולה להמשיך, מפני שאם היא תמשיך זו תהיה ההנהגה האחרונה של מפלגת העבודה".

–

• מחשבות על אחרי הקורונה // הטור של נדב איל
• ביזיון ושמו מפלגת העבודה // הטור של נחמה דואק
• מפלגת זהות // כך יצרה "פוליטיקת הזהויות" עיוות של ממש במרחב הליברלי // מאת תומר פרסיקו