fbpx

אבא פגום // דמות אחת בחודש מאת גדי להב

על לוגן רוי ב'יורשים'

0

על פי המיתולוגיה היוונית, אבי האלים הראשון היה אורנוס (השמיים). הוא נישא לאמו גאיה (האדמה) ויחד הולידו את הטיטאנים והמפלצות. אך אורנוס החביא אותם בטרטרוס, בטן האדמה, כי חשש שיירשו אותו. ובאמת אחד מהם, קרונוס (הזמן), הצליח לסרס אותו ולרשת אותו כאבי האלים. גאיה אמרה לקרונוס כי גם הוא יודח על ידי אחד מילדיו. לכן הוא בלע את כל אלה, מיד כשנולדו לו מאשתו ריאה. אבל ריאה הערימה עליו, וכשנולד זאוס נתנה לו לבלוע אבן במקום את בנו. זאוס גדל בהיחבא, ובהזדמנות שם חומר הקאה במשקה של אביו. קרונוס הקיא את כל ילדיו, האלים האולימפיים, שניצחו במלחמה שפרצה. זאוס הפך לאבי האלים וכלא את אביו בטרטרוס.

'יורשים' היא כביכול סדרה על עסקי התקשורת ועל היחסים הקריטיים והמלוכלכים שבין זו לבין שלטון ועסקים ("הון־שלטון־עיתון"). אבל כל מי שצופה מבין מהר שהיא לא באמת עוסקת בנושא הזה, שעובר גבוה־גבוה מעל ראשם של 98% מהאנשים. זוהי סדרה על שלטון מלוכני, משהו ש־98% מהאנשים יכולים להתחבר אליו, גם אם מעולם לא היו בני מלוכה.

ווייסטאר, האימפריה של משפחת רוי – השם, שמשמעותו מלך בנורמנית, השפה שכבשה יחד איתם את אנגליה ב־1066, מדבר בעד עצמו – היא ממלכה לכל דבר. שלטון פיאודלי של שליטים ונתינים, עם ארבעה מאפיינים שנכונים לכל ממלכה אוטוקרטית: 1. החוק הקובע הוא "מה שהשליט מחליט"; 2. יחס אינסטרומנטלי, כמו לחפצים, למי שאינו מהמעמד השליט. כך, אירוע שבו היו מעורבים אנשים כאלה מכונה על ידי הרוֹי'ז NRPI – No Real Person Involved; 3. נפוטיזם עמוק, בו ככל שדמך כחול יותר, כך מעמדך ותפקידך רם יותר; 4. הדרך היחידה לצבור כוח, למעט סעיף 3, עובר דרך נאמנות מוחלטת והתבטלות מול השליט (או מי שמעליך בשרשרת המזון). מריטוקרטיה, שלטון חוק ומינהל תקין הם אויבים מובהקים.

היורשים אינם העתיד. הם האיום. והדבר הזה, המאפיין הזה של לוגן – לראות בילדיך איום ולא המשכיות – הוא שעומד בלב הסדרה והופך אותה למרתקת. הוא מנוגד כל כך לנטייה הבסיסית שלנו, השבטית, המשפחתית, לראות בילדינו את ההמשך של עצמנו – ולכן למקם אותם מעל כל דבר אחר

בניו של לוגן מאיישים תפקידים בכירים לצד שורת אנשים ארוכה, שמשמשים כאומרי הן וחותמות גומי. אבל הדוגמה הטובה יותר לסעיפים 3 ו־4 הוא גרג הירש, נכד אחיו של לוגן. ילדון חסר כל יכולת, ניסיון או כריזמה. הוא אינו מייצר שום ערך. תרומתו הכוללת לחברה היא כנראה שלילית. ובכל זאת הוא עולה בסולם הדרגות בשל שילוב של ייחוסו המשפחתי (אפילו שלוגן שונא את אחיו) וליקוק ישבנו של טום, שנשוי לבתו של לוגן.

——

לוגן רוי, בראש הפירמידה, חד כתער גם בגיל 80, בעל קילר אינסטינקט שאין שני לו, אכזר, נעדר כל שיקול אנושי, מוסרי או ציבורי, תאב כוח. אינו אוהב עסקאות, גם אם הן טובות לו, שבהן לא הכניע את היריב ורוצץ את גולגולתו. מתבקש לראותו כמייצג את עולם התקשורת הישן. אחרי הכל, האימפריה שלו מזכירה ולא במקרה את ניוזקורפ של רופרט מרדוק. נחמד לראות שארגון כזה מתנהג כמו חצר דוכס, אבל האמת היא שלו השורה התחתונה של הסדרה הייתה שטובת הציבור מעניינת את אילי התקשורת קצת פחות משיעור העוני בעולם, זה היה במקרה הטוב משעמם.

לוגן, אם כן, חורג מעולם התקשורת. ניתן לראות אותו גם כבן דמותם של מנהיגים לא מעטים. רפובליקות דמיקולו שהפכו לממלכות דה פקטו, א־לה סוריה של האסדים, לא חסרות. אבל נפוטיזם וסממני מלוכה מתפשטים גם בעולם המערבי: הקלינטונים, הבושים, ז'איר בולסונארו נשיא ברזיל ובניו, דונלד ובתו איוונקה טראמפ, משפחת נתניהו. לוגן והממלכה הרקובה שלו יכולים לשמש תמרור אזהרה גם למדינות מתוקנות.

אבל האמת היא שללוגן רוי יש תכונה אחת שהוא אינו חולק לא עם המרדוקים ולא עם הטראמפים. הוא אב מתעלל. הוא מגדל את ארבעת ילדיו לא רק תחת צילו, אלא תחת מוראו. לאורך שתי עונותיה (עד כה) וגם בעבר לפי מה שאנו מבינים, הוא משפיל את ילדיו, מבטיח הבטחות ומפר אותן, מנצל אותם, מסרס את ביטחונם העצמי, אפילו מכה אותם. הוא עושה את זה בשיטתיות ובתחכום: נותן להם תפקידים ואז מכשיל אותם. כמו כל אב מתעלל הוא גם מדי פעם נחמד אליהם, כך שלעולם לא יברחו.

ובהתאם ארבעת היורשים הפוטנציאליים הם ילדים פגומים. הבכור, קונור, הוא כלומניק הזוי שלא עובד, אבל מחליט לרוץ לנשיאות ארה"ב. השני, קנדל, עושה את כל המסלול הנכון כדי לרשת את אביו, אבל היעדר הקילר אינסטינקט שלו גורם לאביו לדרוך עליו. השלישי, רומן, בעל פה ג'ורה סטייל יאיר נתניהו, לא מסוגל להתייחס לשום דבר ברצינות, כי רצינות משמעה לעמוד למבחן, דבר שכמעט אף פעם לא צלח בו. ויש לו גם משיכה ל־BDSM מהצד התחתון של המשוואה. הרביעית, שיבון, אולי הנורמלית מכולם, עדיין בוחרת להתחתן עם יצור נחות ממנה בהרבה, וגם עושה אחורה פנה מהקריירה העצמאית שפיתחה.

ומעל הכל, כל הארבעה תמיד שואפים לדבר אחד בלבד: לקבל אישור ליכולותיהם מאביהם. משחק הליטוף והסטירה עובד נהדר. כל ליטוף יגרום לגורים לשכוח את הסטירות הקודמות, ולהתקרב שוב רק כדי לקבל את הסטירה בחזרה.

——

עברו שוב על רשימת המנהיגים שהזכרנו קודם: טראמפ, הבושים, נתניהו, בולסונארו. קשה להאמין שהם אבות מתעללים. איננו יודעים לשלול זאת לגבי כולם, אבל גם אם כן, אין כמעט ספק שהם רוצים בטובת בניהם, או לפחות שהיו רוצים שבניהם יירשו אותם. הרי ירושה היא שעומדת בבסיס המלוכה. בן יורש הוא הדבר החשוב ביותר. הנרי השמיני זעזע את אירופה, התנתק מהכנסייה הקתולית ושינה את העולם לעד, כדי שיהיה לו יורש זכר.

לגבי מרדוק, חלק מההתנהלות בסדרה מבוססת על יחסיו עם בניו לכלן, ג'יימס ואליזבת, אבל גם במקרה שלו קשה להאמין שהוא אינו מעוניין שאחד מהם יירש אותו. לוגן, לעומת זאת, נראה כמי שלא מעוניין בכך. 'יורשים', נראה, איננה סובבת סביב השאלה מי יהיה הבא בתור בשושלת, אלא איך לוגן יכול להימנע מכך. היורשים אינם העתיד. הם האיום. והדבר הזה, המאפיין הזה של לוגן – לראות בילדיך איום ולא המשכיות – הוא שעומד בלב הסדרה, הוא שהופך אותה למרתקת, כי הוא מנוגד כל כך לנטייה הבסיסית שלנו, השבטית, המשפחתית, לראות בילדינו את ההמשך של עצמנו – ולכן למקם אותם מעל כל דבר אחר.

המשפחתיות היא תוצר של הציוויליזציה, אבל האיום הזה מדור העתיד קיים משחר האנושות, ואף לפניה. אריות וחלק מהקופים לא רואים בבניהם ממשיכים, אלא מתחרים. ומה שקדם לתרבות מגולם במיתוסים. אדיפוס, קרונוס, אורנוס – כולם סובבים סביב האיום שמגלמים הילדים היורשים.

לוגן הוא קרונוס מודרני. שמה של האישה שהוא ממנה למנכ"לית ויורשת, ומנהל איתה רומן, הוא ריאה – כשמה של אשתו של קרונוס. קשה להאמין שמדובר במקריות. בתחילת הפרק האחרון מובהר לו שבעלי המניות מעוניינים שהוא יתפטר. הוא יכול היה לעשות זאת ולמנות את אחד מבניו כיורש. אבל כמו קרונוס (זהירות, ספוילר) הוא מוכן בפרק האחרון להקריב את בנו, קנדל, כדי לשמר את כוחו. וכמו זאוס, קנדל מחליט להחזיר מלחמה. השאלה אם לוגן ייכלא בטרטרוס תעמוד בלב העונות הבאות.

ואם יש יחסי משל ונמשל בין הסדרה למציאות, הם אינם סביב מנהיג כלשהו, צד פוליטי או טייקון תקשורת. אם כבר, מדובר במאבק בין־דורי: לוגן בן ה־80 מתעלם מההתחממות הגלובלית, מהטרדות מיניות או מההשלכות של העולם הישן על יכולתו של העתיד להיות בר קיימא. מישראל קצת קשה להבחין בכך, אבל הנושאים האלה הם הקרובים ביותר לליבם של המילניאל'ס באירופה ובארה"ב. ואם בכל זאת יש כאן נמשל, הוא סביב השאלה הזו: האם דור הבייבי בום מכין את הממלכה, היא העולם, לעשורים הבאים, והאם הוא מוכן להעביר את שרביט השליטה לדורות הבאים, או רואה בהם איום.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook