ליל הבחירות 2016 בארה"ב הרגיש ללא מעט ישראלים שעקבו אחריו כמו שידור חוזר של מרוץ נתניהו־פרס, 20 שנה קודם לכן. הלכת לישון עם אחד, התעוררת עם האחר. כשנודע המהפך, נפתחו בקבוקי שמפניה במעוזי הימין הישראלי, מגבעות בית אל ועד לשכות שרי הבית היהודי וספסלי הליכוד בכנסת. כלל לא בטוח שגם ברחוב בלפור הוצאה מיד השמפניה הוורודה הידועה. בנימין נתניהו אינו הריקלינים שנוהים אחריו, יש לו קצת יותר הבנה וידע במה שעבר, מה שהווה ומה שעשוי – או עלול – להיות.
כמה חודשים של שיכרון חושים בכל זאת עברו עליו. כבוד מלכים בבית הלבן המחודש (והמוזהב להחריד). עצירת ביניים ליממה של הנשיא בישראל, שנופחה כמובן לממדים של "ביקור היסטורי", על ידי כל מי שאין לו שום הבנה בהיסטוריה, ובעיקר על ידי מי שרוצה לשכתב את אותה היסטוריה. אבל ברקע האפרורי, נטול המשדרים המיוחדים והכותרות שזורמות בפושים היסטריים על עוד שטות שצייץ הליצן שכבש את וושינגטון, המצב אחר לגמרי. עם נשיא שאינו יודע לקרוא עמוד אחד של תדריך, אדם קפריזי, עמוס אגו להתפקע ונטול כל הבנה עניינית או כישורי אנוש; עם בית לבן כאוטי וממשל חדש, מפוזר ותועה בעלטה פוליטית; עם כל אלה צריכה ישראל להתמודד. כך יוצא ששליחיו של ראש הממשלה הישראלי מעלים חרס בניסיון להשפיע בנושא האיראני־סורי, ונתניהו נאלץ לגרור עצמו לארמונותיו של ולדימיר פוטין. שם הוא מקבל פוטו־אופ, אבל לא הרבה יותר מזה. הרוסים עדיין מחויבים לציר הרשע, המתעצם לו במזרח התיכון בחסותם.
ובינתיים, הבלבלת הפוליטית העולמית יוצאת משליטה. צרפת נבהלת מעליית הימין והשמאל הקיצוניים בה, ובוחרת ינוקא פוליטי עם מפלגה מומצאת לעמוד בראשה. רוב הבריטים עוד מנסים להבין את ערך הוויקיפדיה "ברקזיט", זמן רב אחרי שהצביעו בעד המהלך התמוה. ובתווך, האיש החזק בעולם מזנה את המערכת הדמוקרטית החזקה והחשובה ביותר שייסדה הציוויליזציה. יום אחד אנחנו משועשעים אל מול עילגותו. יום אחר מזועזעים אל מול התבהמותו. ומעת לעת, חרדים אל מול תזזיותו של האיש שיכול להחליט ברגע אחד על מלחמה גרעינית, ועל פי חוק אסור לאיש לערער עליו.
עד כמה התקלה ההיסטורית המשוגעת שנקראת דונלד טראמפ תקלקל את הדמוקרטיה המערבית בכללותה, ובתוכה את זו שלנו? עד כמה אנו רגישים יותר לפגיעה כזו, לאור הקדנציה הרביעית, האלימה והמתריסה של נתניהו? ההתבהמות הפוליטית הכללית החלה עוד לפני דונלד טראמפ. אבל איש לא יכול היה לחזות שדווקא במגדלור הדמוקרטיה שנקרא פוליטיקה אמריקאית, ייפול שבר כה חריף. שדווקא שם יכהן אדם, שאפילו איוב קרא יכול אולי לעשות עבודה טובה ממנו.
ועד כמה שהתמונה אקוטית, נהירה וברורה לכל עולל שיכול לראות שהמלך חלוד הבלורית ומטונף הפה הוא עירום לחלוטין, גם בעידן המידע והקִדמה של המאה ה־21, לכל שוטה יימצאו חסידים. כך ההתכנסות סביבו של כשליש מהאמריקאים. כך גם ההתבצרות של חלקים בימין הישראלי לצידו, רק בגלל שזה נגד איזשהו שמאל אמורפי, שכל כולו כאבי פאנטום בגוף הזוכר את מפא"י ואוסלו. כמאמר ההוא מהטוויטר: SAD!
–
צילום: Michael-B.-Thomas-Getty-Images-Israel
–
