הרומן "מי שסוכתו נופלת" נפתח בגט ונחתם בחתונה. ולמרות שמתחילתו נודע לנו שהזוג הנשוי שבמרכז הרומן עומד להתגרש, זהו סיפור אהבה. פשוט כזה שבו הגבר תמיד ידע שהוא הומו והאישה העדיפה להיות נשואה לו, עד שהבינה שאי אפשר להישאר נשואה לגבר שלא נמשך אליך.
זהו סיפורו של ביני, בנו של רב, שנשא לאישה את אסתר ויחד הקימו בית בישראל, אליו הביאו שני ילדים. וזהו גם סיפורו של צבי בן מאיר, הסופר שכתב אותם.
"אני עובד סוציאלי בהכשרתי, ועכשיו מנהל בחברה בתחום הסיעוד", מספר בן מאיר בשיחה לכבוד צאת ספר הביכורים שלו. "אבל החלום הוא לשבת ולכתוב ספרים".
למה אתה כותב?
"כתיבה משאירה חותם. יש לי ילדים, יש לי זוגיות, אבל לכתיבה יש את היכולת להיות נצחית ולהגיע אל המעבר. מה אתה עשית בעולם? כתבתי סיפורים".
וכששומעים את סיפורו של בן מאיר, ניכרות נקודות הדמיון בינו לבין "מי שסוכתו נופלת": בן מאיר (37), הוא דתי לשעבר, בן של רב, יליד ירושלים שנישא לאישה, הביא איתה לעולם שני ילדים (בת ובן, בדיוק כמו בספר, כיום בני 11 ו-9) והתגרש ממנה כעבור שש שנים של חיים משותפים, אחרי שהבין שהוא הומו. בין הפרידה לגירושין, גם הוריד את הכיפה.
"ידעתי שכשיגיעו הגירושין אני לא ממשיך לשמור תורה ומצוות. בגלל שהכל מתפרק, אתה מקבל הזדמנות לעשות ריסטארט. אתה מוציא את כל הרהיטים מהחדר, ושואל את עצמך מה להחזיר. את הכיפה לא החזרתי". היום הוא חי ברמת גן עם בן זוגו, אסף, ושני ילדים שהביאו לעולם בפונדקאות, בני שנה ושנתיים. 
"מי שסוכתו נופלת" הוא סוג של אוטוביוגרפיה?
"הסיפור של ביני מבוסס על הסיפור שלי, אבל לא הייתי רוצה שיראו בו אוטוביוגרפיה. הוא לא נצמד לאמת. הייתי רוצה שיתייחסו אליו כאל יצירה שעומדת לבדה".
מתי אשתך לשעבר קראה לראשונה את הספר?
"כששלחתי את כתב היד לקיבוץ המאוחד, שלחתי אותו גם לה. היה לי מאוד חשוב שתקרא אותו לפני שהעולם יקרא אותו. היא קראה, והתרגשה. הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה ואוהבת. אחר כך, כשהספר יצא, שלחתי לה אותו. זה היה עבורה רגע של בהלה, אבל היא יודעת שזה לא באמת אנחנו".
ספר לי על רגע אחד מהסיפור שלך שלא נכנס לספר, וחבל שכך.
"הצעדים הראשונים של ביני בעולם שבחוץ. בספר יש רק השתוקקות שלו. יואב רוזן העורך המדהים שלי שאל אותי אם אני לא רוצה להכניס משהו מהמימוש, אבל הרגשתי שנכון להשאיר את זה ככה".
בכלל, כל העולם ה"הומואי" לא מופיע בספר. צבי הוא הגבר הגאה היחיד בספר, והמילה "הומו" נאמרת רק בעמוד 89. אתה מרגיש חלק מהעולם הזה?
"בתקופה מסוימת הייתי בו, מהגירושין ועד שפגשתי את אסף. מאז אני חווה אותו במקום היותר ביתי שלו. אני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שבהן הייתי במסיבות גייז. למרות שהיה כיף".
אחד הרגעים הכואבים בספר מתמקד בנעוריו של ביני, בחור ישיבה שמבין שיש לו, כפי שהוא מכנה זאת, "נטיות הפוכות", והוא עושה את הדבר היחיד שהוא יכול לחשוב עליו, ומחפש טיפול. "זה הרגע שיש בו הכי הרבה זעם כבוש בספר. המטפלים האלה יכולים להיות מאוד מנוולים, אבל הנבלוּת הזאת יכולה להיות עטופה במניפולטיביות, ברכות ובנועם. אבל, כמובן, רק על עצמי לספר ידעתי".
אתה רוצה לספר על חוויית טיפולי ההמרה שעברת?
"זה לא רחוק ממה שמתואר בספר. בספר המטפל אומר לביני את מה שנאמר לי במציאות: 'גם אם אין לך את הכסף לממן איתו את הטיפולים, תמשיך לבוא'. ואני מאמין שזה נאמר מאכפתיות. הוא רצה לעזור לי. הטיפול ניסה לעשות התניה בין המשיכה המינית שלך, לבין נשים. לעשות את זה בצורה הכי פבלובית. קח תמונות של נשים, חשופות או לא, תאונן, ותכוון את החוויה המינית לשם. אם תעשה את זה כמה שיותר, בסופו של דבר תייצר אצלך משיכה".
עד לפני כמה שנים, זאת הייתה אחת הסוגיות הבוערות על סדר היום של הקהילה. אתה מאמין שצריך לאסור על פי חוק טיפולי המרה?
"אינטואיטיבית, כן. תאסרו על זה, תעצרו את זה. אם יבוא אלי מישהו מכל גיל שיגיד לי שהוא הולך לטיפולי המרה, אני אגיד לו – חבל על הנשמה והכסף שלך. מצד שני, אני מאמין בחירויות הפרט. המדינה צריכה להתערב כמה שפחות. לקטינים? אסור בתכלית האיסור, לא אכפת לי מי חותם להם. אבל אנשים בוגרים שמחליטים שזה מה שהם רוצים? אני לא חושב שצריך לאסור בחוק על כל דבר שהוא רע. המדינה צריכה לאפשר לאנשים גם לטעות".
בן מאיר מסרב לתת את הפתרון הגאה ה"קל". הוא יודע (ובמידה מסוימת, גם מקווה) שקוראים מסוימים יחשבו שביני ואסתר הנאהבים והלא-כל-כך-נעימים צריכים להישאר ביחד, וחומל על מקביליהם בחיים האמיתיים שבוחרים לעשות זאת. ההתעקשות לבחון באהבה סוגיות שבעיניים חילוניות נראות מובנות מאליהן הופכת את "מי שסוכתו נופלת" לספר פחות סנסציוני ממה שאפשר לצפות מסיפורו של גבר דתי שיוצא מהארון ועוזב את אשתו. והחמלה שבה כמעט כל דמות נכתבת הופכת אותו לנוגע ללב הרבה יותר. למשל, אחותו ואביו של ביני, שלקראת סוף הספר מנסים לגשש ולהבין אם אולי בכל זאת ינסה להישאר נשוי לאישה היקרה הזאת.
איך אפשר לחמול על מי שרוצים לדכא את מי שאנחנו?
"אני מאמין בחמלה. אני מאמין גם במחאה ובמצעדים, אבל תהליכים קורים לאט. צריך להיות סבלניים, אבל גם לא לוותר. בתחילת הדרך ההורים שלי לא רצו לשמוע על אסף. הוא אמר לי לקחת נשימה ולהיות סבלני. אחרי שנה באנו להורים שלי ואבא שלי אמר לו: 'יש לנו כל מיני השקפות עולם, אבל אתה אוהב את צבי, ולכן אנחנו אוהבים אותך'. ובזה זה נגמר. ככה מתרחשים תהליכים. וזה עדיין מורכב להם והם עדיין מעכלים, אבל הם מאירים פנים אליו ולילדים שנולדו, וזה חלק מהמשפחה".
הם סבים מתפקדים ונוכחים עבור הילדים שלך מאסף?
"כששואלים את אבא שלי כמה נכדים יש לו, הוא אומר 19+2".
למה לא 21?
"זאת תגובה של חילוני ואני מבין אותה. אבל למי שבא מבפנים, זה מאוד מרשים. יכול להיות שבעוד כמה שנים, כשנדבר על הספר הבא כמובן, זה כבר לא יהיה ככה. עבורי ועבור אסף השלב הזה משמעותי מאוד. הרי הוא יכול להגיד 19 וזהו, אבל כשהוא אומר 19+2 הוא מסביר".
כתבת ספר מאוד נקי, בלי תכנים שבאמת יכולים לפגוע באנשים מהמגזר הדתי שיקראו אותו. זה בכוונה?
"באופן לא מודע, חשבתי על ההורים שלי כקהל היעד של הספר הזה".
ואיך הם הגיבו כשקראו אותו?
"אמא שלי עוד באמצע. אבא שלי אהב. הוא רב, והוא פחד ממנו. כשהספר עמד לצאת לאור, הוא שאל אותי אם יוכל להמליץ לחבריו הרבנים והמחנכים לקרוא אותו. עכשיו כשקרא אמר לי: 'אהבתי. היו חלקים שהיו לי קשה איתם, אבל אמליץ עליו'. ושמחתי מאוד".
אתה עדיין חלק מהעולם הזה?
"אני לא שם, אבל אני מרגיש שייכות, עם כל הביקורת שלי עליו. אני שמח שגדלתי שם".
כשאנחנו אומרים היום "ציונות דתית" רבים מאיתנו חושבים על סט ערכים ספציפי. יש גם כאלה שיחשבו על נציגי ציבור מסוימים. איפה אתה מול הקונוטציות האלה?
"בצלאל סמוטריץ' זה לא בנאדם שהייתי מצביע לו אי פעם. יש לי המון ביקורת עליו והוא לא מייצג אותי או את חברי חובשי הכיפות הסרוגות, שבוחרים בו כי מבחינתם אין להם בחירות טובות יותר. לא הוגן להתייחס לציונות הדתית דרך נציגיה בכנסת שגנבו או רכשו שלא בצדק את המותג 'ציונות דתית'. גם אנשים שאני מכיר מהציבור הכללי מצביעים לאנשים שמבחינתם הם הרע במיעוטו. באיזו קהילה אין אנשים בורים, אלימים ורעים?"
ובכל זאת, המקום שבו גדלת, שהתעצב על פי ערכי הרב קוק, נחטף על ידי אנשים שמתייחסים אליך ואל שכמותך כקללה. אנחנו רואים נערים מהמגזר שרוגמים באבנים נהגי משאיות פלסטינים במחשבה שהם בדרך לשנע סיוע הומניטרי לעזה.
"וזה נורא גם בעיני, אבל מתוך מאות האלפים שמייצגים את הדבר המסורבל והענק הזה שנקרא הציונות הדתית, הם שולי השוליים. רוב האנשים לא מתייחסים אלי כאל קללה, זה לא נכון. הם יכולים לרחם עלי, לחשוב שהייתי אמור להישאר עם אשתי לשעבר, אבל אני לא משוקץ מבחינתם".
אתה רק מעורר רחמים בעיניהם.
"יכול להיות. זה שלב".
ועוד 20 שנה נוכל לראות ביישוב עפרה זוג חד-מיני שוכר דירה בעופרה ומקים שם בית גאה בישראל?
"חד משמעית. בהנחה שעפרה תישאר, תעמוד על תילה".
ובנימה אופטימית זו: אם מחר יוסף סידר או רמה בורשטיין מביימים סרט על פי "מי שסוכתו נופלת", מי משחק את ביני ומי את אסתר?
"בשביל אסתר הייתי בוחר את רוני דלומי, אהבתי אותה ב'חאנשי'", קובע בן מאיר, אבל לא מצליח למצוא ליהוק טוב עבור ביני. "בשבילו צריך מישהו עם תמימות ואומללות, טיפה קלאמזי. הוא לא מניע את העלילה", מבהיר האיש שכתב אותה. והוא מגלה המון הבנה כלפי, כשאני שואג מצחוק אחרי שהוא קובע שמדובר ב"דמות פסיבית".
