שבת בצהריים. בתקשורת מתחילים לדבר על "קרבות עזים" ברפיח. אנחנו לא צריכים יותר מזה, אנחנו הרי יודעים מה זה אומר – נפגעים לכוחותנו, ולא מעט.
שבוע לפני כן, שפת הקוד "הסודית" שכולנו מכירים דיברה על "פעילות חריגה" במחנה הפליטים נוסיראת. אז זה נגמר בבשורות המשמחות על חילוץ החטופים.
יש כתבים שמתים על זה. הרמיזות האלה, שאומרות "אנחנו יודעים משהו שאתם לא ואסור לנו להגיד את זה אז רק נרמוז, שתדעו שאנחנו יודעים". אבל אנחנו הרי כבר מזמן לא תלויים. בהם. יש לנו, ברוך ה', קבוצות וואטסאפ, טלגרם וטוויטר, מלאות באנשים טובים שיש להם בן דוד שמתנדב בסורוקה, אחיינית שעובדת בתל-השומר או חברה הכי טובה שנמצאת בבור בקריה. הם יודעים הכול ולהוטים לשתף: ספקולציות, רסיסי עובדות, שמות. פעם קראנו לזה "רב-סרן שמועתי", היום מדובר בגדוד שלם, אם לא בחטיבה.
אנחנו אוהבים להיות מעודכנים ועוד יותר אוהבים לעדכן אחרים, כדי שיראו שאנחנו יודעים לפני כולם. על זה מבוסס המוניטין שלנו. וכך, כולנו כבר יודעים הכל (לכאורה) הרבה לפני ה"הותר לפרסום" הרשמי, בזמן שבטלוויזיה עדיין משודר פאנל בו פליטת ריאליטי תורנית מספרת איך שמירת נידה עזרה לה להתגבר על הטראומה של 7 באוקטובר.
לכולנו, אגב, ברור, איזה נזק עצום יכול להיגרם מהפצת מידע לא מבוסס. רובנו גם ממש שונאים שאחרים עושים את זה ועדיין – הפיתוי חזק מדי. אנחנו נמשכים לזה ומשתתפים בזה, פעם אחרי פעם, כאילו כלום.
למה זה קורה? למה ברגע שיש איזה שביב של משהו אנחנו נדבקים למסך ובמקביל סורקים את ערוצי הטלגרם ואת קבוצות הוואטסאפ, כאילו אנחנו בתחרות עם השדרנים: מי מספר ראשון?
האובססיה שלנו להפצת שמועות היא בסופו של דבר תכונה אנושית מאוד.
הסקרנות אולי הרגה את החתול, כמו שאומר הפתגם האנגלי, אבל ככל שזה נוגע לאנושות – ידע הוא כוח. גם אם הוא הגיע אלינו בטלגרם או בוואטסאפ.
בגדול, רכילות, או הפצת מידע, זה מנגנון הישרדותי. רכילות עזרה לאדם הקדמון לגלות את המקומות הטובים ביותר לצוד חיות או ללקט עשבים בשפע. רכילות עזרה לאנשים לשמור על קשר, להשתייך דרך הידע לקבוצה מסוימת. ככל שנרצה להישאר מעודכנים יותר ברכילויות, נטפח קשרים שיעזרו לנו "להיות בעניינים" לפני כולם, להפיץ הלאה ולהרגיש אוטוריטה.
אבל מעבר לעניין ההישרדותי, את המניעים הפסיכולוגיים והחברתיים שמאחורי הצורך האדיר שלנו לקרוא, לשתף ולהפיץ שמועות אפשר להסביר בעזרת המודל שנקרא: Honeycomb Framework. במקור הוא מגיע מעולם הנדסת תוכנה ופיתחו אותו כדי לייעל אלגוריתמים, אבל חוקרים קנדיים גילו כבר ב-2012 שהוא מנתח מעולה גם התנהגות אנושית ברשתות החברתיות.
Honeycomb Framework ("חלת הדבש", בעברית) מציג שבעה אלמנטים עיקריים המשפיעים על התנהגות המשתמשים במדיה: זהות, שיח, שיתוף, נוכחות, יחסים, מוניטין וקהילות. לכל אחד מאלה יש תפקיד בעיצוב ההתנהגות שלנו ברשתות החברתיות ודרכם אפשר להסביר מה גורם לנו להפיץ שמועות, גם אם הן לא מבוססות (גם אתם התאכזבתם כשבסוף התברר שלא חיסלו את מוחמד דף במהלך חילוץ החטופיםן?) ולמרות שאנחנו יודעים שהן עלולות להזיק.
אנחנו רוצים לקבל אישור חברתי ולהרגיש שייכים
לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הדמות הדיגיטלית שלנו, או במילים פשוטות: פרופיל ברשת חברתית (זהות, על פי מודל חלת הדבש). הדמות הדיגיטלית הזאת דומה לזהות האמיתית שלנו אבל גם שונה ממנה. אנחנו בוחרים תמונה שתייצג אותנו, אנחנו מחליטים איזה פרטים אישיים לחשוף.
הדמות הזאת יוצרת קשרים עם דמויות דיגיטליות אחרות (יחסים, לפי המודל). ברגע שאנחנו נתקלים ברכילות או שמועות שמתיישבים עם ההשקפות הקיימות שלנו או מחזקות את זהות הקבוצה שלנו, כך סביר יותר שנשתף אותם, כדי לחזק ולטפח את הקשרים החברתיים הדיגיטליים שלנו.
אצבע קלה על המקלדת
שיתוף שמועות מאפשר לנו להראות לכמה שיותר אנשים את הידע שלנו בנושא ולהרגיש אוטוריטה. הרשתות החברתיות, אגב, בנויות בדיוק כדי שיהיה קל מאוד לשתף את המידע, אפילו קל יותר מאשר להגיב. ואחרי ששיתפנו, אנחנו נרצה גם להשתתף בשיחות סביב המידע הזה (שיח) כדי להעלות את האמינות שלו. וכן, זו לגמרי ביצה ותרנגולת, דמיינו לעצמכם שאתם עוברים ברחוב ורואים שאנשים עומדים בתור ארוך, לא ברור מה מחלקים, אבל ברור שתעמדו גם, כי חבל לפספס. ככה נוצר אפקט הוויראליות.
אחד מי יודע
לא משנה אם אתם מחובבי "ברידג'רטון" או שומרים אמונים ל-"Gossip Girl", אתם יודעים שהדבר הכי חשוב זה מוניטין. שיתוף מידע בלעדי או מזעזע, גם אם הוא אינו נכון, מספק לאנשים תחושה שיש להם מטבע חברתי שאפשר לסחור בו והוא משפר את מעמדם. זו הדרך בה פועלים מדורי רכילות שונים.
מה לגבי "נוכחות" ו-"קהילות"? בטח כבר הבנתם. אנשים רואים את חבריהם או חברי הקבוצה שלהם מפיצים תוכן מסוים ומדברים עליו, הם מרגישים צורך ואילוץ של ממש לעשות אותו דבר. הסיבה? אותה אחת: להרגיש קיימים, שייכים ולהישאר "בעניינים".
**
נכון, קשה עד בלתי אפשרי להילחם נגד האינסטינקט, בעיקר כזה שפעם ההישרדות שלנו הייתה תלויה בו. מה עושים? בתור התחלה, מזהים את הדחפים המידיים האלה. ואז, מנסים להפעיל את האזורים הגבוהים יותר במוח ולא לשתף פעולה עם הפצת השמועות. במיוחד כשמדובר באמת בעניין של חיים ומוות. אנחנו הרי לא באמת רוצים להיות האנשים האלה שעושים את זה, נכון?
