היא חברה שלי בפייסבוק, אבל אני לא סובלת אותה. לא סובלת את הטקסטים שלה, את התמונות שהיא מעלה. גם כשאני מסכימה עם התובנות שלה, תמיד אמצא סיבה לקטול אותה על משהו. אני לא סובלת אותה, אבל ממשיכה לעקוב אחריה בהתמדה. גם אם הפוסטים שלה לא עולים אצלי בפיד, אני נכנסת כדי לראות מה כתבה ולהתעצבן.
עם יד על הלב, גם אתם אוהבים לעקוב אחרי אנשים שאתם לא סובלים? או אפילו להיכנס לפרופיל שלהם באופן יזום כדי לראות מה כתבו, במטרה ברורה להתעצבן?
אתם ואני לא לבד. קוראים לזה hate-scrolling, "גלילת שנאה". עוד התנהגות אנושית שנדמה שהתפתחה בעידן הרשתות החברתיות, אבל בעצם הייתה חלק אינטגרלי מהטבע האנושי מאז ומעולם.
למה אנחנו עושים את זה? כנראה שבערך מאותן סיבות שבגללן אנחנו עושים כל דבר אחר ברשת:
#1: כי אנחנו אוהבים להזדעזע
זוכרים את ההתכתבות בין שתי האמהות על הילדה שלא הוזמנה למסיבה? עוד לפני שתחקיר 'הצינור' גילה לנו שמדובר בפייק, כולנו הזדעזענו, לקחנו צד ושנאנו בהנאה את "האמא הרעה" שקראה לילדה "חזירה". לו רק הייתה לנו אפשרות להציץ בפרופיל שלה ולראות על מה היא כותבת.
אנחנו אוהבים להזדעזע פשוט כי אנחנו אוהבים להרגיש צודקים. מוסריים.
לכן נעקוב אחרי בן גביר בטיקטוק, אחרי טלי גוטליב בטוויטר ועל הדרך נעשה סטוקינג שנאה גם למישהי שפעם עבדנו איתה והיא הייתה בלתי נסבלת.
#2: כי כולנו מציצנים עלובים
ואין כמו שילוב בין הייט סקרולינג לבין מפורסמים כדי לספק את הצורך הזה. כמה שאנחנו אוהבים לשנוא כוכבי ריאליטי, אומנים, פוליטיקאים, ולהמשיך לעקוב אחרי עלילותיהם. הסיפור של אליקו והלידה בשידור חי? 25000 אנשים צפו, כמה מהם צפו כי הם לא סובלים את אליקו ואת מה שהוא מייצג?
לכן נכנסנו לראות על מה הריב המתוקשר בין דניאל עמית למעיין אדם, לכן הגבנו לפוש על הזוגיות המתחדשת בין דניאל גרינברג ואיל גולן (גם אם בפועל אנחנו מתוך עיקרון מעבירות תחנה או ערוץ כשמתחילים להשמיע את השיר שלו). אנחנו רוצים להציץ, אפילו שאנחנו יודעים שזה יגרום לנו לתחושה של עצבים וגועל.
#3: כי אנחנו מרוויחים מלהפיץ את זה
כן, ברור שנצלם מסך ונשלח הלאה בקבוצות סגורות עם תוספת "לא יאמן, איכס, גועל נפש". ומי ששלחנו לו את זה יגיב לנו. במה אנחנו טובים יותר מקבוצת החרם של כיתה ו'2? גם אם נתבייש בכך, רוב הסיכויים שלא נפסיק לעשות את זה, כי ככה אנחנו פונים בדיוק לאותה מציצנות וחיבה להזדעזעות שנמצאות אצל החברים שלנו, וזוכים לתשומת לב ולתגובות.
ויש גם הסבר מדעי.
"לרגשות יש משמעות, גם לרגשות בעלי מטען שלילי", אומרת ד"ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ופסיכולוגיה מחקרית ופסיכותרפיסטית. "אנחנו אוהבים לשנוא. אנחנו אוהבים כאב, אנחנו אוהבים להתגעגע, אנחנו אוהבים להיפגע. זה מטעין את חיינו במשמעות. חיים ללא רגשות הם ללא צבע וטעם, הם ריקים ואפשר להתקפל וללכת. אנחנו זקוקים למשמעות. שנאה מקושרת אצלנו לפחד ולאיום אבל גם למוסריות ולערך העצמי. היא קובעת בהרבה מצבים את הזהות ואת תחושת השייכות שלנו. אני יכולה להמשיך להרגיש שייכת לקבוצות שאני כבר משייכת את עצמי אליהן, זה מגדיר לי גבולות ומארגן ומסדר לי את העולם", ממשיכה ד"ר בן יצחק. "בשנאה יש גם איזשהו פורקן של כעס ונקם ולזה אנחנו זקוקים. העולם מקום מורכב ומכעיס, זה מקום לא הוגן, לפעמים תחושת עוול וחוסר הוגנות מתקופה אחרת מחיי, יוצאת באופן מפתיע מאד. אנחנו מוציאים את התסכול והפגיעות בכל מיני דרכים. זה שייך למאוויים הנרקיסיסטיים שיש לכולנו. יש מחקר אקדמי שהתפרסם לאחרונה ושמסמן מעגלים עצביים של שנאה", מוסיפה ד"ר בן יצחק. "יש כמה אזורים במוח שפעילים כשאדם מדווח על תחושת שנאה. חלק מהמעגלים האלה נמצאים באזורים גבוהים של המוח וחלקם באזורים מאד עמוקים, מה שמראה שהשנאה מורכבת גם ממרכזים מאד פרימיטיביים הקשורים להישרדות וגם מקוגניציות גבוהות, כמו היכולת לייחס מוסר נמוך, ערכים לא ראויים לקבוצות או אנשים מסוימים".
ומה יקרה אם לא נעצור את גלילת השנאה בזמן? אם נתמכר לזה לחלוטין ונתעסק בה ללא הפסקה?
"מחקרים מראים שהשנאה ממש משפיעה על המוח", טוענת ד"ר בן יצחק. "היא מגדירה עוררות במרכזים פרה-מוטוריים במוח, אותם מרכזים שאחראיים על תכנון פעולה, לפני שאנחנו מוציאים אותה אל הפועל, מעלה עוררות של מרכזי אלימות ואגרסיה, רוב המשאבים בעת חווית שנאה מרוכזים במקומות האלה ולכן יש פחות משאבים לרגשות כמו אמפתיה וחמלה, למשל, ולא רק: זה פוגע גם ביכולת שלנו לנהל מערכות יחסים נורמטיביות, אינטראקציות חיוביות ומעצימות עם אנשים אחרים, פוגע ביכולת ויסות עצמי וצנזור עצמי. אין ספק, זה גם גורם סיכון לאלימות ולתוקפנות אצל חלק מהאנשים, וכמובן – חווית שנאה מולידה מוטיבציית נקם. באופן אישי, אני חושבת שתחושת השנאה משפיעה מאוד על ה-wellbeing שלנו", מסכמת ד"ר בן יצחק. "ברגע שזה כרוני, זה מאד עוצמתי. מבחינה טיפולית, חוויה שאנחנו חשים כלפי מישהו אחר היא איזושהי השתקפות של מה שאנחנו חשים כלפי עצמנו. אדם ששוכן בשלום עם עצמו ואוהב את עצמו למרות חסרונותיו וחולשותיו לא יסתובב עם חווית שנאה וניכור. וכשזה מופנה כלפי עצמי, זה כבר כדור שלג שיכול להתגלגל מהר מאד למצבים פתולוגיים".
לא יודעת מה איתכם, אבל לפני שכל הדברים האלה קורים לי, אני בוחרת להיגמל מגלילת שנאה. זה קשה, כמו להיגמל מזירו או להתמיד בכושר גופני, אבל לא בא לי שזה ישפיע על הבריאות שלי.
האם אצליח? לא יודעת. מה שבטוח, אני מנסה. מאז המלחמה זה רק החמיר, אני מוצאת את עצמי נכנסת לקרוא ציוצים של אנשים שאני לא מסכימה עם דעתם, מצדיקה את זה בתור ניסיון לצאת מ"תיבת התהודה" של עצמי, אבל בפועל – זה גורם לי לכעוס עוד יותר ולהתבצר בעמדותיי.
אגב, ללא ספק, יש אנשים שאני חלק מגלילת השנאה שלהם. לכן, בכל פעם שאני רואה שמישהו עשה לי unfollow על איזה פוסט בפייסבוק, אני קצת מקנאה בו או בה. הם הצליחו לשים גבול ולהתנתק. מצד שני, מי מבטיח שאחרי זה הם לא חוזרים לפרופיל שלי לבדוק מה אני עושה כי הם התגעגעו לשנוא אותי?
