לאחרונה הפכתי למגדל בבל, אני ממקבלת שש שפות בדואלינגו. זו שהכי קשה לי מביניהן היא ערבית.
הכל התחיל בטיול לצפון, או מה שהיום נחשב צפון, כלומר פאתי נתניה. נסענו לאכול במסעדה ערבית, ובעודי מתלבטת בין סינייה למנסף החלטתי שבגיל 40 הגיע הזמן ללמוד את השפה השניה של ישראל.
ההחלטה שלי נבעה מכמה סיבות, כולן מרות. הראשונה מתבקשת: בעודי בוחרת במנסף דמיינתי איך מחבלים נכנסים למסעדה, זוממים לחטוף אותי, מצפים שלא אבין את שפתם, וכך אנצל ברגע האחרון. ברור, לרבים מאיתנו היו מחשבות כאלה אחרי 7 באוקטובר. אבל האמת המלאה, קטנונית ומביכה בהרבה: יותר משרציתי לא להיחטף, רציתי לנצח בוויכוחים באינטרנט.
רציתי להשפיל שונאי ישראל באינסטגרם, כאלה שחולקים על דקויות התרגום בסרטון החטופות בזכות ה"ערבית" שהם למדו בגוגל טרנסלייט. השתוקקתי להתנשא על המערביים המדושנים האלה, חושבים שהם יודעים הכל על הנהר והים, אבל אפילו לא מבינים מה הפלסטינים אומרים. בקיצור, הפנמתי את סיסמת ההסתה של ישראל ביתנו – רק ליברמן מבין ערבית? אז גם אני אבין. ידע הוא כוח.
לא עניינו אותי כל הסיבות המתוקות ללמוד שפה חדשה: לא דמיינתי את עצמי צורכת תרבות ערבית, קוראת ספרים ומאמרים, רואה סרטים. לא התכוונתי לבשל מקלובה, לשיר אום כולתום או משרוע לילה. אין לי חברים או שכנים דוברי ערבית, לא גדלתי לצד ערבים, סבא וסבתא שלי לא דיברו את השפה. לא התיימרתי להשתלב במרחב. נשבעתי שלא אהיה כמו אותן דודות שמאלניות שצועקות "שוקראן!" ו"סאלם עליכום!" בחומוסיה.
אבל רגע, בכלל נשארו כאלה דודות? אולי זה סטריאוטיפ שנכחד. מישראל של פעם אני זוכרת דיבור חופשי, גם אם צבוע, על דו-קיום. ההורים שלנו אולי צמצמו את הערבים לכדי קניות זולות וחומוס, אבל לפחות הכירו בקיומם. הרבה אנשים שאני מכירה התחילו ללמוד ערבית בכיתה ז': הציעו לנו לבחור בינה לבין צרפתית, ואני סתם חשבתי שיהיה מגניב להבין את להיט האייטיז Voyage voyage, אז בחרתי לאנג פרנסייז. אחר כך קצת הצטערתי וקינאתי באחי הקטן שבחר בערבית.
בישראל של פעם היה לגיטימי ללמוד ערבית בשביל הכיף (טוב, וכדי ללכת ל-8200), והיה מצחיק להסתלבט על דודים שאומרים למלצר שוקראן. הם נחשבו לאנשים קצת מחופפים אבל בלתי מזיקים, חיים בסרט שהם חלק ממזרח תיכון חדש. מאז זרם הרבה דם בירדן, ומכונת ההסתה עשתה מ"דו-קיום" קללה. בישראל של חוק הלאום שמאלנים דוברי ערבית הם כבר לא דודים מביכים, הם בוגדים.
ואז הגיעה המלחמה, והעצימה את התהליכים האלה פי מיליון. איך, בתקופה כל כך בוערת ומקוטבת, אני אמורה להתחיל קורס ערבית בדואולינגו? מילא דודה מביכה, אבל האפליקציה עלולה להניח שאני תלמידת קולג' פרו-פלסטינית שרוצה לצעוק בערבית "מהנהר ועד הים". רק זה חסר לנו.
דו-קיום בדואולינגו
בדרך חזרה מהטיול בכאילו-צפון, הבזיקה מחשבה ערמומית בראשי: במקביל לערבית, נרשמתי גם לקורס עברית. ככה יירשם בפרוטוקול של דואולינגו תיקו, איזון פוליטי, 1:1 בין ישראל לפלסטין.
"האם את כבר יודעת קצת עברית?", שואלת האפליקציה. "כן", אני מסמנת, יודעת קצת. מתחיל מבחן עברית, אני עוברת בקלות. אפילו הגעתי לדרגת "מומחית בעברית", איזה כיף. בדרך כלל שפת אם היא שפה שקופה – כששומעים אותה ברחוב חושבים "אנשים מדברים" ולא "אנשים מדברים בעברית". אבל בזמנים קשים חשוב להגיד תודה גם על מה שמובן מאליו. אכן, אפשר לומר שאני מומחית בשפת אמי. תודה דואולינגו!
אחרי כמה מסז'ים כאלה לאגו, אני עוברת לחלק המסובך – ומתחילה את קורס הערבית. את פניי מקבלת שחקנית שנשמעת כמו קריינית חדשות לחששנית, אולי ההיא מ"רדיו רמאללה" של פוליקר. מהרגע הראשון קשה לי, ולא רק בגלל השפה עצמה (באיזה קטע האותיות מתחברות? למה המספרים אחרים? למה ו' נראית כמו 9?). אני מופתעת ממידת האנטגוניזם שהפנמתי כלפי ערבית עד היום. כל מילה חדשה מעוררת בי פרץ גזענות, אנטישמיות אפילו.
הקריינית מדברת על רכישת "ז'קט מדהים" או "בית חדש" ואני חושבת "איך הם אוהבים שופוני" ומתביישת בעצמי. היא מספרת לי שהתחתנה עם "בעל חדש, אדיב" ואני מסננת "בטח חיתנו אותך קטינה". היא תמיד נשמעת לי נכלולית, זוממת, אבל גם משכילה להכעיס, מתנשאת, מדגישה כל ניואנס בהגייה. וכשהיא מלמדת אותי להגיד "עומר הוא ערבי", "ג'ורג' הוא ערבי" אני נבהלת – גברת, אצלנו אומרים שהם "מהמגזר", או "בני דודים", או "שוודים", העיקר לא את השם המפורש.
בהדרגה אני לומדת לאהוב את הכתב הערבי, מילים יפות כמו קעקוע. המחשבה הזו תיכף גורמת לי להרגיש כמו אותה דודה שמאלנית מושמצת, "הו, איזו שפה אסתטית". קשה לי ללמוד את האותיות, בחלוף שבועיים אני עדיין לא יודעת חצי מהאלפבית. אבל הקושי שלי הוא בטח כלום אל מול הקושי של דוברי שפות אחרות ללמוד שפה שמית. הדמיון בין עברית לערבית גורם לי לחוש גאוות יחידה – השפות שלנו באמת קשות, כל הכבוד לכולנו.
בחזרה לימי מפא"י
בחלוף כמה שיעורי ערבית חזרתי לקורס העברית. אני מסתקרנת לדעת איך זה ללמוד את השפה שלי, איך דואולינגו מייצגת אותי. האם בשיעורי עברית מדברים פוליטיקה? מזכירים את חגי ישראל? עולים לירושלים ומבקרים ביד ושם?
התשובות לא מוצאות חן באוזניי. בעברית יש שני שחקנים, גבר ואישה, שנשמעים כמו דיילים מלוקקים. הם מדברים בעברית מפא"יניקית מוזרה, כבדה, הישר משיעורי אזרחות. אזכורים תכופים ל"וועדות", "אזרחים", "מדיניות" ו"ציבור". לדוגמה: "צריך לשאול את הוועדה", "להחלטה יהיו השלכות לגבי המזרח התיכון", "ישראל היא מדינה מרשימה".
אותי זה לא מרשים בכלל. ככה לא נשמעת ישראל שלי. אולי זה ייצוג דיפלומטי נאות למדינה שנויה במחלוקת, אבל כזה שמציג אותנו כרובוטים אשכנזים. ולא אשכנזיות שורשית של גפילטע פיש ובדיחות יידישאיות, אלא משהו גנרי וסחי, שמתיימר להיות לא מכאן. לא פלא שההסברה שלנו בעולם נכשלת אם ככה נראית החזית המצוחצחת של העברית, מפוברקת וחסרת נשמה.
איפה הרחוב הישראלי, זה שביומיום אני מתקשה להשתלב בו? איפה החום והלחות, ההומור והאגרסיה? איפה העדות ובדיחות העדות? דואולינגו, את לא מבינה את המנטליות הישראלית. פה זה לא אירופה.
ארוחת שבת מודחקת
בשנים האחרונות טעמתי הרבה שפות בדואולינגו: צרפתית, ספרדית, יוונית, רוסית, פעם מתוך סקרנות ניסיתי גם אנגלית. אצלנו בחצר בצל עצי הזית. דואולינגו מאפשרת לי מסע עולמי בלי להתחכך בשונאיי, מחוץ ומבית.
מרבית השפות מיוצגות באופן סטריאוטיפי: ספרדים שרמנטיים, יוונים בטברנה, רוסים חובבי קונצרטים. רק דוברי האנגלית מיוצגים על ידי עשרים דמויות עגולות מכל הגילאים, המגדרים והמקצועות, כמו סרט של רוברט אלטמן. בקורס אנגלית פגשתי ילדים היפראקטיבים וקאובויז מחוספסים, דודה היפית והיפסטר סנוב, פאם פאטאל קרייריסטית, גותית סרקסטית. ככה זה, הבנתי בייאוש, לדוברי אנגלית מותר להיות אינדיבידואלים. אבל אנחנו, כל האחרים, תקועים בתפקידים סטריאוטיפים, כלי משחק בסכסוכים גלובליים.
הדמויות בערבית ובעברית הן המודחקות מכולן. ללמוד מהן זה כמו להשתתף בארוחת שבת שבה כולם נזהרים לא לריב. אסור לדבר על המלחמה, על סקס, כסף, דת, אהבה וקנאה, רק לחלוק הישגים מקצועיים: "אני רופא מטוניס", "אני פרופסורית ערביה", "אני הקמתי ועדה אזרחית". כאילו מתקדמים בשדה מוקשים בינאישי, חלילה לא לגעת באמת. כבר עדיף להיות תלמידת קולג' פרו-פלסטינית.
