דמיינו שאתם מקבלים הודעה שמתישהו תקבלו אגרוף בפנים. לא ברור מתי, לא ברור איך, לא ברור כמה חזק. אבל מתישהו יהיה אגרוף שיעוף לפנים שלכם. השגרה היא עדיין אותה שגרה. צריך לקום לעבודה, להרדים את הילדים, לנהל שיחות, לתכנן את העתיד, אבל כל זה בידיעה מוחלטת שמתישהו המכה תגיע.
אז איך הרגיש לקבל שוב צו 8? בערך ככה.
הידיעה שזה יגיע הייתה כל הזמן באוויר. בשמועות ובדיבורים של הקצינים. בשלב מסוים אמרו לי שתוך כמה ימים נוקפץ, כבר הודעתי לאישתי ובעבודה. אחר כך זה השתנה ל-90 אחוז שנוקפץ, יום אחר כך ירד ל-75 אחוז. כמה ימים לאחר מכן אחד הקצינים בחטיבה סיפר שדיבר עם שני בכירים בחטיבה: אחד אמר לו שבוודאות נוקפץ לעזה, השני אמר שהסיכוי אפסי. על הזמן הזה, כמובן, אין פיצוי או ימי מילואים שנספרים. הציפייה היא שאעבוד כרגיל, אמלא את היומן בפגישות ואפילו אתכנן עם הילדים תוכניות לקיץ כאילו לא מרחף מעליי האגרוף והידיעה שמתישהו הוא כנראה ינחת, ושוב אשאב החוצה.
ההבדל היחיד בין אגרוף לצו 8 הוא שצו 8 דומה יותר לפצצת מצרר. אגרוף בסופו של דבר משפיע בעיקר עליי. כואב, לא נעים, אולי מפחיד, אבל זה שלי עם עצמי. צו 8 זה אירוע מתגלגל, שמשפיע קודם כל על אשתי והילדים. לפני שבעה באוקטובר הייתי בבית בחופשת לידה, אוסף כל יום מהגן. ואז נעלמתי לחצי שנה וחזרתי. בהתחלה הבן הקטן בקושי זיהה אותי, הגדולה לא ידעה איך לאכול את המחשבה המופרכת שאני נמצא בבית גם בבוקר וגם בערב. בדיוק כשהתחלנו להתרגל, אני הולך שוב, משאיר את אשתי שוב לבד עם הילדים, הפעם בחופש הגדול.
וזה כמובן משפיע גם על העבודה, על מטופלים שהתחלתי איתם תהליך, אפילו התחלתי עסק קטן של הרצאות שתפס תאוצה והנה, אופס, מבטלים הכל.
בקיצור, למציאות הזאת, של אזרחים עם אישה, ילדים, משכנתא וקריירה שמשרתים כ"כ הרבה זמן, יש יותר השלכות מאשר מקום לכתוב עליהן. זרקו אבן על מרחב בחיים שלי ותמצאו מקום שההיעדרות הזאת מטלטלת.
איתן, חבר מהמחלקה שלי, הוא מתנדב. ביולוג ימי שאומר תמיד שהוא ממשיך להגיע למילואים כי ביום שיפסיק הוא יצטרך להודות שהוא זקן. איתן, כמוני, מתלונן הרבה. מתעצבן, ומגיע כל פעם כמו שעון. אבל אפילו הוא מראה סימני שחיקה. תשמע, הוא אומר, אני מתחיל לאבד את מה שנשאר מהאופטימיות.
אחרים מספרים על מעסיקים שמאבדים משהו אחר: סבלנות. בשבעה באוקטובר מילואים היה טרנד מגניב. שמונה חודשים אחר כך, התגובות נעות מהרמת גבה לרמיזה עבה שעברה את אישור מחלקת ליגל שאולי שווה לעדכן קורות חיים כי לך תדע מה יקרה.
גם המשפחות מאבדות סבלנות, בעיקר כשהסבב הנוכחי מגיע באמצע החופש הגדול. אחד החברים שלי הגדיל לעשות והציע 200 שקל למי שיעשה עבורו את העבודה ויודיע לאשתו.
מאחורי ההומור ובדיחות הקרש מסתררת, לתחושתי, המורכבות. כולנו מתלונננים ובינתיים ממשיכים להגיע, אבל ברקע אנחנו שומעים קולות אחרים, וגם לנו מתחיל לחרוק הגב.
אני גאה לעשות מילואים, אבל גם לגב הגאה ביותר יש נקודת שבירה, רגע שבו העניין הוא כבר לא רצון אלא יכולת. לפי הצפי הנוכחי, אסיים את השנה עם יותר מ-300 ימי מילואים. אני לא חריג בקרב חבריי המשרתים אבל אנחנו כן חריגים בחברה הישראלית וזה לא הולך להשתנות בקרוב.
כן, גם אם המלחמה תיגמר ויהיה הסדר בצפון, עדיין הכוחות שיידרשו לשמור על שתי הגזרות יהיו גדולים משמעותית ומישהו יהיה צריך לעשות את זה.
אז מה הלאה? בטווח הקצר המדינה צריכה לפתוח מחדש את הדיון על מערך התמיכה במילואימניקים. איך עוזרים לנו, לעסקים שלנו, למשפחות שלנו להתמודד. איך מסייעים למי שרק התחיל טיפול כדי להתמודד עם הטראומה והקשיים שחווה בחודשים האחרונים, ועכשיו קיבל צו לעוד חודשים של לחימה. אי אפשר לצפות מכל כך מעט אנשים לשלם כל כך הרבה מחירים בלי לדון מחדש על מערך התמיכה בהם. זה לא פתרון קסם לטווח ארוך כי בסוף, לא משנה כמה תמיכה תהיה, אנשים יקרסו. ולכן בטווח הארוך יהיה צריך להרחיב דרמטית את בסיס המשרתים, בסדיר ובמילואים. והטווח הארוך צריך להתחיל עכשיו.
אז הנה אנחנו הולכים לעוד צו. סבב שלישי מאז שבעה באוקטובר. על הפרק הפעם: 40 יום בפרוזדור נצרים, עם כל המחירים, התסכול והשחיקה. מה שהממשלה צריכה לעשות זה לדאוג לנו לתמיכה ולתקווה שמתישהו יהיה אחרת.
