בקיצור: יהודי או נוצרי מלפני מאות שנים שהיה קם כעת לתחייה, היה ודאי נדהם לפגוש את בני הדת שלו שאינם דתיים. האם העולם אכן נעשה חילוני יותר? כמו תמיד, זה תלוי את מי שואלים והיכן מסתכלים: על רוסיה, הונגריה, פולין וגם הודו, ששליטיהן הפופוליסטיים משתמשים בדת על מנת לכונן זהות לאומית, לאומנית; או על מערב אירופה החילונית, שמוצאת עצמה בקונפליקט דתי עם המהגרים המוסלמים. על ארצות הברית, שבה נוטשים ההמונים את הכנסיות וגם הנוצרים שבהם מקבלים את הלהטב״ים; או על העלייה במספרם של אלה שלא מכירים בקיומם ובזכויותיהם של הטרנסג׳נדרים; על טורקיה ההופכת דתית יותר, או על מצרים המוציאה את האחים המוסלמים מחוץ לחוק.
חִשבו על הנסיעה האחרונה שלכם לאירופה. לא משנה לאיזה עיר או כפר, לא חשוב באיזו מדינה. בכל מקום תמצאו בקרבת מקום כנסייה או קתדרלה. הן חלק מהנוף, מהתרבות, מההיסטוריה, מפס הקול – דנדון הפעמונים המציינים את השעה, התפילה בפנים, נגינת העוגב.
כל אירופה ספוגה בנצרות, שהיא חלק בלתי נפרד ממנה: ממלחמותיה המדממות, אך גם מהארכיטקטורה, מהספרות, מהציור, מהפיסול ומהמוזיקה. מזמורים, רקוויאמים ושאר יצירות דתיות שנכתבו והולחנו; הציורים המופלאים בשלל ארמונות ומוזיאונים עם הנושאים החוזרים שוב ושוב – לידת ישו, הערצת המגים, הסעודה האחרונה; פסלי דוד, משה והפייטה של מיכלאנג'לו, דלתות בית הטבילה בפירנצה ועוד ועוד.
גם בעולם המוסלמי, בכל עיר נראה את המינרטים של המסגדים; נשמע את המואזין; נראה ארכיטקטורה מרהיבה ואמנות – ללא דיוקן של מוחמד, לא בציור ולא בפסל; ונראה את המאמינים – מפשוטי העם המתפללים לצידי הדרך, ועד למתפללים במסגדים, למטיפים, למנהיגי הדתות.
כל אלה היו ועודם חלק מהעולם משך אלפי שנים. מדוע לשוב אליהם כעת? מפני שאם בעבר הלא רחוק קו השבר היה בין דתות או בין היבטים שונים של אותה דת, כיום קו השבר המשמעותי לא פחות, הוא בין הדתות לבין החילוניות. מה שהחל כמאבק בין הממלכה לכנסייה – שתיהן דתיות – היה למאבק שבין הדת למדינה המודרנית, החילונית או מתחלנת. ודאי במערב.
אם היה קם לתחייה יהודי מהמאה ה־18 ורואה יהודי חילוני – מניו יורק עד תל אביב – סביר שלא היה מאמין. באותה מידה ואף ביתר שאת, אם היה קם לתחייה אחד מלוחמי הרקונקיסטה, אחד האבירים הצלבנים, או הלוחמים מהמאה ה־17, ורואה את אירופה כיום – הוא ודאי לא היה מאמין למראה עיניו. איש מאלה שתיארתי לא יכול היה לתאר לעצמו עולם נטול דת.
אם החילוניות מנצחת, ודאי במערב, מדוע יש בעצם קו שבר, למעט זה הברור בין אסלאם, ודאי מטיף או ג'יהאדיסטי, לבין המערב? מפני שמצד שני, אם היה מדובר באחד מראשי הנאורות בצרפת בזמן המהפכה, מרקס וממשיכיו, אנשי העלייה השנייה והשלישית בישראל או אף בן גוריון ושות׳ משנות החמישים, שהיה קם לתחייה ורואה את העולם הנוכחי, גם הוא לא היה מאמין למראה עיניו.
כל אלה חיו ומתו כשהם משוכנעים לחלוטין שהעולם במאה העשרים ואחת יהיה עולם רציונלי, לתפיסתם. חילוני, מדעי, אתאיסטי. עולם שהשליך מאחוריו מזמן את אמונות ההבל האלה, את סיפורי המעשיות המגוחכים שהמדע מזים מדי יום. שהאמונות המונותאיסטיות יצטרפו לאמונה בפנתיאון האלים היווניים והרומאים, לפולחני האלים הנורדיים, אמון המצרי וכל השאר.
אז העולם היום, בהכללה גסה, יותר דתי או יותר חילוני? יותר מאמין או פחות? כרגיל, התשובה מורכבת, ובמידה רבה תלויה בשאלה על איזה עולם אנו מדברים, ולאיזו תקופת זמן אנו משווים. וגם קו השבר בין הדתות עודנו כאן, במידה.
מיהו דתי
נתחיל עם אירופה המערבית, זו ששכנעה את עצמה שהצליחה להירפא ממחלת הלאומיות, הלאומניות, ההקצנה, אחרי שתי מלחמות עולם ועוד אינספור מלחמות קודם לכן. אומנם באותה אירופה כה נאורה, התופסת עצמה כמגדלור, נולדו האידיאולוגיות המפלצתיות ביותר, ואומנם התרחשו בה הזוועות שנעשו בשם הדת, וגם בשם אנטי דתיות, אבל היום אירופה חילונית, והכנסייה אינה עוד חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית.
״בנוגע למקומה של הדת כיום, יש להבדיל בין מערב אירופה לאירופה כולה. אירופה כוללת, בין השאר, את רוסיה ופולין, שבהן שיעור המאמינים גבוה ומתקרב לשיעורו באמריקה הלטינית, באפריקה ובארצות הברית. במרבית המדינות הללו יש לכנסיות הנוצריות שאיפה ואף תביעה, להשפיע על החקיקה ולהטביע חותם במרחב הציבורי. הממסד הכנסייתי מחובר לממסד הפוליטי, ולעיתים השניים הולכים יד ביד ומעניקים זה לזה לגיטימציה וכיבודים״, אומר פרופ׳ דניס שרביט, ראש התוכנית לתואר שני ללימודי דמוקרטיה בין־תחומיים, המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת של האוניברסיטה הפתוחה.
"מלבד החלוקה הזאת, מן הראוי להבחין בין הצהרת האזרח על השתייכותו הדתית לבין ההכרה שהדת ממלאת תפקיד חשוב בחייו. בעוד שבנוגע לשאלה הראשונה האחוזים נאים מאוד – אם כי קרוב ל-20% מכריזים על עצמם ׳חסרי דת׳; כאשר הם נדרשים להצהיר שדתם ואמונתם הינם גורמים חשובים ומשמעותיים בחייהם, הנפילה דרסטית. במלים אחרות, רבים עדיין מצהירים על זיקתם לדת מסוימת, אך הם רחוקים מלהעניק לכך משמעות מיוחדת בחיי היום־יום. לתופעה הזאת השלכות על הפרקטיקה הדתית: בעוד שרבים עדיין דבקים בטקסים המרכזיים של הנצרות – טבילה, נישואין והלוויה לפי כללי הנצרות – הליכה שבועית למיסה ביום ראשון שהייתה מנהג קבוע, הפכה ברבות השנים למנהג של מיעוט מבוטל. כך גם פחתה הנכונות להצטרף לשורות הכנסייה לא רק כמאמין, אלא כאיש כמורה. המשבר חריף עד כדי כך, שמסדרים הולכים וסוגרים את שעריהם, ובחלק רב של הכנסיות עומדים כמרים שהגיעו מאפריקה ומאמריקה הלטינית כדי למלא את השורות ההולכות ומידלדלות".
בהשוואה לישראל, נמצא כמובן הבדלים בין שיעור הישראלים שעורכים ברית מילה לילדיהם או מקיימים סדר פסח או אולי צמים ביום הכיפורים, לבין שיעור הישראלים שמתפללים את כל התפילות בסדר היום הדתי, או מקפידים על כל מנהגי הכשרות.
האוונגליסטים כמשל
עוד נחזור לאירופה, אבל המקרה המרתק עוד יותר הוא ארצות הברית, שמייסדיה הגיעו מאירופה, וכך גם רוב המהגרים אליה, ודאי בשנים שעיצבו את תרבותה ומוסדותיה; ומאידך היא התפתחה באופן שונה, והדת – גם כאשר ישנה בחוקה הפרדה מוחלטת בינה לבין המדינה – הייתה מרכזית. במקרה הזה, הדת היא הנצרות הפרוטסטנטית לגווניה, כולל האוונגליזם המודרני.
״שורשי האוונגליזם נטועים בשנות השבעים ובתופעת ה-Born Again Christian ("נוצרי שנולד מחדש"), שהייתה תגובת נגד למתירנות והאנטי־מלחמתיות שאפיינה את ההיפים של שנות השישים״, אומר קובי ברדה, דוקטורנט בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, המתמחה בהיסטוריה פוליטית אמריקאית, תנועות שורשים עממיות וגיאו־אסטרטגיה. ״מטיפים חדשים ניצלו את תקשורת ההמונים (במה שייקרא לימים ׳טלוונגליזם׳), כפלטפורמה להפצת מסרי האל מחד, וכמכשיר אפקטיבי לגיוס תרומות מאידך, תוך הפיכת הדת למוצר צריכה טלוויזיוני והקמת קהילה חדשה״.
בשיאו של התהליך – סביב תקופת נשיאותו של ג׳ורג׳ בוש האב, הנשיא האוונגליסט הרפובליקני הראשון בהיסטוריה – הגיע האוונגליזם לסדר גודל של כרבע מהאוכלוסייה. היה זה השיא הכי משמעותי של גרף האדם הלבן הנוצרי הפונדמנטליסט מהבחינה הדמוגרפית. ״מאז אנו חוזים בצניחה חופשית של הדמוגרפיה, ושל הרצון להיות מזוהה עם מי מעשרות אלפי הזרמים האוונגליים הקיימים בארה"ב. כך, בסקר האחרון של המכון הוושינגטוני הנחשב על מצב הדמוגרפיה ודת, אנו רואים כי במשך כעשור הצטמצם שיעור האוונגליים הלבנים מ־23% ל־13.6%. מהקבוצה הגדולה ביותר, הפכה הקבוצה הזו לשלישית, אחרי חילוניוּת ופרוטסטנטיוּת מהזרם המרכזי באמריקה", מתאר ברדה.
מה בעצם אירע?
"הנסיבות שמובילות את הקריסה הדתית באמריקה הן בעיניי הפרדוקס המטורף ביותר של היפוך האופן שבו הכנסייה מתייחסת לקהילת הלהט"ב. 30% מהמשיבים על השאלה מדוע עזבו את הכנסייה, מדברים על היחס שלה לנושא הלהט"ב; בעוד שבשנות השבעים, התעצמה הדת האוונגלית בין השאר בשל מלחמתה בהומוסקסואליות, כתופעת נגד להיפים ולמתירנות המינית של שנות השישים״.
תחום נוסף שבו אנו רואים תזוזה מהעולמות השמרניים הכרוכים בעולם הדתי, הוא נושא הפסיקה של ״רו נגד וייד״. ביוני לפני כשנה הפך ביהמ"ש העליון את פסק הדין האיקוני, וקבע כי הזכות להפלה אינה עוד זכות חוקתית פדרלית אלא תלויה במדינות עצמן, אלא אם הקונגרס של ארצות הברית יחליט אחרת.
סקר מיוחד שנעשה כשנה לאחר פסק הדין לבחינת האופן שבו מפרש הציבור את הפסיקה, מגלה כי 57% מהציבור מתנגד לפסקה שביטלה את ״רו נגד ווייד״ – בו נקבע כי הזכות להליך הוגן המובטחת בתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, כוללת את הזכות לפרטיות, ובכלל זאת את זכותן של נשים לבחור לבצע הפלה מלאכותית ללא התערבות המדינה, בשלבים מסוימים של ההיריון.
״במשאל עם שנערך במדינת קנזס הסופר־רפובליקנית, ההצעה לשמור את הזכויות להפלה במדינה עברה עם 59% מול 41%. מדובר בתהליכי עומק מאוד משמעותיים״, מוסיף ברדה, ״ואנחנו בתוך תהליך עיצוב מחדש של הבייס הפוליטי, באופן שקשה לנו עדיין לפרש אותו עד הסוף".
המגדר השביר
נושא ההפלות אומנם היה ועודנו מרכזי במאבק, אבל ייתכן ששונאי הפרוגרס מצאו אויב אחר שמראה, לשיטתם, את הניוון הליברלי – טרנסג'נדרים. שוב ושוב לועג פוטין לאירופה המערבית, הדועכת, כאשר אחת הדוגמאות שלו הייתה הופעות טרנסג'נדרים בתחרות האירוויזיון, במיוחד קונצ'יטה האוסטרית.
נושא הטרנסג׳נדרים הוא גם אחד מקריאות הקרב המרכזיות במערכת הבחירות בארצות הברית, כפי שמדגיש קובי ברדה: "בעוד בקהילה הלהטב"קית הגייז נמצאים בתהליך חדירה מתמדת ללב המיינסטריים, בניגוד לאמונה הדתית המצווה עונש מוות על קיום יחסי מין עם בני אותו המין, הרי שמה שמפלג את אמריקה בימים אלה זה הנושא של היחס לחינוך טרנסג'נדרי״, אומר ברדה. ״וכאן יש נקודת שבר עמוקה שעליה המפלגה הרפובליקנית, מגובה בצד הנוצרי־שמרני, מכה בתופים״.
על פי סקרים שפורסמו בחודש הגאווה, יש כיום (2023) עלייה משמעותית במספר האמריקאים החושבים שיש רק שני מינים (65%) לעומת שנת 2021 (59%) – כשדווקא בקרב הדמוקרטים, העלייה משמעותית יותר. נוסף על כך, ניכר שנושא החינוך המיני בתחום המרות מין בגילאים צעירים, הפך לדגל במלחמת התרבות של בחירות 2024 המתקרבות.
זו מלחמת התרבות הנוכחית: זהות מינית, המשתלבת בחינוך וערכים.
אם נרצה לשים את האצבע על הטריגר המשמעותי, נצטרך לנדוד לאוקטובר 2021, לדיון סוער שאליו הופיע סקוט סמית', אב זועם שבא למחות על כך ששירותי הנשים נפתחו גם למי שמצהיר שהוא אישה, וכך נאנסה בתו התלמידה בבית הספר. האב הגיע לכינוס של מועצת בית הספר, מחה וצעק עד שנעצר והוגש נגדו כתב אישום.
הסיפור הפך לנושא הדגל בבחירות בווירג'יניה, והמועמד הרפובליקני יונקין עסק בהרחבה בחינוך ומיניות, ובין השאר בזכות העלאת הנושא לסדר היום, הוא גם ניצח. בשנה שעברה, הזניק הנושא הזה לכותרות ולפופולריות את מושל פלורידה, רון דה־סנטיס, בזכות חקיקה שהעביר בתחום חינוך ומיניות בכיתות הגן ועד כיתה ג'. לימים הורחבה החקיקה (המכונה ״אל תאמר הומו״) לכל הגילים.
בשבועות האחרונים נרשם צעד נוסף, בדמות חרם שמרני על חברות הנתפסות כליברליות, לאחר שחברת הבירה באדוויזר שכרה את שירותיה של כוכבת הרשת והשחקנית הטרנסג'נדרית הידועה, דילן מולבני, ופרסמה פחית בירה שעליה דיוקנה, כדי לקדם את הבירה לקראת חודש הגאווה.
מולבני כבר הייתה פרזנטורית בעבר, אבל המעבר למוצר "גברי" – בירה – הצית חרם פרסומי שהביא לשפל של מכירות, עד לנקודה שבה באדוויזר איבדה לראשונה מזה שנים, את הפסגה שלה כבירה האמריקאית הנמכרת ביותר.
במקביל, ארגנו חרם צרכני נגד רשת הקמעונות "טארגט", לאחר שזו הציגה במרכולים שלה לקראת חודש הגאווה ביגוד (כולל תינוקות) שמזוהה עם אפשרות לשינוי מין.
אצלנו בשכונה
ומה בנוגע לשכונה שלנו, לארצות האסלאם? ״ככלל, ייתכן שהמושג חילוני (עלמאני, בערבית) רלוונטי לקבוצות ולחוגים לא מבוטלים, אך הם לא יכנו עצמם בשם הזה, מפני שמדובר בכינוי גנאי שעל פי רוב מדביקים אסלאמיסטים למוסלמים לא ׳כשרים׳", אומר פרופ׳ עוזי רבי, ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. "כשמדובר במדינות, הדברים מקבלים ביטוי שונה ממדינה למדינה. ישנן מדינות שעברו תהליך של סדק ושבר, הפכו כושלות ובחלקים בהם מקנן האסלאם הסלפי ג'יהאדיסטי (בדמות דאעש ואל קאעידה), או אסלאם פוליטי (האחים המוסלמים). מצרים היא דוגמא קלאסית למדינה שבה המאבק המיתולוגי בין דת למדינה משחק תפקיד מאוד מרכזי, כשבקצה המאבק נוצרת שלילה של תנועת האחים המוסלמים ושוב, כמו שקרה בעבר, היא מוּצאת אל מחוץ לחוק.
גם טורקיה היא דוגמא מעניינת, ושם ביקש בשני העשורים האחרונים ארדואן להזיז לאחור את מחוגי השעון, לטשטש את התקופה הטורקיסטית (אטאטורק) ולחזק את ממדיה של התקופה העות'מאנית.
״במדינות מלוכניות ההיגיון שונה. המלך, כמי שמורם מעם, זוכה למרחב לגיטימציה גדול יותר מהציבור הרחב, ומלכים ייטו בסופו של דבר להיצמד למוטיבים דתיים, כדי להרחיב את מרחב הלגיטימציה. כך בירדן ובמרוקו, המשפחה הסעודית והיצמדותה לתואר של ׳מגן המקומות הקדושים׳, וגם במדינות המפרץ. עם זאת, במדינות הללו ללא יוצא מן הכלל, ישנה הבנה שכל מה שחורג מאסלאם אמצעי, קרי אחים מוסלמים ו׳צפונה׳ (דאעש, אל קעידה), דורש מאבק חורמה וללא פשרות. ברוב המדינות האלה, במיוחד במפרץ, האחים המוסלמים הוצאו לכל הפחות אל מחוץ למשחק הפוליטי״.
אומנם התיאולוגיה המוסלמית מגינה על נוצרים ויהודים בתיאוריה, אך בפועל מאז מפנה המאה העשרים, קהילות שאינן מוסלמיות נרדפות, מושמדות ומגורשות, עד כי היהודים והנוצרים כמעט שאינם נמצאים עוד בארצות האסלאם.
מחפשים חיבורים
בשעת כתיבת שורות אלה, בשבדיה, שבה חופש הביטוי מוחלט, התרחש אירוע מעורר זעם ומחלוקת של שריפת הקוראן. בהמשך, הודיע אדם שישרוף את התנ"ך, כמחאה על שריפת הקוראן, ומדינת ישראל הביעה רשמית מחאה וזעם. האמת היא ששריפת ספרי קודש היא מחאה וולגארית, סרת טעם. עם זאת, נזכיר כי בישראל נשרפו במחאה בידי אישי ציבור ספרי הברית החדשה, מדי יום יורקים כאן על נזירים וכמרים, ואף היו פעולות תג מחיר כנגד מסגדים וכנסיות. כלומר בישראל, ולא רק בה, לא מדובר בהגנה על הדתות אלא על דת הלאום בלבד.
"כשם שהכנסייה פתחה בתום מלחמת העולם השנייה בשיח יהודי־נוצרי במטרה לכפר על אלפיים שנה של רדיפות וזלזול והאשמת שווא בצליבת ישו, נפתח גם שיח נוצרי־מוסלמי סביב המציאות בת זמננו של חיים משותפים עם מוסלמים, אשר במובן מסוים מקובלים על הנוצרים, בהיותם מאמינים באל אחד״, אומר פרופ׳ שרביט. ״לעיתים בוקעים קולות בחוגים קתוליים, המשתכנעים שההתנגשות בין האסלאם לנצרות הינה בלתי נמנעת, ומכאן קריאתם הנואשת לנהל מלחמת תרבות חסרת פשרות, אם לא מסע צלב. אך זהו קול נדיר שבא מן הפלגים הקיצוניים, שמסתייגים ממילא מדרכה של הכנסייה הקתולית.
״השימוש המחודש במטבע הלשון ׳יהודו־נוצרי׳ אינו נחלת הכנסייה אלא נחלת גורמים פוליטיים, המבקשים לאחד כוחות מול איום השתלטות האסלאם על המערב. היהודים, בהיבט הזה, אינם ששים אלי קרב ועל כן, או שהם עומדים מן הצד ומעדיפים שלא לעמוד בחזית המאבק נגד האסלאם, או שהם מעודדים דווקא שיח בין־דתי יהודי ־מוסלמי על מנת לעקור נימות אנטישמיות שמפיץ האסלאם הרדיקלי. הם חרדים, כמובן, מהתגברות הזרם הזה באסלאם, אך מעדיפים לייצר הזדמנויות לקירוב לבבות, אף שפירות התהליך הזה אינם מיידיים בהכרח.
״מכאן, שהמאבק המרכזי לא ניטש בין הדתות לאסלאם אלא בין החילוניות לאסלאם. המאבק חריף במיוחד בצרפת, שבה החילוניות הצליחה לדחוק את רגליה של הכנסייה הקתולית מן הזירה הפוליטית והציבורית. עבור חלק מן המחנה החילוני, הרחקת הדת מן הזירה הציבורית תקפה גם כלפי האסלאם. לעומת זאת, חלקו האחר סבור שיש לעדכן את החילוניות לזמן הזה, ולהימנע מלהשוות בין הכנסייה של סוף המאה ה-19 לבין האסלאם בן זמננו, משום שזה מייצג שכבות מוחלשות שנמלטו מן העוני והמצוקה ומבקשות להיקלט בצרפת, ונצמדות לפרקטיקות המשמשות להם עוגני זהות.
״החילוניות המעודכנת מגלה סובלנות ואמפתיה לאור הגישה הרב־תרבותית ומכירה בכך שמן הראוי להשלים עם הנראות המוסלמית בפרהסיה, מה שנתפס על ידי בעלי התפיסה החילונית ההדוקה כחיסול החילוניות, בבחינת צלם בהיכל החילוני״.
מבחינה זאת, ניתן לקבוע שבמערב החילוני, הדת רחוקה מלרדת מסדר היום. לעומת משבר הנצרות שעמדנו עליו, האסלאם מצליח לתקוע יתד באירופה. במערב שבו לא היה מסגד אחד לרפואה עד לפני חמישים שנה, צומחים לגובה מסגדים חדשות לבקרים, כדי לענות על הביקוש הרב מצד מאמינים, ששנים רבות התפללו במרתפים. נוכחות האסלאם במערב היא עובדה קיימת, והאתגר מורכב וטעון מעצם המפגש בין החברה הקולטת, שהסירה מעל סדר יומה את הדת בכלל והנצרות בפרט, לבין חברת מהגרים, אשר לא רק שהיא דבקה באמונתה הדתית, אלא מעדיפה את חום הקהילה כל עוד היא חשה ניכור במדינה. על כן לא מקובלת על רבים מחבריה החלוקה שבין המרחב הפרטי שבו האמונה יכולה להתפרש ללא מגבלות, לבין המרחב הציבורי, האמור להיות סטרילי ונקי מנראוּת דתית.
״הבעיה איננה טמונה רק באיום האסלמי שמציבים ארגוני דת המטפחים קנאות דתית שבה יש להיאבק״, ממשיך פרופ׳ שרביט. ״השאלה היא האם ואיך החברה החילונית, שהתרגלה לכך שאין תביעות דתיות על סדר היום הפוליטי והחברתי שלה, מקבלת או דוחה דרישות דתיות שעולות מן הקהילה המוסלמית.
״מוסלמי המבקש לקיים את התפילות שהוא מחויב בהן, יצטרך במוקדם או במאוחר לבקש שיותקנו התנאים ויוצב המרחב במקום עבודתו כדי לקיים את המצוות. אתגר נוסף הוא הפער ההולך ומתרחב בין חברה מסורתית ושמרנית לבין חברה מתירנית וליברלית. בעבר, הפערים בין החברה הנוצרית לבין החברה המוסלמית בנוגע למעמד האישה היו קטנים מאוד. לא עוד. לכן הוויכוח המר בצרפת לגבי הרעלה, שנתפסה כביטוי חיצוני וקיצוני של אי השוויון שבין גבר לאישה".
פופוליזם פוגש דת
לא מעט מלחמות ומעשי טבח התרחשו בעבר גם בין פלגים נוצריים שונים: ליל ברתולומיאו הקדוש ומלחמות הקתולים וההוגנוטים בצרפת, מלחמת שלושים השנה, וגם מלחמת האזרחים בספרד בין הקתולים הקנאים ותומכיהם הפשיסטים והנאצים, לבין הממשלה הרפובליקנית החילונית, האנטי דתית, שגם אנשיה ביצעו מעשי זוועה יחד עם תומכיהם החילונים.
האם משהו מהרוח הרעה הזו נשמר? שוב, תלוי היכן, תלוי בסוג המשטר. "אין כמעט מנהיג פופוליסטי שאינו נשען בגלוי על ממסדים דתיים״, אומר פרופ׳ שרביט. ״זה נכון בפולין, ברוסיה ובברזיל. אומנם ישנו פופוליזם כמו בצרפת, שאינו מעלה את הדת הקתולית כמשענת, אך גם הפופוליזם שאינו מזוהה עם דת כלשהי, מבסס את האידיאולוגיה שלו על הצבעה על גורם דתי עוין. מכאן שפופוליזם מעורב עמוק עם הסוגיה הדתית, בין שכדי להעלות אותה על נס ובין שכדי לזהות אויב פנימי וחיצוני מסוכן״.
במדינות שבהן יש מנהיג פופוליסטי פופולארי, אנו אכן רואים את השימוש בדת כמקור זהות וגיבוש. הדוגמה המובהקת ביותר היא הודו, שם מפלגת הקונגרס החילונית, מפלגת האבות המייסדים, איננה קיימת עוד למעשה. ראש הממשלה נרנדרה מודי מגבש, עוד מהימים שבהם היה פוליטיקאי מקומי, זהות המבוססת לא על היותו של האדם הודי – אלא הינדי.
ההינדואיזם של היום אינו רק ציטוט כתבי הקודש והעלאת מנחות לגנשה, האל החביב. הוא לאומני, מדגיש את היותה של הודו הינדית, ובמשתמע לא מוסלמית – ישנו ניסיון למחיקת העבר המוסלמי, יש עלייה במפלס האלימות, כולל מעשי טבח המוניים ופרעות, מסגדים שהפכו לאתרי קודש הינדיים ולהפך.
במדינות הדמוקרטיות יותר, בעיקר במערב אירופה, המצב שונה: הכוחות הפוליטיים משתדלים שלא לערב את הדת. עם זאת, במחקרי בחירות התברר שהגורם המנבא הטוב ביותר את הבחירה בין שמאל לימין, הוא מידת הזיקה לדת.
נוסף על כך ישנם גורמי הימין הקיצוני, הניאו־נאצים, תומכי תיאוריית ההחלפה הגדולה וכל השאר, באירופה וארצות הברית, המתנגדים לאסלאם, להגירה ערבית – וגם ליהודים וליהדות – ועושים זאת בשם העם "הטהור", הלאום, הגזע הלבן, וגם בשם הדת.
להתחבר לדתיים־הליברלים
בימים הללו, אנו רואים כי שתי התחזיות ההפוכות – זו שחזתה שהדתות יהיו בסיס מרכזי לזהותו של כל אדם בעולם; וזו שחזתה שכולם יראו את האור ויהיו חילונים – כשלו.
הכנסייה התפרקה מנכסיה, בעיקר הפוליטיים. החינוך היה לממלכתי, והוצאו ממנו תכנים ומורים שהיו חלק מהממסד הדתי. כך גם סוגיות הנישואים האזרחיים והגירושין. היא עודנה מתנגדת להפלות, לאמצעי מניעה, ללהט״בים. לא מנסה להתעדכן, אך נאלצת להודות שקולה אינו נשמע יותר.
יחד עם זאת, למרות מגמת החילון, החל משנות השבעים של המאה העשרים עולה קרנן של הדתות, במיוחד האסלאם. זה התחיל באיראן, בפולין, בארצות הברית ובישראל. הביטוי הנוכחי לשינוי הזה הוא קרב האיתנים בין ליברלים לשמרנים.
״לא הייתי פוסק שהקרב הליברלי החילוני אבוד, אלא שההגמוניה הערכית והתרבותית שלו אינה מובנת מאליה עוד כבעבר״, אומר פרופ׳ שרביט. ״הקרב נראה קשה יותר בקרב המוסלמים, שחלקם נאבקים על רפורמות בתוכו. דינם של היהודים והיהדות בישראל ניצב בתווך. המאבק בהפיכה המשפטית יצר חפיפה מסוימת, אך לא מלאה, בין ליברליזם לחילוניות, אף שיש לא מעט אנשים מאמינים המבקשים לחלץ את היהדות מן הפרויקט השמרני והתיאוקרטי שמובילה הציונות הדתית בגלגולה האחרון.
״מבחינה זאת עלינו להיות ערים לכך שמתנהלים שני מאבקים במקביל: בין חילוניים לדתיים בנוגע למקומה של הדת בחיי היום יום ובמוסדות, אך גם בתוך המחנה האמוני, בין המאמינים שאינם רואים בליברליזם ובקדמה איום על אמונתם הדתית, לבין אלו שרואים בה כזו. המחנה החילוני עושה טעות חמורה בהתעלמותו מן הכוחות הדתיים הליברליים הללו, המהווים בעלי ברית חשובים וחיוניים״.
בישראל, כמו במדינות ערב, בארצות הברית ובכל מקום בעולם, ישנם אלה המבקשים שהעולם כולו יאמין בדת האמת. שלהם, כמובן. חלקם פועלים לשם כך – מהטפות ועד טרור. הם רוצים את גוג ומגוג, לא משנה באיזו גרסה. אף על פי כן, למרות דאעש ואל קעידה, למרות טרוריסטים ניאו־נאצים תומכי עליונות לבנה, למרות מאבקים מרים ומלאי שטנה, המצב היום טוב לאין שיעור מבעבר. עם זאת, קו השבר עודנו קיים, ומעת לעת מזכיר לנו שהוא לא ייעלם.
