בסוף המלחמה תסתיים. זו עובדה שקל לרובנו להבין, וזו בדיוק הצומת המנחמת שבה נפגשות הווישפול ת'ינקינג הלאומי והתבוננות בהירה במציאות. מלחמות מסתיימות.
כולנו רוצים לראות תמונות של חיילים ותושבים שבים הביתה, לפתוח את ערוצי החדשות בלי חרדת ה׳הותר לפרסום׳ וחלק מאיתנו אף ממתין בסתר לפלוט אנחת רווחה מהידיעה שלא נהרגים חפים מפשע בשמו.
ובעיקר, כי מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה להישאר במצב של מלחמה.
עם כן, השאלה שמעסיקה את רובנו היא לא ׳האם׳ אלא ׳כיצד׳. אבל גם התשובה ל׳כיצד׳ הצטמצמה קמעה וכעת נשללה לפחות תשובה אחת שהייתה מקובלת בזמנו – ״על ידי מיטוט החמאס״. כעת נותרו שתי אפשרויות; עם עסקה, בלי עסקה.
עם עסקה, ישראל תצא מעזה אחרי שלקחה חלק פעיל במו״מ לא פשוט וכואב להפסקת הלחימה במצב כזה, לצד הנסיגה נקבל ערבויות בינלאומיות להתחייבויות של חמאס ובתקווה גדולה גם חטופים חיים, תלוי כמה זמן זה יקח.
בלי עסקה, כמו מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ישראל פשוט תצא מעזה. יש לא מעט תרחישים שיביאו אותנו לשם: מיאוס ציבורי משהייה ממושכת ומדממת ללא הישגים, צו בינלאומי או פשוט החלטה אמריקאית חד צדדית להפסיק לממן את מכונת המלחמה. כך או כך, יציאה מעזה בלי עסקה אומרת שנחזור משם בעיקר עם ארונות.
אז ברור למה עסקה, גרועה ככל שתהיה, עדיפה על החלופה ולכן הציבור הישראלי ברובו אף תומך בה.
אלו הם פני הדברים בכל הקשור להווה המתמשך (והמייאש והנמתח עד אין סוף) שבו אנחנו חיים. הפרזנט פרוגרסיב שהוא מלחמת חרבות ברזל.
כעת, אני מבקש לקחת את אותן המסקנות ובעדינות המתבקשת, להניח אותן על הווה אחר: הפרזנט המאוד לא סימפל שהוא הסכסוך הישראלי פלסטיני.
ובכן, כמו מלחמות, גם הכיבוש יגמר.
בניגוד למלחמה בעזה, את העובדה הזאת קצת קשה לנו יותר להבין, אולי כי היא מפחידה בהרבה. אבל כיבוש הוא למעשה מלחמה ארוכה בעצימות נמוכה, ולכן גם סופו להסתיים.
וכמו שאת המלחמה הנוכחית הציבור הישראלי לא דורש לסיים מתוך דאגה לעזתים, גם הדרישה לסיום הכיבוש אינה צריכה להיות בעיקרה נחלתם של ארגוני ולוחמי זכויות האדם אלא של כל אדם חפץ חיים במדינת ישראל.
ההבנה שהכיבוש, מעבר להיותו כתם מוסרי ומשחית, הוא גם איום קיומי ממשי על מדינת ישראל – חמקה איכשהו מהתודעה הציבורית בשנים האחרונות. הגיע הזמן להחזיר אותה. כי האמת היא שאי אפשר לנרמל מלחמה.
הכיבוש יסתיים. והוא לא יסתיים במיטוט השאיפות הפלסטיניות לבית לאומי ובטח לא בטרנספר המוני. הוא יסתיים, באופן לא בלתי צפוי, במדינה פלסטינית (שכבר חברות רבות וחזקות בקהילה הבינלאומית הכירו בקיומה). ישראל יכולה להיות חלק מהתהליך הזה.
אז נותרנו שוב עם שתי אפשרויות, עם עסקה או בלי עסקה.
מה עדיף?
