בקיצור: ד״ר קנטה אחמד התבוננה בכמה מזוועות המאה ה־21 כרופאה, כאישה, כמוסלמית וכאדם. היא ראיינה את הנשים היזידיות שנחטפו ונאנסו בידי אנשי דאע"ש, שוחחה עם אנשי פשמרגה הכורדים, הייתה בגבול פקיסטן־אפגניסטן, ניסתה להבין את פסקי ההלכה של כוהני דת מוסלמים, וכעת הגיעה לישראל כדי לצעוק: לא בשמי.
*אזהרת טריגר: הכתבה מכילה פרטים גרפיים
איך את מסבירה את זה? אני שואל את ד״ר קנטה אחמד. איך את מסבירה שבכל העולם המערבי יש קבוצות של יהודים המפגינים מדי יום תחת הסיסמה "לא בשמי". אנשים הטוענים שהפצצות ישראל בעזה נעשות לא על דעתם, לא בשמם, ישראל אינה מייצגת אותם, או לצורך העניין את היהדות. מאות, אלפים, ברחובות, בהפגנות, בעלונים ומה לא.
אבל איפה, אני שואל אותה – בראיון שמופסק פעמיים בשל אזעקות – איפה תמונת הראי המוסלמית? הערבית? היכן אותם מיליונים, ואם לא מיליונים אז מאות אלפים, או לפחות אלפים, מתוך קרוב למיליארד וחצי מוסלמים, שיצעקו, יפגינו, יאמרו – לא בשמי? מה שעשה החמאס ביום שבת, שבעה באוקטובר, לא נעשה על דעתי, לא נעשה בשמי?
נניח שבמדינות ערב חוששים. מהמשטר המדכא, מדעת הקהל. אבל איפה אותם מהגרים למערב, כיצד זה אין למעשה אף אחד שקם ואומר ״אני מתנגד למעשי הזוועה האלה, זו לא הדת שלי?״
"אני לא יודעת", היא אומרת בפשטות.
כשהתאומים נפלו
ד"ר קנטה אחמד היא מוסלמית סונית. מוסלמית מאמינה, היא מדגישה, מקיימת בדבקות את מצוות הדת, את כל חמשת עמודי האסלאם – העדות, התפילה, הצדקה, צום הרמדאן, וגם העלייה למכה.
מקור המשפחה בתת היבשת ההודית, משפחת אמה מסרינאגאר שבקשמיר ונמלטה לאזור שיהיה פקיסטן בזמן חלוקת הודו, ומשפחת אביה מלאהור. הם היגרו ללונדון, שם נולדה קנטה, למדה רפואה, לימים עברה לארצות הברית ושם היא עובדת כרופאה בלונג איילנד.
עד כאן קריירה יפה של בת למשפחת מהגרים. הייחוד הוא במה שהגיע לימים, והחוויה משנת החיים עבורה הייתה נסיעה לשנת עבודה בערב הסעודית, שם ראתה על מסכי הטלוויזיה את המראה המוכר ביותר במאה ה־21: מטוסים מתרסקים אל המגדלים התאומים של ניו יורק, קוטלים 3,000 בני אדם – כאשר 15 מתוך 19 הטרוריסטים הם מערב הסעודית, וכולם עושים זאת בשם האל. אותו אל שהיא מאמינה בו.
״פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את המגדל הראשון בוער ואת המטוס פוגע במגדל השני בשידור חי, ואז התחלתי לחשוב כי התגובה שלי למראות האלה הייתה שונה לחלוטין מהאנשים סביבי״, היא מספרת. ״גם הם היו רופאים, גם הם למדו במערב: בבריטניה, בארה״ב. אני מוסלמית, אבל הפוריטניות הווהאבית שהייתה סביבי לא הייתה מוכרת לי. האסלאם הזה לא היה מוכר לי, והתחלתי לתהות לגביו. מאז אני עוסקת ברפואה – וגם יוצאת למקומות, ללמוד את הנושא".
כרופאה היא מגיעה למקומות שאחרים יתקשו להגיע אליהם, והיא מתבוננת בחלק מזוועות המאה ה־21 בכמה מבטים – של רופאה, של אישה, של מוסלמית, של אדם. היא ראיינה את הנשים היזידיות שנחטפו ונאנסו בידי אנשי דאע"ש, שוחחה עם אנשי פשמרגה הכורדים, הייתה בגבול פקיסטאן־אפגניסטאן, ניסתה להבין את פסקי ההלכה של כוהני דת מוסלמים, וכעת הגיעה לישראל, באותו מסע אישי – שבו היא גם משתפת את תובנותיה, את המראות שראתה, עם הצופים והקוראים.
"ניסיתי לראות כל היבט שמותר לי לראות, ונכנסתי לקיבוץ בארי״, היא מספרת. ״ליוו אותי בין השאר שתי קצינות צה"ל שלא יכלו להיכנס, אינני מאשימה אותן, ואנשי זק"א שנכנסו ויצאו מהבתים כשהם מתייפחים. אני נכנסת לדירות עם משפחות שהושמדו במטבח, בסלון, בחדר השינה, בחדר הבטוח (ממ"ד). רואה את האי סדר – עדיין היה דם קרוש. אני רופאה, אז לא התמוטטתי. מה שראיתי בקיבוצים ימים אחרי הטבח, מחריד אותי כבן אדם.
״אני חושבת שהייתי עדה לפשע נגד האנושות, ראיתי אותו ימים מרגע שהתרחש, ואחת המטרות שלי בכל הזדמנות שאני מדברת בפני הציבור, היא שהם יבינו שזה היה פשע נגד האנושות. זה היה רצח עם. זה נועד להשמיד יהודים – למרות שגם מוסלמים ואחרים נרצחו. המשמעות של להיות אדם היא להתייצב ולומר שזה היה רצח עם, להתייצב מול אלה המכחישים שזה קרה. אני מקווה להשתמש בקול שלי כדי שכולם ידעו שזה קרה, ואני מקווה שזה ימנע את האפשרות שזה יקרה שוב".
הפרחים כמשל
שאלתי את ד״ר אחמד מה הכי נגע לליבה במראות שראתה. "עברתי בחדרים, בבתים, וכמעט בכל מקום ראיתי אגרטל ממוקם בצורה מושלמת, המים מתכלים בהדרגה, הפרחים הולכים ונובלים״, היא משתפת. ״הבנתי שהאגרטלים, הפרחים נקנו לכבוד שבת, הם הונחו על ידי אנשים כנראה בליל שישי. ואני חושבת שהייתה משפחה, הם קנו את הפרחים, מילאו מים באגרטל והניחו בו את הפרחים. אתה מוכן למראות הזוועה, אבל כאן היה מראה שלא הייתי מוכנה לו".
כרופאה, היא התעקשה גם לראות במו עיניה את העדויות המזעזעות מהגופות שהגיעו למחנה שורה, למכון באבו כביר. לראות את הצילומים עם דוקטור חן קוגל.
"הסתכלתי על הצילומים, על הגופות, כרופאה. ראיתי את האנטומיה״, היא ממשיכה. ״ואני רואה את צילומי הגופות השרופות עם אזיקונים, ואחד הצילומים הראה גופות כבולות בכבל חשמלי. המחבלים נכנסו לדירה וכבלו את האנשים בה בכבלי החשמל של מכשירי החשמל שלהם עצמם. ואני רואה גופה של גבר שעבר ניתוח לב, וכשאני מרימה את הרגל אני מזהה שבזמנו עשיתי פרוצדורה זהה לחלוטין לפציעה בריאד. רק שאז זה היה לאדם חי, וכאן לאדם שאני רואה בגופו את פצעי הכניסה והיציאה של הקליעים.
״חשוב להבין – אנחנו רואים סביבנו, בתקשורת, בתרבות הפופולרית, רוצחים. אבל מה שהיה כאן, בשבעה באוקטובר, לא היה רוצח המונים שיורה באקראי לתוך המון, או אפילו ג'יהאדיסט שלומד להטיס מטוס ושאיפתו שהמטוס יפגע בגורד שחקים. כאן יש שנאה פנים אל פנים. כאן ירו, דקרו, קשרו אנשים בחוטי החשמל שלהם ושרפו אותם למוות בטווח אפס.
״צפיתי בסרט בן 47 הדקות שהוכן על הטבח, והתמונה שתפסה אותי היא של אב ושני ילדיו הנמצאים במרפסת השלווה של ביתם, שם אתה אמור להשתזף או לצפות בטלוויזיה, והמחבלים מגיעים, והאב וילדיו תופסים מחסה, ומגיע אותו מחבל וזורק רימון – כמו שאני מגלגלת כדור צמר לחתול שלי. ויש דממה. האב נהרג, הילדים יוצאים, אימה על פניהם. והדבר הבא שקורה הוא שהמחבל נכנס למטבח, מוציא מהמקרר פחית משקה ולוגם אותה מול הילדים הפצועים. זו התמונה שהולכת לרדוף אותי".
בין הטאליבן לחמאס
הרגע שבו החליטה קנטה אחמד להפוך את המחקר הזה למשימתה לא החל עם מתקפת החמאס הרצחנית, אלא היה קשור, כמובן, למתקפה על ארצות הברית ב־11.9, אבל לא כאשר המטוסים פגעו בבניינים, אלא אחר כך.
"אחרי שפרסמתי את ספרי בשנת 2008 (״בארץ הנשים הבלתי נראות״, על חוויותיה בערב הסעודית) היה עניין עצום בקהילת הלוחמה בטרור באנשים בעלי ידע בערב הסעודית, והוזמנתי לשיחה״, היא מספרת. ״אחד האנשים אמר לי: שאת רוצה לדעת מי האויב שנגדו אנחנו מתמודדים? והראה לי סרטון גיוס לטליבאן בערך משנת 2000. לקח לי זמן להחליט אם אני רוצה לצפות בסרט הזה אבל לבסוף החלטתי שאני חייבת לראות את הדברים הנעשים בשם הדת שלי.
״צפיתי בסרטון שמשמש לגיוס מאמינים, ובו רואים ילד בערך בן 9 עורף את ראשו של אדם מבוגר. בזמן העריפה הילד חזר על אותם פסוקים שהחמאס אמרו כעת וזכה לשבחים על מעשהו. כתבתי על כך מאמר שנקרא ׳הזמנה לעריפת ראש׳. השאלה שאני שואלת היא איך אין יותר אנשים איתי במקומות שאליהם אני באה לתעד? רצח עם אינו מה שרואים במוזיאונים, או קוראים עליו בספרי היסטוריה. רצח עם זה משהו שהתבצע לפני כשלושים שנה ברואנדה, רצח עם זה משהו שהתבצע כעת, בישראל".
אם כך, אני מבקש לחזור לשאלת הפתיחה. מדוע את לבד, גם כאן?
״הלוואי שהייתה לי תשובה לשאלה הזאת. היא חשובה, כי הרי דאע"ש עדיין נמצא בזיכרוננו. הייתה מלחמה של קואליציה בין לאומית, כולל מדינות ערביות, נגד דאע"ש והחליפוּת שלה. מלחמה שבה חוסלה החליפות רק לפני שש שנים, והעולם האיסלאמי גינה את דאע"ש. כולם זוכרים את קפטן מואד הירדני שנשרף בחיים בתוך כלוב בעודו מתפלל לאללה, ומלך ירדן אמר שירדן תגיב, ובעצמו הוביל גיחות תקיפה על דאע"ש.
״כעת איפה הגינוי לחמאס, שעושים את אותם הדברים? ומלכת ירדן רניה מכחישה את הזוועות, המתועדות, שהמחבלים שנתפסו מספרים עליהן. חלק מהמטרה שלי בבואי לכאן היא שאני רוצה שאנשים ידעו שלפחות אישה מוסלמית אחת יודעת מה קרה, ואומרת שזו בושה למנהיגים המוסלמים שאינם מגנים זאת. אולי חלקם מתוך פחד מהרחוב, אפילו בערב הסעודית שבה נעשו צעדים דרמטיים להתרחק מהמסורת הווהאביסטית".
הברית החדשה
שאלתי את דוקטור אחמד לגבי חוויית החיים שלה – אישה שגדלה במערב, כמוסלמית בתוך חברה נוצרית, או חילונית. החברה הכללית השתנתה אבל גם סוג האסלאם. "יש זהות שלמה, מוסלמית, שלא הייתה קיימת כשגדלתי״, היא אומרת. ״אנחנו משפחה מוסלמית, דתית, שומרת את כל המצוות, אבל הלכתי לבית ספר נוצרי, לבשתי חצאית ובלייזר וחזרתי לבית המוסלמי. המשפחה שלי לא האמינה בלכפות על המרחב הציבורי כל דבר. מאד רצינו להשתלב, כך שנהיה חלק מהמדינה שנתנה לנו בית – ובה בעת אנחנו לא נעלמים, לא נטשנו את אמונתנו.
״מה שאני רואה כעת הוא משהו שאני קוראת לו זהות נרכשת – במדינות המערב, ארה״ב, בריטניה, צרפת, גרמניה ועוד, מוסלמים מערביים החליטו שהם מדוכאים. אלה בני אדם שכבר נולדו לחברות האלה, דור שני ושלישי, והם רואים את עצמם מדוכאים.
״יש כמובן פגמים רבים באמריקה, ואני יכולה להבין מוסלמים שחשו זרות או רדיפה אחרי 11.9, אבל יש מוסלמים, ערבים, הלומדים בהרווארד, ייל, אוקספורד, האוניברסיטאות המובחרות ביותר בעולם, והם מזהים את עצמם, במקומות הפריווילגיים האלה, כקורבנות מדוכאים.
״איך זה הופך למחאה המונית? בגלל הנישואים בין האסלאם החש מדוכא לשמאל הפרוגרסיבי. האסלאמיזם הניאו־אורתודוכסי־פונדמנטליסטי, אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית, נפגש עם ה־woke, תנועה שמחלקת את העולם כולו לקורבנות ומדכאים. אז אם אני הקורבן, אתה חייב להיות המדכא – תמיד מהממסד המערבי הלבן. והיהודים – אלה שחלקם שרדו את השואה, רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה עד כה, הם המדכאים, ולא הקורבנות כפי שהיו לאורך כל ההיסטוריה.
״כך, גם אם גדלת באפר איסט סייד של ניו-יורק, אתה מהמעמד העליון, הולך לאוניברסיטת יוקרה, אם אתה שחור או מוסלמי – אתה קורבן. והמדכא שלך הוא סוג של ישות מפלצתית – היהודי, הכולל בין השאר את הדימוי של היהודי, הישראלי כנאצי. תינוק יהודי שנרצח הוא מדכא, ג'יהאדיסט הוא המדוכא האולטימטיבי שפרץ את חומות הגטו.
״הכול נעשה כל כך מזוקק וכל כך מנותק מהמציאות, אבל האידיאולוגיה הזו נותנת חיים לתפיסה של הקורבן המוסלמי. ואת זה אפשר לגייס מהר מאוד ובהצלחה, וכך אנו רואים קריאות לחיסול מדינת ישראל, ואנשים צריכים להסביר את המובן מאליו – שלישראל זכות קיום, וזכות להגן על עצמה. אנחנו חייבים להילחם – לא באסלאם, באסלאמיזם. אם של דאע"ש, של חמאס.
״לדעתי במערב אנחנו הופכים לחברות מקבילות. ברור, לכולנו יש שלל זהויות – אני רופאה, אישה, מוסלמית, אמריקנית, בריטית, עיתונאית עצמאית, אבל כיום יש מוסלמים שבוחרים להיות בחברה מקבילה, שמוגדרת רק על ידי האסלאם. אתן לך דוגמה: עד גיל שבע מעולם לא ראיתי אישה עוטה רעלה. אני זוכרת את היום שהלכתי עם אבא שלי בנייטסברידג' לחנות הרודס ואבי הראה לי אישה עם חיג'אב, בסגנון הכווייתי של צעיף. אז, לפני כמה עשורים בלבד, לא ראית בשום מקום במערב אישה עם רעלה. וזאת כשגדלתי בקהילה מוסלמית. רק כשנסעתי לערב הסעודית ב־1999 הצטרכתי ללכת עם כיסוי ראש, וכשחזרתי למערב אני זוכרת שהשארתי את כיסוי הראש במטוס מריאד.
״כשחזרתי ללונדון אחרי עשר שנים בארה״ב ובערב הסעודית, כל הנוף האנושי השתנה. בתחילת שנות האלפיים התחלתי לראות במזרח לונדון נשים עם רעלה, לבוש אסלאמיסטי מלא. זה לא היה קודם לכן. הם רוצים להראות את זהותם המוסלמית, ולבוש הוא דרך להראות זהות. כך גם בארה״ב. וזו הרי אנטיתזה למה שהלבוש הזה אמור לסמל. החיג'אב, או הניקאב, הם כדי לא למשוך תשומת לב, אלא כדי להפגין צניעות – ובמקום זאת המוסלמים במערב מאמצים נוכחות אגרסיבית במרחב הציבורי. בדמוקרטיות פלורליסטיות חילוניות, המרחב הציבורי המשותף מצטמצם בגלל האנרגיות האלה של הפגנות ושליטה במרחב.
״יממה לפני שהגעתי לישראל עבדתי במשרדי, משרד רגיל בעיירה בלונג איילנד, באזור רגיל, מול בית המשפט המקומי, הקטן. וזה יום ראשון, ואני רואה מוסלמים בבגדים מסורתיים רבים מגיעים לרחבה, אני שומעת פסוקים מהקוראן. הפגנת המחאה הגדולה ביותר שראיתי בעיירה שלי אי פעם, והם באים בבגדים שאיש מאיתנו לא לבש – אמא שלי לא לבשה עבאיה. גם לא הסבתות שלנו שנולדו לפני יותר ממאה שנים. זה לא היה בהודו, פקיסטן של פעם. אבל המפגינים האלה, שרבים מהם היגרו מתת היבשת ההודית, החליטו שזה הלבוש הנכון. הם יוצרים זהות. הם יוצרים נוכחות מקבילה, המחוזקת על ידי האגף השמאלי שמחייה את תחושת הקורבנות המוסלמית, הרוצה לפרק את כל מה שהמערב מייצג".
לאן הולכים מכאן?
הנושא הזה ראוי לכתבה נפרדת – עמדות השמאל הגלובלי או הקצה שלו, ולא קצה קטן. הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה איקונה פמיניסטית, פרופסור למגדר ג'ודית באטלר, אחת האינטלקטואליות הנחשבות והמשפיעות בארה״ב, יהודייה, שאמרה על חמאס והחיזבאללה שהן ״תנועות חברתיות פרוגרסיביות״ שהן חלק מהשמאל הגלובלי. זו פרודיה. תנועות דתיות, ג'יהאדיסטיות, רצחניות – הן לפתע חלק מהשמאל הגלובלי, רק כי הן אנטי מערביות?
אז לאן אנו הולכים? אם אנו רואים עולם ערבי, אסלאמי, המזדהה עם רצחנות ברברית, משלב ידיים עם אידיאולוגיית שמאל פרוגרסיבית רדודה שאינה רואה מעבר למקרבן־קורבן מצד אחד, וימין קיצוני גזעני עד ניאו נאצי מצד שני, איזו תקווה יש?
תתפלאו, אבל יש. בערב הסעודית, המדינה שייצאה את הווהאביות לרחבי העולם, המדינה שממנה יצא אוסמה בן לאדן ורוב המחבלים המתאבדים שריסקו מטוסי נוסעים על נוסעיהם בארה״ב באותו יום נורא.
הכירו את מוחמד בן עבדול כרים עיסא, מנכ"ל הליגה המוסלמית העולמית. אל עיסא, רופא גם הוא, הזמין את אחמד לערב הסעודית לביקור. למרות ביקוריה בישראל – עשרה במספר – שלא היו חשאיים.
אל עיסא הוא דמות מוכרת וחשובה באסלאם כעת. הוא עומד בראש הליגה המוסלמית העולמית שהוקמה בערב הסעודית בשנת 1962, שם בסיסה, ומטרתה לקדם ערכים איסלאמיים מתונים. ההיסטוריה שלו מורכבת, כמו גם עמדותיו, אבל מאז שאל עיסא עומד בראש הארגון, ומאז שמוחמד בן סלמן מנהיג את המדינה עם חזון ערב הסעודית 2030 שלו – הארגון מחויב למסרים של מתינות ומקדם שלום, סובלנות ואהבה.
אל עיסה מחויב לדיאלוג בין־דתי, נפגש אישית עם מנהיגי דת נוצרים ויהודים, כמו גם מוסלמים מזרמים אחרים, ונאבק ברציפות נגד הג'יהאדיזם, נגד הקיצונות הדתית האסלאמית.
כשהגיעה אחמד לערב הסעודית, הוא דיבר איתה על פחדיו מההקצנה הדתית, משימוש בלשון אפוקליפטית – במלחמת רוסיה־אוקראינה. "אני יושבת עם אדם שהוא סמכות דתית בכירה ביותר בעולם הסוני, והוא מחזיק את ראשו בשתי ידיו ושואל איך זה ייתכן? איך ייתכן ששתי מדינות נוצריות נלחמות זו בזו ושתיהן מאמצות את הטרמינולוגיה של ג'יהאד?״ היא משתפת. ״שהפטריארך קיריל (ראש הכנסייה הרוסית) מדבר במונחים של מלחמת קודש נגד השטן, ונשיא אוקראינה מדבר על חייליו הנופלים כעל מרטירים? הוא היה בהלם מזה. הוא, אל עיסא, וגם חברים מוסלמים אחרים שיש לי בעולם, נחרדים מהרעיון של מלחמת קודש. מעלייתם מחדש של רעיונות דאע"שיסטים.
״שוחחתי עם חבר, מפקד בכיר בפשמרגה הכורדים, מאלה שהובילו כוחות נגד דאע"ש. שאלתי אותו מה הוא חושב על מתקפת החמאס, והוא העלה זווית מעניינת: ׳הבנתי׳, הוא אמר לי, ׳שאנו חיים באזור שבו יכולה להיות מחר מתקפה דומה, של כמה מאות על אופנועים ונשק שישטפו את הקו שלנו, ותוך דקות הרעיון הדאע"שיסטי יקבל זריקת אנרגיה מההצלחה הזו. אם זה קרה לישראל זה ודאי יכול לקרות לנו׳".
החשש מתגובת הנגב
אחת התוצאות הסבירות ממתקפת החמאס בעולם המערבי, ודאי מההפגנות שאינן רק אנטי ישראליות אלא גם אסלאמיסטיות, אנטי מערב בכלל, תהיה עלייה של הימין השמרני, ועוד יותר הימין הקיצוני, וכמובן עלייה בהתנגדות להגירה מוסלמית, ברצון לגרש מהגרים ערבים ומוסלמים. מה גם שאירועי טרור שאינם קשורים ישירות למתקפה ממשיכים להתרחש. "אני חוששת מפעולות תגמול נגד מוסלמים״, היא אומרת. ״אחרי הכול אנחנו מיעוט בכל מדינות המערב (מוסלמים הם כ־1%-2% מתושבי ארה״ב), אני חוששת שיצבעו את כולנו במכחול אחיד, על כן חשוב לי שכמה שיותר יצטרפו אלי, להראות שיש קולות אחרים בקהילה שלי. אם נשתוק יחשבו שכולנו תומכים בחמאס, וזה לא נכון".
אחמד, שקיבלה ומקבלת איומים על חייה, היא יוצאת דופן. אולי יש אחרים המסכימים איתה – אבל בשקט. ״אבל״, היא אומרת, ״הזמן היחיד הוא עכשיו. אם אתה רואה עוול – אתה צריך לגנות אותו בקול גדול כעת. אין, לא יהיה זמן אחר. השואה לא יכלה להתרחש בלי האנשים מהצד, אלה המסיטים את מבטם, המתעלמים. זו הסיבה שלא משנה מה המחיר שאני משלמת, אני שמחה שאני עושה זאת. גם אם אני נשארת לבדי במערכה, אני עדיין חושבת שעשיתי את הדבר הנכון. כמובן שאינני מתעלמת מהאומללות ואובדן החיים לפלסטינים, אני לא ממזערת את הסבל של אף אחד. אבל איך אפשר, כמוסלמי, להתאבל על מה שנעשה לפלסטינים ולחגוג את הרצחנות העושה דברים נוראים לישראלים?
״אז אני ממשיכה במאבק, הערכי, המוסרי, המאבק נגד מכחישי הטבח הטוענים שהזוועות לא התרחשו כלל. זוועות השבעה באוקטובר והתגובה להן הן המבחן האמיתי של המוסר האנושי כיום".
