על הקשר ואי הקשר בין קטר ההיי־טק, הכלכלה הישראלית ופוליטיקת הקצוות
.
רק מעטים מוצאים את הייעוד שלהם. כשאתה כבר גדול, אתה בדרך כלל לא עושה מה שאמרת לכולם כשהיית בן עשר. החיים מתגלגלים ומגלגלים, הקלפים מחולקים, ואתה פשוט משתדל לא להימחק בסיבובי המשחק. מי מדבר בכלל על הקופה הגדולה. אלה שבכל זאת עושים בחיים מה שהבטיחו לחברים בכיתה ד', לא תופסים את הגיחוך. רק אם תעמיד מולם ילד שייתן להם הרצאה על מהות החיים ויגיד להם מה לעשות, אולי יקלטו.
חיפוש המשמעות של כל כך הרבה בני אדם, חיפוש שזורק אותם לטיפולים אינסופיים, לסדנאות העצמה, לדתות, לכתות, לטיולים בעולם, לסמים, לכדורים, לשתייה, לתחביבי הבל, הוא רק ההוכחה שהם לא מצאו את הייעוד שלהם. את אותו תחום פעילות שנועד להם, שממש מתאים להם, שגם אם לא נותן משמעות לחיים – לפחות מעניק להם טעם. לא רבים מצליחים ללכת בעקבות הפתגם של קונפוציוס: "תמצא עבודה שאתה אוהב, ולא תעבוד יום אחד בחייך". הרוב הגדול הולך, במקרה הטוב, אחרי פתגם אחר, שאמר פעם משה דיין: "אם אתה לא יכול להתחתן עם מי שאתה אוהב, תאהב את זו שהתחתנת איתה".
מדינות לא שונות מבני אדם. מעטות מאוד מצאו לעצמן ייעוד. תוכן כללי שמעניק לאזרחים שלהן משמעות, תנופה ותחושת סיפוק. לכן מזנקת תחושת השיממון הרפוי על כל תייר אחרי שהות של יומיים וחצי במדינות האלה. רק חלק קטן מהמדינות מצאו כיוון. זה קרה למדינות אירופה שביצרו את זכויות האדם אחרי המהפכה הצרפתית, זה התרחש במדינות הפשיסטיות, זה עשה את אמריקה, שציירה על שמיה את חוק הזהב שלה. כל אחד זכאי לרדוף אחר האושר. המדד נצבע בגוון ירוק. אושר אמריקאי נמדד בכסף. ישראל, אחרי שהצליחה לנער מעל עצמה אלפיים שנות גלות ולקום, הסתובבה כמו אדם שהתעורר מתרדמת ולא מכיר את העולם שבו נחת. מה עושים עכשיו.
*****************
התחילו עם החקלאות. זה היה המשך הגיוני לציונות המיישבת של טרום המדינה. זה מה שעשו בקיבוצים ובמושבים. אבל חקלאות זה עסק לאומי רק אם יש לך עשרות מיליוני אקר. אחר כך, ניסינו לתרגם את הידע הקרבי להון. מה שהתחיל עם הדוידקה של מלחמת העצמאות, השתכלל לתת המקלע הטוב בעולם של עוזי גל, והגיע לרכבים משוריינים, טנקים, אוויוניקה, מטוסים, רובים, מקלעים והמון אמצעי שליטה ובקרה. לא רע, אבל ההישענות של ישראל על תמיכה ונשק אמריקאיים מגבילה מאוד את התחרות. אנחנו לא מוכרים למי שזה מפריע להם.
מחמוד עבאס, אבו מאזן, טוען שהיהודים נרדפו מפני שעסקו בכספים. זה לא מדויק, אבל גם לא לגמרי שגוי. משפחת רוטשילד הייתה הגוף הפיננסי החזק באירופה. ראש הממשלה הבריטי ד'יזראלי רכש מהצרפתים את תעלת סואץ בכסף שלווה ממנה.
היהודים גם נחשבים לרופאים מעולים. אפילו הרופא שטיפל באם הגוססת של היטלר היה יהודי. בישראל הסוציאליסטית, המסחר בכסף גונה כ"ספקולציה". עיסוק טפילי, לא יצרני, כורח שאין לפאר. ישראל לא הפכה למעצמה פיננסית נוסח שווייץ. הבנקאות כאן מפגרת, קשיחה, חזירית, חסרת מעוף ונטולת תעוזה. גם הרפואה לא התפתחה כפי שיכלה בישראל. מתוך 11 פרסי הנובל שישראל קיבלה, אין לה אפילו אחד בתחום הזה. בתי החולים הטובים בעולם ומכוני המחקר שצמודים אליהם נמצאים בארה"ב. אבל תעשיית תרופות דווקא הצלחנו להקים. בעיקר כאלה שעשויות לפי פטנטים שהתוקף שלהם כבר פג, וכל אחד יכול לקחת את החומרים שבנוסחה ולצקת בתוך גלולות.
ישראל חיפשה מה לעשות עם עצמה, ולא ממש מצאה. האמנות המקומית נתפסה בעולם כמאוד פרובינציאלית, במובן הרע שלה. ההשראה ליצירות כאן משתקפת בסרטי הפולחן של יום העצמאות, בספרים שזוכים בפרס ספיר ובסרטי הכאילו־איכות שמנסים לעשות פה. הרומנטיקה היא חרמנות שטוחה וקצרת טווח, הפרנסה היא קומבינות כושלות, ופיתולי הנפש הם תמיד טראומה מאיזה קרב, או צריבת השואה שעוברת בין הדורות כמו על ניירות פחם. הפוליטיקאים שהנהיגו את ישראל, עסקנים ברמה בינונית ומטה, לא הצליחו לייצר חזון כלשהו. נועדנו, כך חשבו כאן, לדדות אחרי החיים. לא להוביל אותם. עד שהאלף השני לספירה עמד להסתיים, ואז הכל התחיל. גילינו את ארץ הפלאות. היי־טק. טכנולוגיית העילית של העולם החדש.
בין שני מילניומים
טעם הקיום מחייב לא רק כיוון של עשייה מתגמלת ומספקת. הוא מצריך גם שותף רגשי. כאשר המאה ה־20 הסתיימה, ישראל, שכבר גילתה את ההיי־טק בתחילת העשור האחרון של האלף הקודם, התחתנה עם אהוד ברק. זה נראה נכון. המפקד הכי מעוטר בצה"ל, האיש שרק מעטים הצליחו להתחרות גם באומץ הלב שלו וגם ביכולת השכלית, התאים מאוד לזמנים שדפקו על העולם. זהו שחר של יום חדש, הוא הבטיח להמונים שמילאו את כיכר רבין. הרמטכ"ל שקדם לו בצמרת נרצח כאשר ניסה להוביל את האנשים אל ארץ השקט.
אהוד ברק תמיד הלך בגדולות ומעולם לא נרתע מאש. יכולת הלחימה שלו שזורה ברמת ניתוח גבוהה מאוד. שילוב כזה של תכונות הוא בסיס לפעולה משמעותית ומהירה. בעולם ההיי־טק קוראים לזה Game Changer. משהו שמשנה את המשחק. את המצב. נניח, רשת האינטרנט. נניח, הסמארטפון. נניח, הוצאת חיילי צה"ל ממה שנקרא אז רצועת הביטחון, שעל קיומה שילמנו במאות רבות של הרוגים. נניח, משהו כמו חיסול הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
העולם חגג אז על הכלכלה החדשה. גם ישראל יצאה מדעתה. שמונה שנים אחרי שהמדען הראשי הקים את קרן 'יוזמה' שהזרימה כמעט 100 מיליון דולר לתעשיות העידן החדש, היו כבר המון קרנות פרטיות שחיפשו את החבר'ה הצעירים האלה. אלה שבאים עם איזה רעיון וכמה שורות קוד, ומרוויחים מזה מיליארדים. עיקר הגאות היה בתחום הדוט.קום, שזה, במילים פשוטות, כל מה ששמים על הרשת בתוך אתר כלשהו, ולכן צריך בשבילו כתובת url, ועדיף עם הסיומת com. זו הסיומת שארה"ב ניכסה לעצמה. כולם כיוונו לשוק הזה. ההנפקות הכמעט יומיות של חברות חדשות בנאסד"ק הביאו את מניות הבורסה הזו לשווי של 2 טריליון דולר. חלק מהחברות שהונפקו שם הגיעו מישראל.
***************
אהוד ברק עבד מהר. הצבא נשלף מלבנון בשנת 2000. בבוקר עוד כולם תצפתו ופתחו צירים, ובלילה כבר לא היו שם. נגמר. מציאות חדשה נולדה ממש בן־לילה. הרבה אנשים שהיום אוהבים לצאת נגדו מציינים, רק בגללו, ימי הולדת ולא ימי זיכרון. לעצמם ולקרובים שלהם. בסוף הקיץ דהר ברק אל היעד הבא, ודחף את ערפאת לתוך הצריף של קלינטון בקמפ דיוויד. הנשיא עם הסיגר תיאר אחר כך את ההצעות של ברק כנדיבות ביותר שראש ממשלה ישראלי הציע אי פעם לפלסטינים. חצי ירושלים, גבולות 67', קצת פליטים. ערפאת אמר לא, השתגעתם, לי זה עולה יותר, אם אני מוכר במחיר הזה אני גם פושט רגל וגם יהרגו אותי. ברק אמר שאין פרטנר, וקלינטון הנהן עם הראש. צודק. שני האנשים אולי לא קלטו את שפת הבזאר המזרח התיכוני, אבל גם כאשר ברק הבין את הטעות, והלך להיפגש עם ערפאת בטאבה, זה היה מאוחר מדי. קשה מאוד לנהל משא ומתן עם יריב עסקי כאשר הגב שלך מלא בסכינים שנעצו בו השותפים שלך.
המשא והמתן שכשל מוטט את ממשלת ברק. בלי שום קשר נראה לעין, אבל בתיאום זמנים מצמרר, התפוצצה אז גם בועת הדוט.קום. אחרי כמה שנים חוגגות של טבילה בבריכת שמפניית חלומות העתיד, כאשר חברות חדשות שנכנסו לבורסה קיבלו ערך של עשרות מיליארדים, מישהו פתאום נזכר לשאול משהו קטן. תגידו, חברים, איך מרוויחים מהדבר הזה?
בהתחלה נפנפו את השואלים. זאת הכלכלה החדשה, אמרו בהתנשאות של מיליארדרים, אתם לא מבינים את העולם. העיקר שיש תנועה. שיש צרכנים. הכסף כבר יגיע. המענה הזה לא באמת עזר. הבועה פקעה. המשקיעים נמלטו. המניות התרסקו. טריליונים נמחקו. יזמים שנותרו עם מיזמים הומי אדם התחננו למשקיעים שסובבו אליהם את הגב. יזמים עם רעיונות חדשים שרק כמה חודשים לפני כן היו מצליחים לגייס מיליונים רק עם מצגת של חמישה שקפים, הרגישו כמו סוכן ספרי קודש שמתדפק על דלתות חברי קיבוץ של השומר הצעיר. הם היו מיואשים מחוסר ההבנה. תראו, הם הראו לכולם גרפים של נסיקות, האינטרנט ממשיך לפרוח כמו שדה אביב על סטרואידים, כל יום יש עוד ועוד משתמשים. בסוף זה מוכרח להביא כסף. סבבה, אמרו המשקיעים, כשנראה את הכסף נחזור. בינתיים, אנחנו בחוץ.
מלחמות לא טובות לעסקים
אריק שרון נראה כמו האדם הנכון בזמן הנכון. אחרי שמגדלי התאומים נפלו בדרום מנהטן, ובירושלים פוצצו את עצמם באוטובוסים מוסלמים אחרים, באותה קריאת תהילה לאללה הכביר, ביטחון היה חשוב מכלכלה. בוש פולש לעיראק, שרון נכנס באמא של ג'נין. בורסות אוהבות ניצחונות, כי נדמה להן שזו בשורה על עתיד שקט. הכלכלה חוזרת לטפס. גם ההיי־טק. הטכנולוגיה החדשה היא לא עוד מכשיר. בני אדם חוששים מהחדש, כי הוא מאיים על החיים המוכרים שלהם. כאשר המציאו את מנוע השריפה הפנימית ותקעו אותו בתוך כלי רכב, מדדו את העוצמה שלו בכוח סוס. אוקיי, האנשים אמרו לעצמם, זה כאילו יש לנו כרכרה עם 40 סוסים. אבל טכנולוגיה מהפכנית שבנויה על מדע מתפרץ היא לעולם לא עוד כלי. היא לא רק משנה את אופן השימוש. היא מעצבת מחדש את המוח ואת התודעה האנושיים.
ההיי־טק התאים לנו מהרגע הראשון. כל מה שצריך כדי להצליח כאן זה אופי ישראלי. כלומר עיגול פינות, חיתוך ללב העניין בלי הרבה זיבולי שכל, חוצפה, יומרה, עודף ביטחון עצמי, אבל גם לא מעט שכל מהיר וכנות מולדת, כלומר, למה דווקא ככה כשאפשר ככה, יכולת לימוד מהירה, אהבה לחידות, ומעט מאוד כסף. הקמת מיזם היי־טק, אפילו גדול, מצריכה לעיתים פרומיל ממה שנדרש כדי להקים, למשל, מפעל מכוניות רציני. סטארטאפים מתחילים בהשקעה עצמית של כמה אלפי דולרים, וגדלים לפי עוצמת הרעיון, טיב הצוות המוביל ויכולת הגיוס שלו. ויש עוד משהו בעולם הזה שכל כך מושך את האנשים שחיים כאן, בצד החסום של הים התיכון. אתה יושב באיזה משרד ברמת החייל, וכובש משם את כל העולם. אמריקה זה כאן.
אריק שרון עצמו לא הופתע לראות שעל כנפי הנץ שלו צומחות נוצות של יונה. לו עצמו זה נראה טבעי לגמרי. הנוצות האלה צמחו יחד עם תעשיית ההיי־טק שחזרה ללבלב. כשאהוד אולמרט החליף אותו ב־2006, פייסבוק בדיוק עזבה את הקמפוסים והפכה לרשת החברתית של העולם. שנה אחר כך הציג סטיב ג'ובס את הסמארטפון, הפלא שלקח מכולם את הילדים.
אבל ב־2008 הגלגל שוב נעצר. המשבר הכלכלי שהרעיד את ארה"ב וריסק את הבנקים יחד עם הבורסות, הביא לכאן את טלנסקי, המאכער שמכר את אולמרט והעיף אותו מהכיסא. כאשר נתניהו הפך בפעם השנייה בחייו לראש ממשלה, ב־2009, ההיי־טק המשיך בהמראה. מאז ועד היום, רק האקזיטים, מכירת חברות היי־טק, הניבו כמעט 100 מיליארד דולר. זה בלי ההנפקות בבורסה. בלי הרווחים.
אין צורך לנבור בנתוני הביג דאטה, מסד הנתונים העצום, כדי למצוא קשרים בין אופי השלטון והכלכלה. עולם העשייה נבהל מקולות מלחמה. ניחוחות של שקט הם הדשן שעליו צומח המשק. לא במקרה התחיל ההיי־טק לזוז כאן בימים של יצחק רבין, וגרף השיאים הקודמים שלו נושק לממשלים של ברק ואולמרט. לפי הנתון הזה, בימי נתניהו וקואליציית הימין שלו ההיי־טק היה אמור לצנוח, אבל קורה בדיוק ההפך. כמעט ההפך. ההיי־טק אמנם גדל מאוד, אבל הוא היה יכול להיות כפול ומשולש. יכולנו להיות המדינה העשירה ביותר בעולם, ביחס לאוכלוסייה. עשירה משווייץ. עשירה – שוב, באופן יחסי – מארה"ב. אולי רק איחוד הנסיכויות הייתה נותרת לפני כולם. אולי.
זה לא קורה. בגלל השלטון. בגלל הצרימה המובנית, הדיסוננס שקיים עכשיו בין התזמורת הפוליטית למקהלת ההיי־טק.
התפקיד שלך בסטטיסטיקה
כ־300 אלף אנשים עובדים בתעשיית ההיי־טק בישראל. בכל התחומים. מידע ותקשורת, ביומד וביו־אינפורמטיקה, אופטיקה ורכב, אבטחה וסייבר, תעופה ומוליכים. עכשיו כולם מדברים על ה־IOT, Internet of Things. חיבור כל דבר לרשת ולמחשב. לא רק מכוניות כמו שמובילאיי עושה. הכל. ולכולם. יש גם אפליקציות לכל דבר, ולמה שאין היום יהיה מחר. אתה יכול אפילו ליצור אפליקציה לחסרי בית. איפה יש עכשיו ארוחה חמה. מקלחת. כמה בקבוקים יש במכולה שצילמת, כמה כסף ייתנו לך עליהם בסופר. הגבול הוא רק הדמיון שלך. לכן הישראלים כל כך התחברו לזה. כאן אוהבים דמיון פרקטי.
300 אלף האנשים האלה זה בערך מיליון משפחות. קצת יותר מ־10% מהאוכלוסייה. הם מרוויחים הכי הרבה בישראל. המשכורת הממוצעת בהיי־טק היא 20 אלף שקל בחודש. אבל זה לא הכל. תנאי העבודה מעולים. חדר כושר, קפטריה חופשית, שעות עבודה גמישות, חופשות, רכב, נסיעות לחו"ל. לחלק גם אופציות. אם יהיה אקזיט גדול, גם המזכירה עשויה להיות מיליונרית. המשכורת הממוצעת בישראל היא 9,700 שקל. פחות מחצי. אבל זה נתון מתעתע. השכר החציוני הוא הנתון שיש להסתכל עליו. חצי מהאנשים שעובדים בישראל משתכרים פחות מ־6,700 שקל כל חודש. פחות משליש ממאושרי ההיי־טק.
לא פייר, אומר עובד השירותים שלא מצליח לתפוס את הזנב של עצמו במאבק הקיום. לא הוגן, אומרים פועלי המזון, שמתחננים על חיי המפעל המפסיד רק כדי שימשיכו להיאבק על חיי העבדות שלהם. לא בסדר, אומרים החקלאים שמשלמים 5,300 שקל, שכר מינימום, לעובדים הזרים שהם מביאים מתאילנד. אולי. אבל מתוך 100 מיליארד הדולרים שנכנסו בשנה שעברה מהיצוא הישראלי, יותר ממחצית הגיעו מהיי־טק. למעשה, אם נצרף גם את היצוא הביטחוני וגם את התרופות, שכולם איכשהו נושקים מזמן להיי־טק, מדובר על 90% מהיצוא. החקלאות, למשל, מכניסה לישראל 2 מיליארד דולר. זה לא מעט, אבל באופן יחסי זה כלום. 2% בלבד.
עשירים בכאילו
ישראל יכולה להעמיד פנים של מדינה עשירה רק בגלל שיש פה היי־טק. הרבה אנשים אוהבים להתמרמר על תרבות האקזיטים. עושים סטארט־אפ, מייצרים לו ערך, ומוכרים לחברת ענק. כולם שומעים על מכירות הענק. ווייז. מובילאיי. מיליארדים. אבל רוב המכירות הן של עשרות מיליוני דולרים. כשמגיעים למאות פותחים שמפניות. למה מוכרים פה כל הזמן, למה לא נשארים כאן כמו צ'קפוינט, גאוות המשק? אולי כי הישראלים חזקים מאוד במחקר ופיתוח, אבל די גרועים בשיווק. אולי מפני שאנחנו, באופן מובנה, קצרי סבלנות ונשימה.
אבל יש צד טוב מאוד לתרבות האקזיטים. כל יזם יודע שהמשקיע הכי קל זה מישהו מיד אחרי האקזיט שעשה. מה כבר תעשה עם המיליונים החדשים שלך? הכסף הזה מפרה עוד עשרות ומאות חברות הזנק חדשות. כרגע פועלות בישראל 6,000 חברות כאלה, שכבר גייסו כסף. יש עוד אלפי התארגנויות שעדיין מצויות בשלבי הרעיון, ומשתמשות בינתיים בכסף שהביאו מהבית.
ישראל היא מדינה כאילו עשירה. מין כפר פוטיומקין שמלא בחזיתות פאר שמאחוריהן אין כלום. סיבוב בשדרות רוטשילד וברחובות שמסתעפים מהן מגלה את המציאות. באזור הכי מבוקש בישראל רק פחות ממחצית הבתים עברו שיפוץ והרחבה, שהחוק מתיר גם לבניינים לשימור. לו היינו באמת עשירים, היו הרבה יותר מנופים מאלה שנתניהו רואה.
הוא גם אוהב להתפאר בהישגי הכלכלה. תראו כמה צמחנו. אין אבטלה. אין מקום במטוס לחו"ל. מרוב מכוניות אי אפשר למצוא מקום חניה. העגלות בסופר מפוצצות. גן עדן, חמוצים, גן עדן. זה רק השמאלנים האלה, הוא אומר, שמחפשים את הרע, רק השמאלנים. כן, צווחת רגב, זה רק האליטות האלה. רק הפריבילגים. כפיים.
קונטיינר במקום גאונות
נפתלי בנט הגיע מההיי־טק. הוא קיצוני מנתניהו בשדה הימני, אבל הוא מבין איך, וממה, עשוי העולם. כאשר הוא דוחף את התלמידים ללמוד מתמטיקה הוא נענה למצוקת ההיי־טק, שכבר מתקשה להשיג עובדים. סטארט־אפ צעיר יתקשה לגייס מתכנת טוב בלי להבטיח לו משכורת מעולה, אופציות לרכישת מניות בחברה ואופק תעסוקתי של שנתיים. בדיוק כמו כוכב כדורגל. זה יפה מאוד שבנט מחובר לתעשייה, אבל הפתרון שלו חלקי מאוד. כל הורה יודע שחמש יחידות מתמטיקה מגיעות רק עם מורה פרטי צמוד. אם הילד איננו גאון מתמטי מלידה, אין שום דרך אחרת לצלוח את הבגרות הקשה.
ולכן לא באמת משנה איזה תמריץ תיתן למורים הטובים כדי שיגיעו לבתי הספר בפריפריה ובשכונות של העשירונים התחתונים. אם ברמת השרון חייבים מורה פרטי שלוש פעמים בשבוע, שם יצטרכו חמש. לא כי הילדים נבונים פחות. זה מפני שהמורים הטובים מגיעים לבתי הספר שלהם רק בחלומות של בנט. העשירונים התחתונים, הבנים של מחצית העם שמשתכר רק מעט יותר משכר המינימום, לא יגיעו להיי־טק. הם ייפלו כבר במיוני הקב"א של הצבא. הם לא יוכלו לחצות את רף ה־700 במבחנים הפסיכומטריים. חלומות ההתעשרות שלהם מנותבים למקום אחר.
"ארגזים של כסף", בעגת יוצאי הפריפריה שמגיעים לתל אביב, שוכרים דירות באזור שדרות רוטשילד, שלושה־ארבעה בדירה עם מרפסת גדולה שתמיד מעלה עשן רפואי, יגיעו מבר שיפתחו בעצמם, או מיבוא של איזה מכולת פלסטיקים מסין. ההיי־טק שלהם היה אופציות בינאריות, נוכלות שיווקית שבנויה על אגרסיה ופיתוי לא חוקיים. אחרי שנה־שנתיים העיר תירק אותם אל אזורי הנוחות הטבעית שלהם. עוד דור שהמדינה בזבזה.
**************
הבון־טון של הימין, הקרב נגד שמאלני האליטות, מוכוון בידי נתניהו. לגביו, האליטה היא התקשורת ששותה לו את הדם. בשביל מירי רגב, הצמרת כוללת גם את הזמרים שלא אוהבים לסלסל והשחקנים שמתים על צ'כוב ולוין. נביאי המזרחיות החדשה שמגיעים דווקא מהצד השמאלי של המפה ("אנחנו ערבים־יהודים") סופרים את האשכנזים באקדמיה ובבית המשפט העליון. אבל כל אלה הם זוטות, בלוני אוויר שמועלים כדי להעלים את המציאות שמשתקפת בגיליונות האקסל. האליטות הן לעולם אלה שאצלן מצוי הכסף. בישראל, זה ההיי־טק. כאן מצויים המיליארדרים הכבדים, כאן חיים המיליונרים, במאות ובאלפים, וכאן גרה בכיף גדול האליטה האמיתית, הממשית.
משחקי האחוזים לעולם לא מראים את המציאות כפי שהיא. יש בישראל כמעט 4 מיליון עובדים. מיליון מהם עובדים במגזר הציבורי. מתוך ה־3 מיליון הנותרים, 10% נמצאים בהיי־טק. אלה שמרוויחים הכי הרבה. הם גם אלה שמביאים את הכסף הגדול לא רק לעצמם, אלא למדינה כולה. רק האקזיטים של השנה שעברה הסתכמו ב־10 מיליארד דולר. התגמולים מהגז היו בקושי 200 מיליון.
למה אין יותר היי־טק? הממשלה עושה משהו, אבל לא הרבה. הרשות לחדשנות שסמוכה למשרד הכלכלה נותנת מדי שנה כ־1.3 מיליארד שקל למיזמים חדשניים. למה לא 3 מיליארד? למה לא 10? זו פעולה חשובה, כי הרשות מתמרצת יוזמות בעלות מקדם סיכון גבוה מאוד, כאלה שהקרנות הפרטיות לא ממש אוהבות, אבל דווקא משם מגיעות ההצלחות הגדולות ביותר.
מדינה לפני רילוקיישן
שלטון הליכוד מבוסס על הַשְׂנאת השמאל. זה הדלק שעליו ממריא ונוסק בנימין נתניהו. "השמאל" היא מילת קוד לאשכנזים ולמשתכנזים, יוצאי עדות המזרח שהתחברו אל עולם המושגים המערבי. כל ההבדל בין עולם התרבות המערבי למזרחי נמצא בתיק העבר שמעמיסים על התודעה. במערב התיק הזה ריק. בכוונה. שום מחשבת אתמול לא מפריעה להתבוננות אל ההווה והעתיד, ושום כוח עליון, אלוהים או גורל, לא מכוון את החיים. כל אחד תלוי בעצמו בלבד. החיים שלך הם רק תוצר של ההחלטות שלך.
זה בדיוק מה שדרוש כדי להצליח בהיי־טק. ניתוח הקלפיות באזורי המגורים של עובדי ההיי־טק, תל אביב, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הרצליה, מראה את הנטייה הפוליטית. ודאי שיש שם גם מצביעי ליכוד והבית היהודי, אבל הם מיעוט. הרוב זה יאיר לפיד ומפלגת העבודה. מעטים במרצ. אלה הם מאגרי המנדטים שסומנו בידי נתניהו, רגב ואמסלם כאויבים מוחלטים. הבוגדים. השמאלנים הקיצוניים, שמסדרים לנתניהו את נתוני הצמיחה ומביאים את הכסף למחלפים, לצוללות, לרכבות של ישראל כ"ץ. תראו את התמ"ג, צועק גיא בכור בכל מאמר שני שלו, תראו איך עברנו את רוב מדינות אירופה.
קחו חמישה יזמים שכבר עשו אקזיט גדול, צרפו אליהם עוד חמישה סטארטאפיסטים עם ברק בעיניים, ותציגו להם את הבעיה. התמ"ג של ישראל הוא 1.5 טריליון שקל. זה השווי של כל הפעילות הכלכלית בישראל. התקציב השנתי הוא 900 מיליארד שקל. זה מה שהממשלה מוציאה מהכיס של כולנו בשביל הרובים לצה"ל, בשביל המורים, הרופאים, המחלפים וכל מה שצריך. ההיי־טק לבדו מביא למדינה כמעט חצי טריליון שקל. זה המון, אבל אפשר להכפיל את זה.
תוך שבוע תקבלו מצוות היזמים מצגת וטבלאות אקסל. תקבלו חזון, מפת דרכים, אבני דרך. הכפלת השכר של העשירונים הנמוכים, כדי שיוכלו להשקיע יותר בחינוך. הגמשת מערכת החינוך ומתן עצמאות לכל מורה, כי רק ככה, אם ילמד מה שהוא אוהב ואיך שהוא אוהב, אפשר להדביק תלמידים בתשוקה. הכנסת לימודי רוח לבתי הספר שיעבירו סופרים, משוררים ומדענים. אפשר גם דרך הרשת. למה לא. TED לתיכונים. בלי שחרור הרוח אין שום המצאות. ביטול לימודי היהדות בממד הדתי שלהם. ספרו להם על אכילס מטרויה ועל שמשון הגיבור, ותראו את גרף ההיסטוריה. הם חיו בערך באותה תקופה, לפני קצת יותר מ־3,000 שנה. תפתחו להם את הראש ותצביעו על הקשרים. תנו להם להכין אפליקציה. תאפשרו יבוא עובדי היי־טק מחו"ל. למה שישראלים יעשו רילוקיישן בקליפורניה, למה שהחבר'ה הטובים מפראג או הודו לא יגיעו הנה. והכי חשוב, הם יגידו, תפסיקו עם ההסתה הזאת, כי כולנו אמנון אברמוביץ'.
**************
התוכנית שלהם תיזרק לפח. ההיי־טק ימשיך לשגשג, אבל לאט־לאט יתפנו עוד ועוד משרדים בארץ הפלא. אין דבר קל יותר מהעברה של חברת היי־טק לארץ אחרת. לא צריך אפילו להזמין הובלה. מקפלים את המחשב הנייד, מכניסים לתיק, וזזים. למה לשכשך בגלי הרפש שכל הזמן תוקפים אותך. אפשר לטבוע מהם, ויש כל כך הרבה מקומות שרק אומרים להם "בואו". הקלות מיסים, מגורים זולים, מאגרי עובדים.
נתניהו לא יקבל דבר מהתוכנית שהוגשה לו. לדעתו, זו תוכנית רעה מאוד לישראל, כי היא מורידה אותו מהכיסא. ומה שרע לביבי, חושבים בבלפור, זה אסון למדינה. ככה חושבים גם המצביעים שלו, שרובם המכריע מגיע ממשתכרי שכר העוני, אלה שמתקרבים אל עוגת ההיי־טק רק בתור עובדי קבלן שבאים בלילה לנקות את משרדי השיש. הוא ענק, הם מריעים לו, הוא קוסם.
ונתניהו הקוסם עומד על הפודיום, כמו שהוא אוהב, ומחייך מעל הגוף המנוסר של המדינה. שני החלקים מנותקים ומרוחקים מאוד זה מזה. הראש של ההיי־טק בצד אחד, הבטן הגועשת מזעם על האויבים מחוץ ומבית בצד השני. העוזרים שלו, לידו, מביטים עליו בהערצה גדולה. אף קוסם עוד לא עשה את זה ככה, אף קוסם עוד לא חתך אף אחת וכל כך הרחיק בין החלקים. הוא כבר יחבר אותה, הם אומרים זה לזה בחשש. הוא יכול, לא?
לא.
.
.
איור: דיאנה פרוקופץ
